השופטת ע' ארבל:
בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט), לפיו הושת על המערער עונש של 14 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי וכן פיצוי לבנות משפחת הקורבן, בגין עבירות הריגה ושיבוש הליכי משפט בהן הורשע המערער.
1. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירת הרצח בה הואשם, והרשיעו בהריגה של שמואל סמואל דסלון (להלן: המנוח), לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). כן הורשע המערער בעבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. זאת, לאחר שדחה את טענתיו המקדמיות של המערער לפטור מאחריות פלילית בשל שכרות וכן בשל טענתו כי פעל להגנה עצמית. מהעובדות המתוארות בפסק הדין עולה כי המערער דקר את המנוח למוות, תוך כדי מאבק שהתפתח בין השניים. מאבק זה התפתח במרכז המסחרי בקרית עקרון, בעקבות עימות מילולי בין השניים שלאחריו שבר המנוח בקבוק על ראשו של המערער. לאור סמיכות הזמנים בין המאבק לבין הדקירות, שהאחרונה מביניהן הובילה למות המנוח, קבע בית משפט קמא כי לא התקיימה דרישת ההחלטה להמית והמערער הורשע בהריגה בלבד. עוד תואר בהכרעת הדין כי לאחר ביצוע המעשים, ברח המערער מן המקום, השליך את הסכין, זרק את בגדיו המגואלים בדם בשדה מאחורי ביתו ונסע לדודו בכפר שלם. בכך, קבע בית המשפט, שיבש המערער מהלכי משפט.
2. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-16 שנות מאסר, מתוכן 14 בפועל (שימנו מיום מעצרו) ושנתיים על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע, וכן חויב בתשלום פיצויים לאם המנוח ולאחיותיו (ביחד ולחוד) בסך 50,000 ש"ח.
בהתייחסו לשיקולים לקולא, ציין בית המשפט כי אין לתת משקל רב לקיומו של חסר עובדתי בכל הנוגע לשאלה מי פתח בעימות המילולי ואם קדמו לשבירת הבקבוק סטירה או מכה שנתן המערער למנוח, שכן לא מדובר בחסר המהווה את לב האירוע העברייני. לצד זאת נקבע כי יש לתת משקל לעובדה כי דקירת המנוח בוצעה לאחר שהמנוח שבר בקבוק על ראשו של המערער, ולכן, הגם שלא היוותה הגנה עצמית, היתה בבחינת תגובה ספונטאנית למעשיו. בנוסף, מנה בית המשפט שיקולים נוספים לקולא ובכללם חרטתו הכנה של המערער ומצבו הנפשי, כפי שעלה מחוות-הדעת של המרכז הרפואי לבריאות הנפש בעניינו. בית המשפט הדגיש כי הגם שעולה מחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש כי התנהגותו של המערער בעת ביצוע העבירה לא הושפעה ממחשבות שווא שנגעו למנוח, הרי שבהתאם להלכה, יש מקום להביא בחשבון גם את מצבו הנפשי הכללי של המערער. כן צוין כי אין לזקוף לחובתו של המערער, שנלחם על זיכויו, את התארכות ההליך וכי אף העובדה שעברו הפלילי אינו בעבירות אלימות, למעט תגרה במקום ציבורי, מהווה שיקול לקולא.
מנגד, ציין בית משפט קמא את חומרת המעשה שהוביל לנטילת חיי אדם. כן ציין בהקשר זה את השפעת המעשים על מצבן הרגשי ואורח החיים של אם המנוח ואחיותיו, כפי שעולה מתסקיר הנפגע. עוד הדגיש בית משפט קמא שאין לזקוף לזכות הנאשם את קביעתו בהכרעת הדין כי הנאשם לא יצא עם סכין באמתחתו כדי לחפש קורבן להמתה וכי יתכן ששכח את הסכין במכנסיו או נטל אותו להגנה עצמית או לצרכים אישיים אחרים. נוכח התופעה של צעירים הנושאים סכין בכליהם "כאילו היתה ממחטה, מפתח או מכשיר טלפון נייד", כך הוסבר בגזר-הדין, סיבת נשיאת הסכין אינה יכולה לשמש נסיבה מקלה.
לאור שיקולים אלה, ציין בית המשפט כי לא מצא לנכון "להטיל מאסר בפועל חד ספרתי או קרוב לכך" ואיבחן את המקרה דנן משני מקרים אחרים, אליהם הפנה המערער ותומכים לטענתו בעונש מופחת.
באשר לעבירה של שיבוש הליכי משפט, ציין בית המשפט כי הגם שהמערער הודה בביצוע הדקירה, שיתף פעולה עם החוקרים, הובילם למקום בו זרק את בגדיו וסייע להם בניסיונם למצוא את הסכין - אין להקל ראש בניסיונות השיבוש שפוגעים בערך המוגן של עשיית משפט במובנו הרחב.
3. בערעור שלפנינו ביקש ב"כ המערער להפחית בעונש, שלטענתו הינו בלתי מידתי ואינו הולם את נסיבות העבירה. ראשית, חזר ב"כ המערער על הטענה אותה דחה בית משפט קמא כי יש לזקוף לקולא את סיבת נשיאת הסכין, שכן העובדה ששכח אותה במכנסיו מלמדת כי לא התכוון מראש לפגוע במנוח.
עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא העניק משקל ממשי לחסר העובדתי בהכרעת הדין בשאלה מי החל בויכוח המילולי ובשאלה האם המנוח סטר למערער בטרם שבירת הבקבוק, שכן לטענת המערער, המנוח שהיה מוקף בחברים, הוא שתקף ראשון, בעוד המערער היה לבדו, ולכך צריכה להיות השפעה על חומרת העונש. בהמשך לכך נטען כי בית משפט קמא שגה משקבע כי המקרה אינו כזה העומד על סף ההגנה העצמית, לאור עיתוי שליפת הסכין והיות שלא ניתן לומר כי שבירת הבקבוק מהווה התגרות קלה בלבד.
