השופטת ד' ביניש:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ' סגל) בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). על המערער נגזרו שמונה חודשי מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בפנינו ערעור כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש.
2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 30.5.00, בסמוך לשעה 18:20, השליך המערער אבן על רכב מסוג פולו, אשר נסע ברח' סולטאן סלימאן בירושלים ושבתוכו שהו אותה עת שלושה נוסעים. האבן פגעה בכנף הימנית של הרכב.
על פי עדות המתלונן, אשר נהג ברכב, חזרו הוא וקרובי משפחתו מאזכרה של סבם בהר הזיתים בירושלים. כאשר נסע ברח' סולטאן סלימאן הבחין המתלונן בשינויים בתנועה, אשר לא אפשרו לו להמשיך בנסיעה במסלול ישר, כפי שזכר את הדרך משנים קודמות. לדברי המתלונן, בעודו בודק לאן עליו לנסוע, הוא ראה בזוית עינו את המערער עומד ליד פיצרייה עם אבן בידו. לדבריו לא ראה את המערער מרים את האבן, אך ראה אותו משליך אותה לכיוון הרכב. עוד הוסיף המתלונן שמייד לאחר השלכת האבן התיישב המערער בפיצרייה בהבעה תמימה והתנהג כאילו הוא אינו מעורב בסיפור.
המתלונן סיפר שעם פגיעת האבן נכנסו יושבי האוטו להלם וברחו עם רכבם מהמקום. לאחר נסיעה קצרה ראו תחנת משטרה והחליטו להתלונן. קצין הסיור של התחנה הסיע את המתלונן לכיוון הפיצרייה וכשהגיעו לשם ראו כי המערער ישב שם ולטענת המתלונן אותה האבן שהושלכה על רכבו הייתה עתה לצדו של המערער. המתלונן הצביע על המערער כמי שיידה את האבן ברכבו והמערער נלקח למעצר.
המערער טען, לעומת זאת, כי לא השליך כל אבן. המערער טען שהגיע למקום במסגרת עבודתו בשירות הסעות, החנה את רכבו וביקש מסדרן הרכב להשגיח על המכונית בעת שהוא וחברו, שקיראת עראפאת, הולכים לאכול פיצה. לדבריו ישב עם חברו לאכול פיצה וכעבור כעשרים דקות באו שוטרים ועצרו אותו. לטענתו, לא הבחין באירוע השלכת האבן.
3. את הרשעת המערער ביסס בית המשפט המחוזי בעיקרו של דבר על עדות המתלונן. בית המשפט ציין כי אין חולק כי אירוע פגיעת האבן ברכב אכן קרה וכי המחלוקת סבה לעניין זהות משליך האבן. לעניין זהותו של משליך האבן עמדו בפני בית המשפט קמא שתי גרסאות מנוגדות. מן העבר האחד עמדה בפני בית המשפט עדות המתלונן, אשר טען כי זיהה בוודאות את המערער כמי שהשליך את האבן שפגעה במכוניתו. מנגד ניצבה עדות המערער, אשר נתמכה בעדות עד ההגנה שקיראת עראפאת, ושלפיה לא הוא האדם שהשליך את האבן. המערער, אשר כפר לכל אורך הדרך בטענה שהשליך אבן, טען כאמור שישב עם חברו לאכול פיצה ולא הבחין באירוע השלכת האבן. בית המשפט קמא בחן את מהימנות עדותו של המתלונן ומצא אותה מהימנה ולעומת זאת דחה את עדותם של המערער ושל עד ההגנה כבלתי מהימנות. בעקבות זאת, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש להעדיף את גרסת המתלונן על פני גרסת המערער ועל כן קבע כי המערער הוא זה שביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום והרשיע אותו.
4. בערעור לפנינו חזר בא-כוח המערער על קו ההגנה שהציג בפני בית המשפט קמא. בא-כוח המערער לא חלק על כך שאירע מקרה של יידוי אבן שפגעה ברכבו של המתלונן, אלא התמקד בעניין זיהויו של המערער כמיידה אותה אבן. טענתו היא שטעה בית המשפט קמא בקבעו כי זיהוי המערער על ידי המתלונן לבדו גובר על עדותו של המערער ועל עדות עד הגנה נוסף מטעמו. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר שהובא בפנינו, באתי לידי מסקנה שלא היה זה בטוח לסמוך על עדותו של המתלונן כעדות שיש בה לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט פלילי, בדבר היותו של המערער האדם שזרק את האבן. בנסיבות שבפנינו, סבורה אני שקיימת אפשרות של טעות מצד המתלונן בזיהויו של משליך האבן, וכי מטעם זה היה מקום, ולו מחמת הספק, לזכות את המערער מן האשמה שיוחסה לו.
