השופט א' שהם:
פתח דבר
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ט' חיימוביץ, בת"פ 20593-09-10, מיום 4.7.2012. המערער הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333, בקשר עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אשר יוחסה לו בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון.
בעקבות הרשעתו, גזר בית-משפט קמא על המערער, 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ו-6 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו, כל עבירת אלימות, לרבות העבירה בה הורשע בתיק הנוכחי.
רקע ועובדות כתב האישום המתוקן
ביום 23.1.2011, הודיעו הצדדים לבית-משפט קמא, כי הגיעו להסדר טיעון בעניינו של המערער, במסגרתו הוסכם, כי המערער יודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, לאחר שתמחק מכתב האישום המקורי העבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ויתוקנו חלק מן העובדות המופיעות בו. עוד הוסכם בין הצדדים, כי בטרם יגזור בית-המשפט את עונשו של המערער, הוא יישלח אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין עונשו של המערער, ואולם, ביום 11.10.2011, הודיעו הצדדים, כי הוסכם ביניהם, כי המשיבה לא תעתור לעונש העולה על 24 חודשי מאסר בפועל.
מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי "במועד הרלוונטי לכתב האישום", התגלע סכסוך בין המערער לבין אברהים גניים (להלן: המתלונן) ומשפחתו, על רקע סירובו של המתלונן להשיא את בתו למערער. ביום 6.9.2010, בסמוך לשעה 07:30, עקב המערער אחר עומר, בנו של המתלונן (להלן: עומר), בעת שזה נסע ביישוב לקייה. משהחנה עומר את רכבו, ניגש אליו המערער, והחל לתקוף אותו, באמצעות מקל, בראשו ובבטנו. בהמשך, חנק המערער את עומר, עד שהכרתו התערפלה. יצוין, כי מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי כתוצאה מן המאבק, נחבל גם המערער בראשו ובפניו.
לאחר התקיפה, ולאחר שהכרתו שבה אליו, יצר עומר קשר טלפוני עם אביו, הוא המתלונן, וסיפר לו את שאירע. למשמע הדברים, נסע המתלונן לכיוון היישוב לקייה, ואילו המערער החל בנסיעה לעבר המתלונן. לכשנפגשו השניים, הורה המערער למתלונן לעצור את רכבו, והחל להכותו, באמצעות מוט ברזל, בשתי רגליו ובידו השמאלית. בהמשך, הכה המערער את המתלונן, פעמיים, באמצעות אבן, בראשו, ונמלט מהמקום. כתוצאה מהתקיפה הובהל המתלונן לבית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע, שם התגלה, כי הוא סובל מחתך בראשו, מחבלות ומדקירות מרובות בידיו ובירכו, ומשבר בידו הימנית. במעשיו אלה, כך נטען בכתב האישום המתוקן, פצע המערער את המתלונן, כשהוא נושא נשק קר, וגרם לו לחבלה חמורה.
בית-משפט קמא, הרשיע את המערער, על-יסוד הודאתו, בביצוע העבירה, אשר יוחסה לו בכתב האישום המתוקן.
בהתאם להסדר הטיעון, אשר גובש בין הצדדים, הופנה המערער אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו. ביום 30.8.2011, הוגש לבית-משפט קמא, תסקיר מבחן אודות המערער, אשר בו ציין שירות המבחן, כי לא זו בלבד שהמערער הכחיש בפניו את ביצוע העבירה, מושא כתב האישום, או כל התנהגות אלימה כלפי המתלונן ומשפחתו, אלא שהוא טען, כי, הוא זה שהותקף, על-ידי משפחתו של המתלונן. אשר לנסיבותיו של המערער עצמו, קבע שירות המבחן, כי הוא נוטה למסור מידע מצומצם ומגמתי, המציגו באור בחיובי, וכמי משמנהל "אורח חיים נורמטיבי". עוד התרשם שירות המבחן, כי המערער שולל כל בעייתיות בהתמודדות שלו עם מצבי קונפליקט, וכי הוא מתקשה לבחון דפוסי התנהגות בעייתיים באורחות חייו. בהמשך, התייחס שירות המבחן למערכת היחסים בין הצדדים הניצים, וציין, כי טענתו של המערער בדבר סולחה שהושגה בין המשפחות, אושרה בשיחה עם עומר, על-אף היעדר מסמך כתוב המעיד על כך. במצב דברים זה, סיכם שירות המבחן, כי "[...] אין באפשרותנו לגבש עמדתנו לעניין העונש [...] [או] לבוא בהמלצה בעניינו [של המערער]".