על כך הוסיף ב"כ המערער כי אף בעובדה שהמנוח היה בהכרה ומוקף בחבריו עת עזב המערער את זירת האירוע וכי רק לאחר מספר שעות נודע לו באקראי כי המנוח מת מפצעיו - יש, יחד עם טענתו כי המערער הסגיר עצמו למשטרה, והעובדה שהודה במעשיו, שיחזר את האירוע והביע חרטה, כדי להוות שיקולים לקולא.
לבסוף, חזר המערער על טענותיו בדבר מצבו הנפשי, העדר עברו הפלילי בעבירות אלימות, והעובדה כי זהו עונש המאסר המשמעותי הראשון שהוטל עליו. עוד ציין כי בית המשפט לא נתן די משקל לעובדה שעובר למתן גזר הדין שהה המערער בתנאי מעצר, שהינם קשים מתנאי מאסר, תקופה ממושכת של שלוש וחצי שנים.
4. ב"כ המשיבה טען בפנינו כי אין להקל בעונש. לטענתו, מעבר לכך שהעונש משקף את חומרת המעשים שהסתיימו בקטילת חיי אדם, יש לתת משקל גם לכך שתוצאת המעשים נבעה מהעובדה שהמערער נשא סכין והיה תחת השפעת משקאות משכרים. ב"כ המשיבה ציין כי הגם שקשה להצביע על מקרים דומים, מהם ניתן ללמוד על רף הענישה, עונש זה עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המחמירה כלפי מי שנושא סכין ובעיקר במקרים בהם נשיאת הסכין מובילה בסופו של דבר למות אדם. ב"כ המשיבה טען עוד כי אף ביחסו המזלזל של המערער הנלמד מכך שברח מן המקום בעוד המנוח מתבוסס בדמו, יש כדי להוות נימוק לחומרה.
באשר לעברו הפלילי של המערער, נטען כי עבר זה, הכולל עבירת אלימות אחת, 7 עבירות סמים, הוצאת נשק מרשות הצבא, והפרעת שוטר בעת מילוי תפקידו - ודאי אינו מהווה שיקול לקולא. כן נטען כי אין לקבל את טענת המערער כי לא ריצה עונש מאסר משמעותי שכן כפי שניתן ללמוד מגיליון ההרשעות של המערער, הוטלו עליו תקופות מאסר ספורות, ובכללן מאסר של 14 חודשים.
עוד חזר ב"כ המשיבה כתמיכה בעונש שקבע בית משפט קמא, על מצבן של בנות משפחת המנוח, שהיה המפרנס היחיד במשפחה. באשר למשך המעצר, טען ב"כ המשיבה כי אכן מדובר בתקופת מעצר ממושכת שכן המשפט נמשך זמן רב, אולם זאת בשל הרצון לנהלו באופן תקין ומכל מקום תקופת מעצר זו נוכתה מתקופת המאסר. לצד כל אלו, טען ב"כ המשיבה כי בית משפט קמא נתן משקל אף לכל השיקולים לקולא שציין ב"כ המערער.
5. שמענו את טיעוני הצדדים וקראנו בעיון את גזר דינו של בית המשפט המחוזי ואת כל החומר הנלווה והגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותנו בעונש שהושת על המערער.
נקודת המוצא להכרעתנו היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר-הדין טעות מהותית או כי יש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 6992/08 כץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (לא פורסם, 12.10.2009)). אין זה המקרה שבפנינו. המערער לא שכנע אותנו כי העונש שהוטל חורג מן הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ולא הצביע על שיקול משמעותי ממנו התעלם בית משפט קמא, שהתייחס למכלול השיקולים הצריכים לעניין וביסס את גזר-דינו על חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, לצד נסיבותיו האישיות של המערער והשפעת הריגת המנוח על בנות משפחתו.
6. אמנם, העונש החמור שהושת על המבקש, כמו גם דברי בית משפט קמא, משקפים את המשקל הרב שניתן לשיקול ההרתעה, אולם בכך אין כדי ללמד כי בית משפט קמא לא נתן די משקל ליתר שיקולי הענישה באופן המצדיק התערבות (ראו: ע"פ 8208/07 אלימלך נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 11.10.11)). זאת במיוחד נוכח התוצאה הקטלנית של מעשי המערער - "קדושת החיים שקופחו" בלשונו של בית משפט קמא - ומדיניות הענישה במקרים מסוג זה. בית משפט זה עמד לא אחת על תופעת האלימות שפשתה בחברתנו ובפרט על הקלות הבלתי נסבלת שבה עושים צעירים שימוש בסכין אותה הם נושאים, והצורך בהחמרת הענישה באופן שיתרום למאבק בתופעה זו. כך למשל ציין בית המשפט בע"פ 588/07 שמילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.08):
"שוב ושוב מגיעים לפתחו של בית משפט זה מקרים, בהם בשל סכסוך של מה בכך, נשלפת מנדנה הסכין, ומובילה למותו של אדם, בין אם מתוך כוונת קטילה מפורשת, ובין אם מתוך אדישות לחיי הזולת. בין כך ובין אחרת, מוטלת חובה ברורה על בית המשפט להיאבק ככל יכולתו בתופעה זו, כאשר הדבר יבוא לידי ביטוי, על פי רוב, בהסגתן של נסיבותיו האישיות של הדוקר מפני חומרת מעשיו, ובהטלתם של עונשים מחמירים."