השופט ס' ג'ובראן:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 21196-06-10, כבוד השופטת ו' מירוז) מיום 15.7.2012.
2. המערערת הורשעה ביום 3.2.2011 על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון, בשני אישומים. במסגרת האישום הראשון יוחסו לה ריבוי עבירות התעללות בקטין, על פי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ריבוי עבירות הזנחת קטין שטרם מלאו לו 14 שנים, על פי סעיף 362 לחוק העונשין וריבוי עבירות הפרת חובה הורה, על פי סעיף 337 בצירוף סעיף 323 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני יוחסה לה עבירת תקיפת קטין בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 380 לחוק העונשין ותקיפת קטין בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין. ברקע לדברים, על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בין השנים 2003-2010 התגוררה המערערת עם ילדיה ש' ו', קטין בתקופה הרלוונטית (יליד 1992), ו-ש' ב', קטינה (ילידת שנת 1997) (להלן: הקטינים) ו-ש' ל', קטינה (ילידת שנת 2006).
3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן במסגרת האישום הראשון, במספר רב של מועדים, נהגה המערערת להכות את הקטינים באמצעות ידיה, באמצעות מגב, כלי אכילה שונים ואף הטיחה את ראשיהם בקיר. כן, נהגה המערערת לקלל אותם, למשוך בשערות ראשם ולשרוט אותם באמצעות ציפורניה. בהמשך לכך, נהגה המערערת לאיים עליהם בפגיעה בגופם ובחירותם. המערערת נהגה עוד להעניש אותם באופן שפגע בגופם ובנפשם. כך בין היתר, אסרה על ש' ו' לאכול דברי מזון במשך שלושה ימים רצופים ואסרה עליו להתקלח. בנוסף, אסרה עליהם לעשות שימוש בשירותים כאשר ש' ל' ישנה. כתוצאה מכך, הם נמנעו מעשיית צרכיהם או לחילופין החלו לעשות צרכיהם בשקיות שמצאו בחדרם המשותף ולהשליך שקיות אלה דרך חלון חדרם, בידיעתה של המערערת.
4. על פי עובדות כתב האישום המתוקן במסגרת האישום השני, המערערת נהגה למשוך בשערות ראשה של הקטינה ש' ל', לצבוט, לדחוף ולהכות אותה.
5. ביום 3.11.2011 ניתן גזר הדין הראשון (כפי שיפורט בהמשך, גזר דין זה בוטל על ידי בית משפט זה). במסגרת גזר דין זה, סקר בית המשפט את תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של המערערת, שעל פיו ש' ב' מסרבת להיפגש עימה ו-ש' ו' ניתק איתה את הקשר. מדיווחי הפנימייה בה שוהה ש' ב' עולה כי היא סובלת מהתפרצויות זעם והיא מתקשה להתמיד בקשרים חברתיים. עובדת סוציאלית תיארה את ש' ב' כמי שעברה התעללות קשה לאורך שנים וסובלת מכעסים ותסכולים. באשר ל-ש' ל' הקטנה, המפגשים איתה תוארו באופן חיובי, הגם שניכרו קשיים לבטא את רגשותיה ולהבחין בצרכי בתה. שרות המבחן התרשם כי המערערת תופסת עצמה כקרבן ומתקשה להפגין אמפטיה או רגש. המערערת השתלבה בהליך של טיפול קבוצתי ומטפליה התרשמו מהשתלבותה החיובית. נוכח שיתוף פעולה זה המליץ שירות המבחן לאפשר את המשך הטיפול ולהטיל צו מבחן על המערערת לתקופה של 18 חודשים.