להשלמת התמונה יצוין, כי לנוכח דבריו של המערער בתסקיר המבחן, מהם עלה, כי הוא מכחיש את ביצוע העבירה המיוחסת לו, בניגוד להודייתו בפני בית-המשפט, הורה בית-משפט קמא למערער להבהיר את עמדתו בעניין. ביום 11.10.2011, הודיע בא-כוח המערער דאז, עו"ד סירוטה, לבית-משפט קמא, כי המערער אישר בפניו "שהודה בעובדות הרשומות בכתב האישום בבית-המשפט", ולאחר מכן הצהיר המערער עצמו, כי הוא מודה במיוחס לו. באותו מעמד, הורה בית-משפט קמא על עריכת תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער.
ביום 12.6.2012, הוגש לבית-משפט קמא תסקיר משלים אודות המערער, אשר ממנו עולה, כי הלה המשיך לדבוק בגרסתו בנוגע לאירועי אותו יום, ולא קיבל אחריות על המעשים המתוארים בכתב האישום. בהקשר זה, ציין שירות המבחן, כי המערער בחר להודות בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, אך ורק "מתוך רצון לסיים את ההליך המשפטי, להשאיר פרק זה מאחוריו ולהמשיך בחייו [...]", וזאת, חרף הקושי מבחינתו לקבל אחריות על מעשיו.
אשר לעמדות הצדדים המעורבים, ציין שירות המבחן, כי כל הגורמים המעורבים בפרשה, הביעו את רצונם לסיים את הסכסוך ולשים את האירוע האלים מאחוריהם, ולשם כך, אף ערכו, כאמור, סולחה, אשר במסגרתה הוחלט על נישואי המערער לבתו של המתלונן. בהקשר זה הוסף, כי הן המערער והן המתלונן הביעו תקווה, כי לא יושת על המערער עונש מאסר בפועל או אף מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, דבר אשר עשוי לפגוע בקיומו של התא המשפחתי החדש.
על-יסוד דברים אלה, ולאחר שהובאו בחשבון נסיבות המקרה, עברו הנקי יחסית של המערער, והעובדה כי היה נתון במעצר הבית לאורך זמן, המליץ שירות המבחן, להשית על המערער עונש במסגרת צו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 250 שעות. עונש זה, כך נאמר, "יש בו כדי לשוב ולחדד בפני [המערער] את גבולות החוק [...] ומאידך [...] יאפשר לו להמשיך בחייו ולשקם אותם באופן חוקי ונורמטיבי".
גזר דינו של בית-משפט קמא
בפתח גזר דינו, שקל בית-משפט קמא, לזכותו של המערער את העובדה כי עברו נקי (למעט הרשעה בהחזקת אגרופן או סכין), את אורח חייו הנורמטיבי עד לביצוע העבירה, ואת הודייתו המוקדמת בעבירה שיוחסה לו, אשר הביאה לחיסכון זמן שיפוטי יקר. כמו כן, ניתן "משקל נכבד במיוחד" לעמדתו של המתלונן, אשר לא זו בלבד שמחל למערער על מעשיו וביקש שלא להחמיר בעונשו, אלא אף השיא לו את בתו.
יחד עם זאת, קבע בית-משפט קמא, כי אין להקל ראש במקרים שבהם נפתרים סכסוכים "באמצעות אלימות קשה תוך שימוש בנשק חם או קר". תופעה זו, כך נקבע, פשתה בחברה כ"רעה חולה", ולכן על בית-המשפט לעשות, כל שלאל ידו, על-מנת למגרה. בהמשך, התייחס בית-משפט קמא לאלימות הקשה הטמונה במעשיו של המערער, אשר הכה ופצע את המתלונן ואת בנו, כשהוא נושא נשק קר. אלימות זו מעידה, כך נקבע, גם על המסוכנות העתידית, אשר נשקפת מן המערער.
בהתייחסו לעמדת המתלונן, קבע בית-משפט קמא, כי חרף המשקל שיש ליתן לה, אין להתעלם מכך, כי "ענישה מקלה, רק על יסוד יישור ההדורים בין הנאשם לבין קורבן העבירה, מרוקנת את מטרותיה האחרות של הענישה, ומשדרת לנאשם ולעבריינים בפוטנציה, מסר סלחני, כל עוד בסופו של דבר נסגרים הדברים בתוך המשפחה".
על יסוד האמור לעיל, ולאחר ששקל את מכלול נסיבות המקרה, לחומרה ולקולא, גזר בית-משפט קמא על המערער עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו, כל עבירת אלימות, לרבות העבירה בה הורשע בתיק הנוכחי.