השופט ס' ג'ובראן:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 44179-06-11, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 10.5.2012.
2. נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום) המייחס לו עבירות של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3), 64ב(4) ו-39א לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיפים 10א ו-62(1) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; שימוש ברכב ללא רשות לפי סעיפים 413ג רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וסעיף 36ב(א) לפקודת התעבורה; והחזקה ושימוש בסם מסוכן לצורך צריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים). לפי כתב האישום, המערער, שאינו בעל רישיון נהיגה, לקח ביום 14.6.2011 ללא רשות אופנוע מחצר בית חברו ונהג בו כשהוא שיכור ותחת השפעת סם מסוג חשיש. בשלב מסוים, איבד המערער שליטה על האופנוע בשל השפעת הסמים והאלכוהול, ובשל המהירות שבה נהג, הוא סטה לכיוון המדרכה, עלה עליה ופגע בהולכת רגל. כתוצאה מכך, נחבלה הולכת הרגל בראשה, בחזה ובידה ואף נזקקה לטיפול רפואי ולתפרים בידה. עוד נטען, כי לאחר הפגיעה בהולכת הרגל נמלט המערער מהמקום מבלי לעמוד על תוצאות התאונה, וזאת על אף שידע כי פגע בהולכת הרגל. לאחר מכן, החזיר המערער את האופנוע אל מקומו, והלך לביתו של אחר, שתה שלושה בקבוקי בירה ועישן סם מסוג חשיש. ביום למחרת, הגיע המערער לחקירה בתחנת המשטרה, וזאת לאחר שחיפשו אותו שוטרים בביתו.
3. ביום 30.1.2012, הורשע המערער על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המערער הופנה לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בעניינו. מהתסקיר מתברר שזו אינה הפעם הראשונה שבה בא המערער במגע עם שירות המבחן, וזאת במסגרת הליכים פליליים קודמים שבהם היה מעורב. תמציתו של עניין, שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית בעניינו של המערער. ביום 10.5.2012 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הביא את עצמו למצב של שכרות שלא איפשר לו שליטה על האופנוע ובפועל הביא להתרחשות התאונה שבה הוא היה מעורב. יתרה מכן, הדגיש בית המשפט את החומרה שביסוד עבירת ההפקרה, והביע את העמדה שלפיה הפקרת הולכת הרגל מצביעה על אופיו של המערער, והיא עומדת בניגוד לערכי הסולידאריות החברתית והאישית הנדרשות לצורך קיומנו כחברה. בהקשר זה עמד בית המשפט על הצורך בהענשה חמורה לנמלטים מזירת התאונה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי העבירות שבהן הורשע נמצאות מבחינת חומרתן ברף התחתון, בייחוד כשהן מתגודדות יחדיו בכתב אישום אחד והדגיש כי אין להסתפק בענישה מקלה שתתפרש כאוזלת ידה של המערכת וכהפקרת ביטחונו של הציבור. לפיכך, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 64א(א), (ב) או (ג) לפקודת התעבורה, עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים משכרים וכל עבירת רכוש מסוג פשע; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי פקודת הסמים ועבירות רכוש מסוג עוון (מאסר מותנה זה לא יחול על עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב); פסילה מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו.
מכאן הערעור שלפנינו, המופנה נגד גזר הדין.
4. המערער טוען, בין היתר, כי העונש שהוטל עליו חורג לחומרה מהענישה הראויה בנסיבות המקרה, וכי ניתנה העדפה לשיקול ההרתעתי על פני שיקולי הענישה האינדיבידואלית ובכללה שיקולי השיקום. עוד טוען המערער כי גזר הדין חוטא לרוח חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, ס"ח 2330 (להלן: תיקון 113 לחוק העונשין), העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, שלגישתו שם דגש על עיקרון ההלימה, שממנו ניתן לסטות אך לשם שיקום הנאשם. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה בפרשנות נסיבות המקרה בהקשר של חומרת האירוע, וזאת בייחוד על רקע תיקון כתב האישום, שלדידו לא קיבל ביטוי בגזר הדין. המערער מדגיש ביחס לעבירת ההפקרה שבה הורשע כי בכתב האישום המתוקן היא שונתה מהעבירה המופיעה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה (עבירה מסוג פשע) לזו שמופיעה בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה (עבירה מסוג עוון). לנוכח זאת, מעלה המערער תמיהה על דחיית בית המשפט את טענתו שמדובר בעבירות המצויות מבחינת חומרתן ברף התחתון. על כן, טוען המערער כי בעקבות תיקון כתב האישום, עבירת ההפקרה איננה עוד ברף הגבוה מבחינת חומרתה. המערער ממשיך וטוען כי גם נסיבות הפגיעה בהולכת הרגל אינן מהחמורות, והיא נחבלה באופן קל בידה ונזקקה לתפרים, מבלי להיזקק לאשפוז בבית החולים או להתערבות רפואית מעבר לכך. באשר להרשעתו בעבירת נהיגה בשכרות, הוא טוען כי היא נתאפשרה אך ורק בעקבות הודאתו במשטרה, ומלין על כן שבית המשפט לא נתן לכך משקל הולם. המערער מלין עוד על ההתמקדות בגזר הדין בשיקולי ההרתעה מבלי שניתן משקל לשיקולי שיקום ולנסיבותיו האישיות. בהקשר זה הוא טוען כי היה על בית המשפט ללמוד על אופיו מתסקיר שירות המבחן ולא מתוך מעשה ההפקרה כפי שהדבר צוין בגזר הדין. המערער ממשיך ומדגיש את נסיבות חייו הייחודיות ואת רצונו לערוך שינוי משמעותי באורחות חייו, והדבר משתקף, כך נטען, בהתנהגותו בבית הסוהר.
5. מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. היא מדגישה את הנסיבות החמורות לגישתה של העבירות שביצע המערער, ומפנה אל עברו הפלילי ואל חוות הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינו. באשר לטענותיו בדבר שיקולי השיקום, טוענת המשיבה כי גם כאשר הוא השתחרר ממאסרו הקודם, הוא לא נענה להצעות טיפוליות שהוצעו לו. היא עוד מוסיפה, שאומנם מדובר בעונש חמור, אך אינו כזה שחורג ממתחם הענישה, והעונש שהושת במקרה דנן מוצדק בנסיבות העניין.
6. עובר למועד הדיון בערעור, הוגש תסקיר מעודכן מטעם שירות המבחן ובו צוין, בין היתר, כי המערער השתלב במסגרת טיפולית המיועדת לאסירים המתמודדים עם בעיית התמכרות. עוד צוין כי הוא עובד במפעל להרכבות. עוד עולה מהתסקיר כי המערער לוקח אחריות על הבחירות שעשה בחייו ושואף לערוך שינויים בדפוסי התנהגותו.
7. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה ובתסקיר המבחן המעודכן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
8. הלכה היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג "באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל... היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש..." (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). המקרה המונח לפנינו, אינו יוצא דופן והעונש שנגזר על המערער בערכאה הדיונית אינו חורג באופן משמעותי עד שניתן יהיה לומר כי נגרם בעקבותיו עוול של ממש.
9. נציין למעלה מן הצורך כי אכן, העונש שנגזר על המערער אינו עונש קל, אך בהתחשב בנסיבות המקרה כפי שהן עולות מכתב האישום, הרי שהמדובר הוא בעונש שאינו חורג ממדיניות הענישה הראויה. נכון הוא כי עבירת ההפקרה המופיעה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה עולה בחומרתה על זו שמופיעה בסעיף 64א(א). ברם, חומרת העבירה שבה הורשע עומדת על רגליה שלה והיא מחייבת תגובה עונשית הולמת. גם עברו המכביד של המערער בשילוב עם כישלונות המאמצים לשלבו במסגרות שיקומיות בעבר, מחייבים הטלת עונש שיש בו כדי להלום את חומרת המעשים תוך מתן ביטוי לשיקולי ההרתעה.
10. המערער טוען כי יש מקום לפעול על פי רוח תיקון 113 לחוק העונשין שבמסגרתו הושם דגש על עיקרון ההלימה, שמתוצאותיו ניתן לסטות ככל ששיקום המערער הוא תרחיש ריאלי. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נציין כי קביעת עונשו של המערער בהתאם לקריטריונים המובאים בתיקון 113 הנ"ל אינה מחייבת עונש קל יותר מזה שנקבע בפועל. לדידנו, אפשר ועיקרון ההלימה בגפו, בהינתן חומרתן המצטברת של העבירות שבהן הורשע המערער, היה מוביל לעונש חמור יותר מזה שהושת עליו. כמובן שיש בידי בית המשפט לשקול שיקולים נוספים, אך כפי שהובהר כבר, העיקרון המנחה (כלשון השופט א' רובינשטיין בע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.4.2012)) לפי התיקון הוא עיקרון ההלימה, וגם אם יש מקום במקרה זה לתת משקל ליתר שיקולי הענישה, הרי שמשקלם, בשל הנסיבות שתוארו, אינו יכול להיות מכריע.
11. לנוכח האמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן דין הערעור דחייה.
12. אנו תקווה כי ימשיך המערער במסלולים ובמסגרות הטיפוליים שהחל בהם בין כתלי בית הסוהר, וכי ינצל אותם כדי לשנות את אורחות חייו, כדי שעם שחרורו ישתלב בחברה וינהל חיים נורמטיביים.
ניתן היום, ג' בשבט התשע"ג (14.1.2013).