6. בית המשפט עמד על חומרת העבירות, מהן עולה כי המערערת התעללה בילדיה במרבית שנות ילדותם, אף כאשר היו רכים בשנים והפכה את ביתם לרדוף טרור ופחד. בית המשפט קבע כי מעשי הביזוי וההשפלה אינם נופלים בחומרתם ממעשי האלימות הפיזית ואף עולים עליהם. בית המשפט הדגיש את הפגיעה ההרסנית שתלווה אותם לאורך כל חייהם. נקבע כי שתיקתם הרועמת של הילדים ואי התייצבותם לצד האם משקפים את עמדתם כלפי הענישה שיש להשית על המערערת. בית המשפט איבחן בין המקרה שבפנינו לע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל (11.10.2010) (להלן: פרשת פלונית), שם ילדי הנאשמת פנו בתחינה לבית המשפט ובנה הבכור הסביר כי אמו גם ידעה לחבק ולנשק אותו, וכן כי נלקחו בחשבון מצבה הנפשי הקשה והשקפותיה הדתיות הקיצוניות. עוד צוין כי בשונה מבפרשת פלונית, המערערת מתפקדת ויציבה בנפשה. בית המשפט התייחס לסיפור חייה של המערערת, וקבע כי אין לקבל את טענתה לפיה המעשים בהם הורשעה נובעים מפגיעות שנגרמו לה בעבר. זאת ועוד, נקבע כי אף לאחר ההרשעה עתה ביכרה המערערת להציג עמדה קורבנית המשליכה את האחריות על מעשיה לפתחם של הוריה.
7. בית המשפט ציין כי טווח הענישה הוא רחב ונע בין ריצוי מאסר בעבודות שירות ועד להטלת שנות מאסר ארוכות מאוד. בהקשר זה דחה בית המשפט את הטענה כי יש להקל בעונשן של נאשמות שהן אמהות, כמו כן שקל בית המשפט את הודאת המערערת במיוחס לה ואת ההליך הטיפולי בו החלה. משכך, גזר בית המשפט על המערערת 30 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא תבצע עבירת אלימות או התעללות כלפי ילדיה.
8. המערערת הגישה ערעור בפני בית משפט זה אשר במהלך הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתו נתברר כי גזר הדין ניתן בהסתמך על עובדות כתב האישום והאישומים מכתב האישום המקורי. ביום 21.11.2011 בהסכמת המשיבה התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב ויבחן את העונש שהוטל על המערערת. על כן, ביום 15.7.2012 נגזר דינה של המערערת בשנית. בית המשפט עמד על ההבדלים בין שני כתבי האישום. בית המשפט סקר את תסקיר שירות המבחן המשלים שהוגש לפניו, שם ציינה המערערת כי חידשה את קשריה עם ילדיה אך סירבה לפרט. שירות המבחן הציע לה להשתלב בקבוצה טיפולית ייעודית, אולם היא לא התייצבה לפגישה שתואמה עימה. פקידת הסעד לנוער דווחה כי חודשיים לפני כן לא היה למערערת קשר עם בתה בת החמש (ש' ל') ותהליך דומה תואר גם עם בתה בת ה-14 (ש' ב'). שירות המבחן חתם את התסקיר בקביעה כי המערערת סובלת מהעדר יציבות רגשית ואינה נכונה לקבל עזרה, ועל כן חזר בו מהמלצתו הטיפולית.
9. בית המשפט פתח את גזר הדין בהתנצלות על עינוי הדין שנגרם עקב השגגה שנפלה אך חזר על שיקולי הענישה שהובילו לגזירת העונש, ביניהם מעשיה החמורים של המערערת, ההשפלה והביזוי שהמיטה על ילדיה וקבע כי גם כתב האישום המתוקן מצייר תמונת חיים קשה ומרה. בית המשפט סקר את תסקיר שירות המבחן המשלים אשר מצייר תמונה קודרת יותר מקודמו. בית המשפט ציין כי אף אם קיימת הלימה לכאורה בין שיקולי הענישה למידת העונש נוכח התסקיר המעודכן, אף לאחר תיקון כתב האישום, אין להשאיר את העונש על כנו ויש לתת ביטוי הולם לשגגה שנפלה כאמור לעיל. משכך, בית המשפט הפחית שלושה חודשים מעונש המאסר שהוטל עליה, כך שהוא הועמד על 27 חודשי מאסר.
10. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוענת המערערת כי היה מקום להפחית מעונשה יותר משהופחת, נוכח הודאתה במיוחס לה. עוד טוענת היא כי יש לתת משקל לשיקולי השיקום, והפגיעה שתגרם לאפשרויות שיקומה בעקבות המאסר. לטענתה היא משתקמת ונוטלת אחריות על מעשיה. לבסוף טוענת היא כי לא ניתן משקל מספק לשגגת בית המשפט המחוזי וכי ההבדלים בין שני כתבי האישום מצריכים הפחתה ניכרת בעונשה. בהקשר זה, לטענתה, יש לתת משקל לעינוי הדין שנגרם לה כתוצאה מכך.