5. מן המפורסמות הוא כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הראשונה שבפניה התנהלה מסכת העדויות (ראו למשל: ע"פ 6411/98 מנבר נ' מ"י, פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643). אולם, כאשר בא בית המשפט להכריע בשאלת זיהויו של הנאשם על ידי קרבן העבירה עליו להשתכנע לא רק במהימנותו של העד המזהה, אלא גם בכך שלא נפלה טעות מצדו בזהותו את הנאשם (ראו: ע"פ 616/89 ריאד בן נביל שיח'ה נ' מ"י (לא פורסם)). במקרה שלפנינו מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא שאין סיבה לפקפק במהימנותו של המתלונן כדובר אמת, וכאמור, אין אף מחלוקת לגבי עדותו ככל שהיא נוגעת לעצם התרחשות זריקת האבן. אולם, אין די בכך לשם הקביעה שהמערער הוא האיש אשר השליך את האבן על מכוניתו של המתלונן. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו דאז) ח' כהן בע"פ 648/77 קריב נ' מ"י, פ"ד לב(2) 729, 758:
"...לענין המהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת. מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות.... בזיהוי הנאשם על-ידי קרבן העבירה, כשאין ראיה אחרת הקושרת את הנאשם לעבירה, יש, בדרך-כלל, לחשוש מטעויות מעין אלו - לא משום שלענין זה נפגמה כהוא-זה מהימנותו של המזהה כדובר אמת, אלא אף-על-פי שלא נפגמה כלל. לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת.... חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים- והוא שלענין זיהויו של הנאשם בידי קרבן העבירה, במהימנות המזהה לא סגי".
בנסיבות המקרה שלפנינו נראה כי קיים חשש לטעות בזיהויו של המערער על ידי המתלונן וחשש זה יש בו כדי ליצור ספק סביר באשמתו של המערער. להלן אפרט את טעמיי לכך.
6. כאמור, במכונית הנפגעת נסעו יחד עם המתלונן, אשר נהג ברכב, נוסעים נוספים. שני הנוסעים, אשר העידו מטעם התביעה, אישרו את עדות המתלונן לעניין תיאור האירוע וטענו שראו את המערער מתיישב לאכול בפיצרייה זמן קצר לאחר ששמעו את פגיעת האבן ברכבם, אך שניהם העידו כי לא הבחינו מי השליך את האבן לעבר הרכב. זיהוי המערער כמבצע העבירה, התבסס, אם כן, על עדותו היחידה של נהג הרכב, שהיה עסוק אותה עת בנהיגה (אף אם איטית) ובניסיון להתמצא באזור שעל פי עדותו אינו מוכר לו היטב ואף הפתיע אותו מבחינת הסדרי התנועה. זאת ועוד, מהעדויות עולה כי מיידה האבן עמד מצדו הימני של הרכב, כלומר מהצד הרחוק מהנהג, כך שבין המתלונן לבין המיידה ניצבו הנוסע שישב מלפנים וחלון סגור. לעניין המרחק בין הרכב לבין המיידה קיימות מספר גרסאות הנעות מחמישה ועד חמישה עשר מטרים ולכך יש להוסיף את העובדה שעל פי עדות המתלונן עצמו, הוא ראה את משליך האבן בזווית העין בלבד.
יתרה מזאת, מעדותם של עדי התביעה עולה כי מדובר בתושבי בני ברק אשר הייתה זו להם הפעם הראשונה שנסעו למזרח ירושלים ברכב פרטי ועל כן היו מפוחדים ולחוצים באשר חששו מאד מפני זריקת אבנים. בעדויותיהם של נוסעי הרכב נמצאו מספר סתירות בשאלות כגון התנהגות מיידה האבן לאחר היידוי והבעות פניו, המרחק בין המיידה לבין הרכב, והשאלה האם היו אנשים נוספים ברחוב. סתירות אלו אינן מעידות על פי טיבן שהעדים אינם דוברי אמת, אלא מלמדות הן על מידת יכולתם של העדים לקלוט את פרטי האירוע במצבם המבולבל והמפוחד.
מכלול הנסיבות אף הוא אינו מחזק בהכרח את עדות המתלונן. אם מקבלים את גרסת התביעה כפי שהיא עולה מעדויות נוסעי הרכב, יוצא שהמערער, אשר ישב לאכול בפיצרייה בעת הפסקה מעבודתו, קם ממקומו כדי להשליך על רכבם אבן, התיישב חזרה לאכול, לאחר מכן אף אסף אליו חזרה את האבן מהכביש ואז חזר לאכול, רק כדי שהמשטרה תגיע ותמצא אותו אוכל פיצה ליד שולחנו כשהאבן מונחת לרגליו.
נוכח כל העובדות והנסיבות כאמור, אין להוציא מכלל אפשרות שטעות נפלה בידי הנהג, כשזיהה את המערער כמי שזרק על רכבו את האבן.
סיכומם של דברים, נראה כי קיים ספק סביר אם המערער היה האדם שהשליך את האבן על רכבו של המתלונן. אשר על כן, אם דעתי תשמע דין הערעור להתקבל ויש לזכות את המערער מהאשמה שיוחסה לו בכתב האישום.
ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.