לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בבית שמש (השופט א' רון) שלא לפסול את עצמו מלישב בדין בת.פ. 2031/02.
1. נגד המערערת שעבדה כקלדנית בבית משפט השלום בירושלים, הוגש כתב אישום שכלל שלושה עשר אישומים שונים, שעניינם מרמה, התחזות לעורך דין, הצגת עצמה כבעלת תפקיד בכיר בבית המשפט, זיוף החלטת בית המשפט והעלמת תיק מבית המשפט. על-פי הנטען בכתב האישום, המערערת יצרה קשרים עם אזרחים ותושבים אשר נתקלו בקשיים בקשריהם עם רשויות השלטון, והבטיחה לסייע להם תוך שהיא מציגה עצמה כעורכת דין העובדת בבית המשפט או כבעלת תפקיד בכיר בבית המשפט או ברשות שלטונית. המערערת ניצלה את תפקידה כקלדנית, בין היתר, בכדי לשכתב מסמכים ולזייפם. נשיא בית משפט השלום בירושלים החליט כי עניינה של המערערת ידון בבית משפט השלום בבית שמש, הנמצא במחוז שיפוט ירושלים. בתיק התקיימו מספר ישיבות, בהן המערערת לא היתה מיוצגת, ובמהלכן כפרה באישומים ואף הציגה תשובה כתובה לכתב האישום. כמו כן, הגישה המערערת בעצמה שתי בקשות לפסילת השופט שחזרה בה מהן. לאחר מכן מונה למערערת סניגור. במהלך דיון בו נידונו הסכמות הצדדים באשר לניהול המשפט, הציע בית המשפט כי המערערת תשיב את גרסתה לאחר ההוכחות שיובאו לכל אחד מהאישומים את גרסתה, תוך שבית המשפט ציין כי "מי שחפותו בוערת בו יבקש להעיד מייד עם סיום שמיעת העדים הנוגעים לאותו אישום". בעקבות זאת, ביקשה המערערת מבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בתיק.
2. בבקשת הפסילה שהעלתה המערערת בפני בית המשפט, טענה שתי טענות עיקריות. ראשית, נטען שהצעת השופט מהווה מעין "מבחן אש", ומעמידה את המערערת בברירה בלתי אפשרית: לפגוע בניהול הגנתה או להיות חשודה כנאשמת שחפותה אינה בוערת בה. שנית, טענה המערערת כי הימצאותו של בית משפט השלום בבית שמש בשטח השיפוט של מחוז ירושלים מעלה חשש ממשי למשוא פנים. זאת משום שבית המשפט בבית שמש כפוף מנהלית לנשיא בית משפט השלום בירושלים, ומשום שקיימת זיקה בין עניינה של המערערת לבין בית המשפט שלום בירושלים. עוד טענה המערערת לענין זה כי שופטת מבית משפט השלום בירושלים, אשר איתה בעיקר עבדה המערערת, נמנית בין העדים העיקריים מטעם התביעה. המשיבה טענה מנגד כי יש לדחות את בקשת הפסלות. ראשית, בקשת הפסלות לא הועלתה במועד המוקדם ביותר, שכן התקיימו בבית המשפט מספר דיונים, בחלקם היתה כבר המערערת מיוצגת ובהם לא העלתה בקשה זו. שנית, נטען כי גם אם בית משפט השלום בבית שמש הינו מבחינה מנהלית חלק מבית משפט השלום בירושלים, הרי שלבית המשפט יש שיקול דעת עצמאי בניהול ההליכים המשפטיים בפניו. שלישית, נטען כי הצעת בית המשפט באשר לסדרי הדין בניהול ההליך, היא בבחינת אפשרות שבית המשפט העלה בפני המערערת ואף פרש בפניה את היתרונות והחסרונות הטמונים בה. לטענת המשיבה, אין בקשת הפסילה מעלה יותר מאשר חשש סובייקטיבי של המערערת, אך אין היא מעוררת עילת פסלות מבחינה אובייקטיבית. עוד הוסיפה המשיבה כי פסילת המותב בשלב זה תכביד מאוד על אופן ניהול המשפט.