11. במענה, טוענת המשיבה כי הפער בין כתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן מגולם בהקלה בעונשה של המערערת בגזר הדין השני באופן ראוי. בהקשר זה, מדגישה המשיבה את הפער בין תסקיר שירות המבחן בעניינה שהוגש טרם מתן גזר הדין הראשון, לתסקיר שירות המבחן המשלים שהוגש בעניינה טרם מתן גזר הדין השני. בהמשך לכך, המשיבה מדגישה כי אף כתב האישום המתוקן מתאר מסכת התעללות קשה. לבסוף טוענת היא כי העונש אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה.
12. טרם הדיון בפנינו הוגש תסקיר מבחן משלים נוסף בעניינה של המערערת. מתסקיר זה עולה כי היא מתקשה לשתף את שירות המבחן במצבה וכי היא נראית במצב רגשי ירוד. בנוסף, היא מסרבת בתוקף להיבדק בדיקה פסיכיאטרית ומצבה הרגשי אינו יציב, ועל כן הוחלט להפסיק השתתפותה בפרויקט בו שולבה והמיועד לאסירות עם צרכים מיוחדים. כמו כן, היא סירבה להשתתף בקבוצה ייעודית לטיפול באלימות. כיום היא שוהה באגף הפרדה לצורך השגחה ונראה כי מצבה הרגשי הולך ומחריף ובמקביל הולכת וגדלה התנגדותה לטיפול. על כן, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בעניינה.
13. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו את טענות הצדדים בפנינו, וכן את עמדת שירות המבחן, מצאנו כי דין הערעור להדחות.
14. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). די להפנות לפסק הדין בפרשת פלונית שם הושתו על המערערת ארבע שנות מאסר בפועל.
15. אכזריותם של המעשים בהם הורשעה המערערת זועקים מכל עבר וכאבם של ילדיה ברור ומתבטא אף בחוסר רצונם להיות עימה בקשר. ויש לזכור כי מדובר באם ובשלושת ילדיה הקטינים. על כך נאמר:
"בבואנו לבחון את התקיימות יסודותיה של עבירת ההתעללות במערכת היחסים שבין הורה לילדיו, עלינו לזכור כי במערכת יחסים זו מצויים פערי כוחות משמעותיים: ההורה הוא בעל כוח המרות והשליטה, ואילו הילד הוא הנזקק והתלותי. ביחסי כוחות אלה, אין בכוחו הפיזי והנפשי של הילד להגן על עצמו באופן אפקטיבי מפני הורהו. משום כך, בבואנו לפרש את החוק עלינו לתת ביטוי למצבם הרגיש והפגיע של קטינים ולעמדת הנחיתות וחוסר האונים שבה הם שרויים, כאשר בוגר שהוא בעל סמכות כלפיהם, לא כל שכן אחד מהוריהם, מפעיל נגדם אמצעי פיזי, הגורם סבל או עלול לגרום סבל או נזק, באופן שתואר לעיל" (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, נד (1) 145 (25.1.2000)).
16. בענייננו שלנו כתב האישום המתוקן מעלה דפוס התנהגות אלים של המערערת שנמשך שנים ארוכות ובתדירות גבוהה, ולווה בהשפלה והשלטת אווירת פחד ואימה תמידית בביתה. כל זאת, בהיותם של ילדיה בגיל צעיר בו מתגבשת אישיותם ונלקח מהם מקום מבטחם. על כן, העונש הראוי הוא עונש שיביע שאט נפש מהמעשים והוקעתם למען יראו ויראו.
17. אכן, לא ניתן להתעלם מכך שלמערערת נגרם עינוי דין בשל העובדה כי גזר הדין הראשון התבסס על כתב האישום טרם תיקונו. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן דעתו בכובד ראש לאשר אירע, איזן זאת אל מול תסקיר שירות המבחן המשלים אשר בו לא הופיעה המלצה טיפולית כפי שהובאה בתסקיר שירות המבחן הראשון, ובכל זאת קבע כי יש להפחית מעונשה. כל זאת, בצירוף העובדה כי המערערת מסרבת בתוקף לקחת חלק בכל הליך טיפולי בבית הסוהר, הביאונו למסקנה כי אין להתערב בעונש שנגזר עליה.