ע"פ
בית המשפט העליון בירושלים
|
5788-03
23/05/2005
|
בפני השופט:
1. אליעזר ריבלין 2. אילה פרוקצ'יה 3. עדנה ארבל
|
- נגד - |
התובע:
פלוני עו"ד דניאל גוסטבו גרפונקל
|
הנתבע:
מדינת ישראל עו"ד נעמי גרנות
|
פסק-דין |
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעור על חומרת עונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא פלפל וכב' השופטים הנדל ויפה-כץ). המערער הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות מין במשפחה על פי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות של סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. העבירות בוצעו כלפי בתו הקטינה של המערער, ילידת 1990.
המערער הורשע בכך כי במהלך שנת 2002, נכנס לחדרה של הילדה בבית המשפחה בשעת לילה, שכב על גופה וחיכך את גופו בגופה. במספר הזדמנויות לאחר מכן נכנס שוב לחדרה בשעות לילה, נשכב על גופה, הרים את כותנתה, חשף את איבר מינו וחיכך אותו בגופה של המתלוננת בין רגליה ובין ישבניה, מעל למכנסיה אותם לבשה מתחת לכותנתה. בחלק מהמקרים פתח את כפתורי כותנתה על מנת להתבונן בחזה, תוך שהוא מבצע בה את המעשים המתוארים. בהזדמנות אחת חיכך המערער את איבר מינו החשוף בישבנה של המתלוננת מעל מכנסיה עד אשר הגיע לסיפוק מיני, ופלט זרע על מכנסיה של המתלוננת. בעת שבוצעו המעשים האמורים היתה הילדה כבת 12.
2. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל-8 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מאסרו. על עונש זה נסב ערעורו של המערער. בית המשפט המחוזי הדגיש בגזר דינו את חומרת מעשיו של המערער על רקע ניצול מחפיר ומשפיל של מרותו כלפי בתו הקטינה. הוא ניתח חוות דעת מקצועיות שהוגשו מטעם הסניגוריה באשר למצבו הנפשי של המערער ולא ראה לקבל את בקשתה לדחות את גזר הדין לצורך שילובו של המערער בהליך טיפולי. עמדת שירות המבחן אותה עת היתה אף היא כי יש מקום להעמיד גבולות איסור מוחשיים בפני המערער בדרך של הטלת עונש מאסר בפועל ומאסר על תנאי. למכלול השיקולים הצטרפה גם העובדה בדבר הרשעתו הקודמת של המערער בשתי עבירות תקיפה ואיומים כלפי אשתו ואי שיתוף פעולה מצדו בהליך טיפולי בתחום אלימות במשפחה. בית המשפט ניתח את מצבה של הילדה המתלוננת אשר נפגעה קשות מהמעשים שבוצעו בה. הוא עמד גם על טיעוני הסנגוריה בדבר המחיר הכבד שהמערער כבר שילם על מעשיו בכך שאשתו התגרשה ממנו, הוא איבד את מקום עבודתו כמורה, ונגרמו לו בושה וביזוי בקהילה אליה הוא משתייך.
3. בערעור על חומרת העונש טוען בא כוח המערער כי בית המשפט קמא דן את מרשו בחומרת יתר בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בסוג זה של מקרים. כן הדגיש בטיעונו את הצורך להתרכז בהליך טיפולי בעניינו של המערער ולאו דוקא ביסוד הענישה. לדבריו, מדובר באדם הלוקה בחולי שיש לטפל בו, וענישה מחמירה כשלעצמה לא תשיג את יעדי הענישה הראויים במקרה זה. כן הדגיש את החרטה הכנה של המערער, ואת הודאתו בעבירות, אשר להם לא ניתן, לדבריו, משקל מספיק בשיקולי הענישה.
באת כוח המדינה מצידה הדגישה את חומרת מעשיו של המערער, ואת חוסר נכונותו האמיתי של המערער להשתלב בטיפול שיסייע לו להתגבר על דחפים חולניים מהם הוא סובל. היא עמדה על מסוכנותו הרבה לסובבים אותו העולה מחוות הדעת המקצועיות, ועל החשש כי יפגע בקרבנות נוספים, שהוא עדיין שריר וקיים במלוא עוצמתו.
4. שקלנו את טיעוני הצדדים על רקע מכלול נסיבותיו של הענין; באנו לכלל מסקנה כי חרף העובדה שהעונש שנגזר על המערער הוא עונש מחמיר וקשה, אין הוא חורג ממדיניות הענישה המקובלת במידה כזו המצדיקה את התערבותנו.
מעשיו של המערער בבתו הקטנה הם קשים וחמורים, ותוצאות פגיעתן הרסניות לקורבן העבירות כפי שעולה מחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בענין זה. מדובר בסדרה של מעשי מין, אשר אף שלא היו כרוכים במעשי אינוס ממש, חומרתם מבחינת הפגיעה בקרבן היא קשה ביותר, בין היתר, בהתחשב בגילה הצעיר ובפגיעותה הרבה. יש להיות ערים אף לעובדה כי מעשי העבירה לא הסתכמו בפגיעה במתלוננת בלבד. השלכות מעשיו של המערער פגעו במשפחתו כולה וערערו את יציבותה. האם עם שבעת ילדיה נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם לאיזור אחר כדי לאפשר למשפחה חיים באוירה משוחררת מבושה וביזוי. המשפחה כולה עברה משבר קשה.
מתסקיר מבחן משלים מיום 16.5.05 מצטיירת תמונה שלילית בעניינו של המערער שאינה מבשרת טובות באשר למידת הפנמתו את חומרת מעשיו ונכונותו להשתלב בהליך טיפולי ממשי. מהתסקיר עולה כי המערער לוקה עתה בבעיות משמעת, אינו מגלה אמפטיה כלשהי כלפי הקרבן, וכי בדיון בועדה הבינמשרדית בתחום גילוי עריות במשפחה הוחלט שלא לאשר יציאותיו לחופשה בשל רמת מסוכנותו הגבוהה. מהתסקירים גם עולה כי פרט לטיפול תרופתי אותו מקבל המערער, הוא לא השתלב בכל מסגרת טיפולית מעבר לכך בשל חוסר שיתוף פעולה מצידו. נתון זה חשוב במיוחד על רקע העובדה כי הדיון בערעור בבית משפט זה נדחה פעמיים כדי לאפשר למערער להשתלב במהלך טיפולי על פי בקשתו. חרף זאת, ולמרות שהיה ער לכך כי בעוד ערעורו תלוי ועומד, השתלבותו בטיפול כאמור עשויה להוות שיקול בענישה, לא הראה המערער נכונות ממשית לשתף פעולה בכוון זה, ומצבו נותר כפי שהיה, בלא שינוי. הדבר אומר דרשני.
בנסיבות אלה, ועל רקע מכלול הנתונים שהובאו בפנינו, איננו רואים מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, אף שעונש חמור הוא. חומרת מעשיו ומסוכנותו הגבוהה של המערער, וחוסר מוכנותו להשתלב בהליך טיפולי מעבר ללקיחת תרופות אינם מותירים מנוס מהשארת העונש שנגזר בעינו.
לאור האמור, החלטנו לדחות את הערעור על חומרת העונש.
ניתן היום, י"ד באייר תשס"ה (23.5.05).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.