פסק-דין בתיק ע"פ 6059-02-12

השופט ר' שפירא [אב"ד] :

הערעור בתמצית

בפנינו ערעור המדינה על קולת העונש שגזר בית משפט השלום בחדרה (כב' סגן הנשיא, השופט א. גופמן, להלן: "בית משפט קמא") על המשיב.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום נמצא המשיב מחזיק ברכבו בשעה שלאחר חצות הלילה אקדח ושתי מחסניות. הנשק והמחסניות הנ"ל נמצאו קשורים למצבר הרכב שבו נסע. בית משפט קמא גזר על המשיב עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וכן חייבו בתשלום קנס בסכום של 3,000 ש"ח. המאשימה/מדינה מערערת על קולת העונש.

טיעוני הצדדים

טיעוני הצדדים פורטו בפרוטוקול הדיון ואין צורך לחזור על כל שנאמר.

המערערת טוענת כי מדובר בעבירה חמורה כאשר נסיבות הסלקת הנשק כשהוא קשור למצבר הרכב מצביעות על כוונה לעשות בנשק שימוש אסור. בהתאם מפנה המערערת לפסיקה ענפה שקבעה כי יש להחמיר בעונש, זאת גם כאשר מדובר בנאשם ללא עבר פלילי, ועותרת לגזור עליו עונש של מאסר ממושך.

ב"כ המשיב מבקש כי נדחה את הערעור. לטענתו הוחזק הנשק רק זמן קצר ע"י המשיב שמצא את הנשק, כפי שהעיד במשטרה עת נעצר. הודאתו במשטרה הוגשה בהסכמה כחלק מהסדר לפיו הודה בעובדות כתב האישום. עוד טוען הסניגור כי העונש שנגזר תאם את רמת הענישה שהייתה מקובלת בעת ההיא בבית משפט השלום בחדרה, זאת קודם לפרסומם של מספר פסקי דין של בית המשפט העליון שהנחה להחמיר בענישה במקרים של עבירות בנשק. הסניגור מפנה לתסקיר שירות המבחן וכן לעובדה שמעונש המאסר לא נוכו 25 ימי מעצר. כמו כן מציין הוא כי המשיב היה נתון בחלופת מעצר בית מלא תקופה של כשנה. בהתחשב בכל אלו ובנסיבות משפחתיות ואישיות שפורטו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן עותר הסניגור כי נדחה את הערעור.

דיון והכרעה

אציע לחברי להרכב להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא באופן שבו נחמיר במידה משמעותית בקנס שנגזר על המשיב וכן בעונש המאסר המותנה שנגזר עליו, ונותיר בעינו את עונש המאסר שירוצה בעבודות שירות.

בטרם אתייחס לענישה הראויה ראוי להתייחס לטענות המשיב לעניין משך אחזקת הנשק על ידו. המשיב הפנה להודעתו במשטרה שהוגשה כחלק מההסדר לפיו הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. הסכמת המאשימה בבית משפט קמא להגשת ההודאה שנמסרה במשטרה לא כללה הסכמה לאמיתות כל תוכן ההודאה. מעבר לכך, בהכרעת הדין הרשיע בית משפט קמא את המשיב/נאשם על פי עובדות כתב האישום ובעבירות שבכתב האישום. מכאן, שלעניין העונש מחייבות עובדות כתב האישום בלבד.

מעבר לכך, משך ההחזקה בנשק אינו חלק מיסודות העבירה ואינו רלוונטי לענישה. אוסיף עוד כי לטעמי הגרסה כי הנשק נמצא ע"י המשיב זמן קצר (מספר דקות) לפני שנעצר אינה מתיישבת עם אופן הסלקתו כשהוא קשור למצבר הרכב. האופן בו הוסתר הנשק, המהווה נסיבה לחומרה, מצביע על הובלת הנשק למטרה לא כשרה ואינו מתיישב עם הטענה כי הנשק נמצא ע"י המשיב מספר דקות לפני שרכבו נעצר ע"י המאשימה.