3. ביום 15.7.03 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בהחלטתו המנומקת עמד על כך שההצעה שהציע למערערת הותנתה בהסכמת ההגנה, ומשלא ניתנה ההסכמה, ההצעה ירדה מהפרק. אמנם ההערה נתנה ביטוי לנסיונו של שופט באשר להתנהגות נאשמים, אולם, בטענת הפסלות אין ממש. לאחר שמיעת עשרות עדים בתיק, ולאחר ניהול פרשת תביעה והגנה מורכבות, לא יתכן, כך קבע, כי בית המשפט יבסס מסקנתו לגוף האישום על סמך דיון טכני ראשוני. בנוסף, הצעת בית המשפט באה אחרי שהמערערת בעצמה הגישה כפירה כתובה באשמה, המתייחסת באופן פרטני לכל אישום ואישום, בדומה להצעת בית המשפט. שנית, בנוגע לטענה כי קיימת זיקה בין בית משפט השלום בבית שמש לבית משפט השלום בירושלים, קבע בית המשפט כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה של נשיא בית משפט השלום בירושלים שהחליט לקיים את הדיון בבית משפט השלום בבית שמש. בנוסף, בית המשפט קבע כי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים רק משום ששופט מבית שמש יישב בדין על עבירות שנעברו בבית משפט השלום בירושלים. עוד ציין השופט כי הוא מעולם לא כיהן בבית משפט השלום בירושלים. במאמר מוסגר, העיר בית המשפט כי יש הגיון בהחלטת נשיא בית משפט השלום בירושלים להעביר את הדיון לבית משפט השלום בבית שמש. המערערת, באי-כוח הצדדים והעדים כולם מתגוררים בירושלים וסביבתה. השופט הוסיף כי בעובדה שהמערערת ביקשה עוד בשלבים מוקדמים להביא לפסילת המותב, יש כדי ללמד, בלשונו של בית המשפט, על מניעי הבקשה.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. ראשית, נטען כי העובדה שבית המשפט קמא מצא לנכון להסביר באריכות את העומד מאחורי התבטאותו מצביעה על כך שמדובר בהתבטאות המעוררת קושי. לטענת המערערת, מדובר בעילת פסלות גם אם בית המשפט לא יושפע סובייקטיבית מסירובה של המערערת להצעתו באשר לסדרי הדיון. זאת, שכן קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. הדין קובע מתי יש להסיק מסקנות ראייתיות כנגד נאשם ואין לקבוע מנגנון מיוחד למערערת, ולהסיק מסקנות ראייתיות על סמך תגובתה. שנית, תשובתה המפורטת של המערערת לאישום אינה זהה לעדות ראשית, ולכן, בית המשפט לא היה צריך להסיק מסקנות מתשובה זו באשר לנכונות המערערת להסכים לסדרי דיון שונים. שלישית, המערערת טוענת כי בא-כוחה לא ידע על בקשות הפסילה שהמערערת הגישה. בהמשך, הוגשו בקשות לתיקון פרוטוקול, ורק לאחר מכן הוגשה בקשת הפסילה. בכך, לטענת המערערת, נסתרת הקביעה כי בקשת הפסילה לא הוגשה בתום לב. המשיבה מתנגדת לערעור. לטענתה, לא מתקיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים.
5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. לצורך הדיון בערעור, מוכנה אני להניח כי טענת הפסלות הועלתה במועדה וכי נטענה בתום לב. יחד עם זאת, לגופם של דברים אין ממש בשני ראשי הטיעון עליהם נסמכת המערערת. ראשית, הערתו של בית המשפט אינה עולה כדי עילת פסלות. הלכה היא כי לא כל התבטאות של בית המשפט, פוסלת אותו מלדון בתיק, גם אם התבטאות זו אינה במקומה, אלא יש להראות כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת לגבי אשמתו של הנאשם (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, מח(3) 608; ע"פ 5368/03 לותם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעצם הבעת דעה לכאורית, תוך שבית המשפט פתוח לאמץ דעה שונה, אין כדי להביא לפסלות השופט (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, נג(2) 599). אף כי ראוי היה שהערתו של בית המשפט, לפיה מי שחפותו בוערת בו יבקש להעיד מיד, היתה הערה שלא במקומה, הרי אין בהערה שהושמעה כדי להצביע על כך שדעתו של בית המשפט ננעלה בענין שלפניו. כפי שציין בית המשפט עצמו בהחלטתו הדוחה את בקשת הפסלות, לאחר שמיעת עדים רבים וניהול משפט מורכב, אין יסוד לחשש כי ירשיע נאשם על סמך דיון טכני מקדמי. ואכן, לא השתכנעתי כי במקרה זה יש בהתבטאויות השופט כדי לבסס תשתית אובייקטיבית ממנה ניתן להסיק כי לא יתאפשר לבית המשפט לשפוט משפט צדק (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ, פ"ד מד(3) 758). יתרה מזו, נראה כי השופט הביע בדבריו עמדה כללית בדבר שיטת ניהול הוכחות הנראית בעיניו מתאימה למשפט פלילי, אך אין להסיק מדבריו כי הביע נטיה כלשהי במשפט הקונקרטי.
6. אף בטענה כי הזיקה בין בית משפט השלום בבית שמש לבית משפט השלום בירושלים מעלה חשש ממשי למשוא פנים, לא מצאתי ממש. לא הוכח כי הזיקה הנטענת עולה כדי הוכחת חשש אובייקטיבי למשוא פנים. אין בעובדת כפיפותו המנהלית של בית משפט השלום בבית שמש לנשיא בית משפט השלום בירושלים בכדי לבסס עילת פסלות של שופט מקצועי (השוו ע"פ 4223/02 עליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 655 ; ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל מט(5) 729, 731). על המערערת להצביע על נסיבות נוספות המבססות עילת פסלות, המוכיחות או שדעתו של בית המשפט ננעלה, או שקיים חשש ממשי למשוא פנים. המערערת לא הצביעה על נסיבות כאלה. ההיפך הוא הנכון, קיום ההליך בבית שמש הרחיקו מבית המשפט בירושלים. המשיבה מסרה, בטיעוניה בפניי, שהשופט שעל החלטתו הוגש הערעור, עבר מבית משפט השלום באילת לבית משפט השלום בבית שמש, ומעולם לא כיהן בבית משפט השלום בירושלים גופו. בהעדר קשר יומיומי בין בית המשפט היושב בדין לבין בית משפט השלום בירושלים, העובדה בלבד ששופטת בית משפט השלום בירושלים נמנית ברשימת העדים, אינה מצביעה על כך כי קיימת עילת פסלות. מה גם שהמשיבה טענה בפניי כי מדובר בעדות בעלת אופי טכני בעיקרה. אוסיף עוד כי ככל שהבקשה אינה מבוססת על עילת פסלות, אלא על הטענה כי התיק מתאים להעברת מקום השיפוט לבית משפט אחר, הרי שמקומה במסגרת הליך לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, ובקשה כזו היא בסמכות נשיא בית המשפט העליון ואינה בגדר הליך פסלות בדיון לפי סעיף 77א.
מהטעמים האמורים, דין הבקשה להידחות.
ניתן היום, י"א באלול התשס"ג (8.9.2003).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /צש