טענה נוספת שלא ניתן לקבל היא כי בעת ההיא העונש שנגזר תאם את מדיניות הענישה. העונש נגזר על הנאשם/משיב ביום 22/12/11. בראשית חודש דצמבר 2011 ניתנו ע"י בית המשפט העליון מספר פסקי דין שהנחו את בתי המשפט להחמיר בענישה בעבירות בנשק. מכאן שגם אם קודם לכן נהגה רמת ענישה מקלה הרי שהנחיית בית המשפט העליון הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי בגזר דינו של המשיב.

מכאן לגזר הדין שסבור אני כי יש לגזור על המשיב.

כאמור, מדובר במקרה זה שבפני בעבירות של החזקת נשק ונשיאת נשק. בית המשפט העליון הבהיר בסדרה של פסקי דין, כי "... מגמתו של בית משפט זה בעת האחרונה היא להחמיר בעבירות נשק על סוגיהן השונים (ע"פ 319/11 מדינת ישראל נ' יאסין (לא פורסם); ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן עניין נפאע); ע"פ 6371/11 מדינת ישראל נ' הייבי (לא פורסם)). זאת, נוכח מספר המקרים המובא לפתחם של בתי המשפט בכל רחבי הארץ, והמסוכנות הגלומה בעבירות אלה ובפוטנציאל הסיכון, שאי אפשר לחלוק עליו...".

            [הדברים נאמרו בע"פ 4105/11 ראמז זועבי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, ניתן ביום 25/1/12). ראו גם דברים שנאמרו בע"פ 4450/11 עספור ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם. ניתן ביום 8/2/12].

            יצוין עוד, כי בכל פסקי הדין שאוזכרו ובאחרים שניתנו במועדים סמוכים, הדגיש בית המשפט העליון, הדן בערעור, כי אינו ממצה את הדין עם הנאשמים וכי ראוי הוא שמדיניות ההחמרה תבוא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בפסיקת בית המשפט בערכאות הראשונות. כך גם יש להתייחס לרמת הענישה שנקבעה בכל אותם פסקי דין שניתנו לאחרונה המתווים גם את דרכו של בית משפט זה, בבואו לגזור את הדין או לבחון גזר דין של בית משפט קמא. לעניין זה יובהר כי בחלק מפסקי הדין הנ"ל נדונו נאשמים בעבירות של סחר בנשק ואולם הדברים שנאמרו שם נכונים ומכוונים את רמת הענישה גם בעבירות של החזקת נשק או נשיאת נשק שלא כחוק, בהתאמה המחייבת [ראו למשל: ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' אחמד פאיד, (טרם פורסם. ניתן ביום 28.11.2011)].

            עם זאת, הכלל הוא תמיד כי ענישה תיבחן בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ובהתייחס לנאשם שבפני בית המשפט.

            במקרה שלפנינו הביא בית משפט קמא במסגרת שיקולים לקולה את הודאת הנאשם ואת חסכון הזמן השיפוטי. כמו כן הביא בית משפט קמא בחשבון כי הנאשם היה עצור 25 ימים, אשר לא נוכו מתקופת המאסר שנגזרה עליו, וכן כי שהה בחלופת מעצר בית מלא בפיקוח אלקטרוני כשנה. בנוסף הביא בית משפט קמא בחשבון את המלצות שירות המבחן, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר, וכן רקע משפחתי ואישי שפורט בהרחבה בתסקיר ובטיעון לפנינו ושלא נחזור עליו מחמת צנעת הפרט. כל אלו אכן שיקולים רלוונטיים להקלה בעונש אלא שסבור אני כי האיזון שערך בית משפט קמא בין מכלול השיקולים הוביל לתוצאה החורגת לקולה מהענישה הראויה בנסיבות המקרה. כאשר מוחזק נשק שלא כחוק ומוסלק באופן כפי שתואר בכתב האישום בו הודה הנאשם, הענישה צריכה להיות משמעותית יותר, באופן שיביא לידי ביטוי את חומרת המעשה בנסיבות בהן בוצעה העבירה.