השופט א' מצא:
המערער בע"פ 4735/03, אילון צברי (להלן: המערער), הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע וכן ברוב העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהן: שש-עשרה עבירות של לקיחת שוחד, שתים-עשרה עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך ועבירה אחת של ניסיון השפעה כאמור, וכן ארבע-עשרה עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בנוסף הורשע המערער בעשיית עסקאות במטבע-חוץ (שבזמן האירועים היו טעונות היתר) ללא היתר כדין. דינו נגזר לשמונה שנות מאסר, שש מתוכן מאסר בפועל, ולתשלום קנס בסך 3.5 מיליון ש"ח, או ריצוי שמונה-עשר חודשי מאסר תמורת הקנס. המערער בע"פ 4791/03, יורם נגלר (להלן: נגלר), הורשע אף הוא בקשירת קשר לביצוע פשע, וכן במיעוט העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהן: שבע עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות-ערך ושבע עבירות של מתן שוחד. כן הורשע בשלוש עבירות של הדחה בחקירה. בשל הרשעתו, כאמור, נידון נגלר לשנתיים וחצי מאסר, שנה אחת מתוכן לריצוי בפועל, ולקנס בסך 1.5 מיליון ש"ח, או ריצוי שנת מאסר תמורתו.
מעיקרה השיג המערער בערעורו הן על צדקת הרשעתו בדין והן על חומרת עונשו; נגלר ערער על הרשעתו וכן על גובה הקנס שהושת עליו; ואילו המדינה ערערה (בע"פ 4842/03) על זיכוים של המערער ושל נגלר מחלק מן העבירות שבהן הואשמו וכן על קולת העונשים שנגזרו עליהם. ואולם בפתח הדיון לפנינו הגיעו פרקליטי הצדדים לכלל הסכמה: המדינה ונגלר חזרו בהם מערעוריהם מכול וכול, ואילו המערער חזר בו מערעורו על הרשעתו בדין. טיעוני הפרקליטים הוגבלו, אפוא, לערעור על חומרת עונשו של המערער. עד שנפנה לערעורו של המערער נקדים ונציין, כי הסכמת המדינה לביטול ערעורה על קולת עונשו של נגלר סויגה בהצהרה, כי המדינה סבורה כי בית-המשפט המחוזי הקל יתר על המידה בעונשו של נגלר, ומכאן שהעונש אשר נגזר עליו אינו ראוי לשמש כתקדים לעניין ענישתם של מבצעי עבירות דומות.
2. גמולות השקעות קופות גמל בע"מ (להלן: גמולות) היא חברה בשליטת בנק הפועלים בע"מ. עיסוקה הוא בניהול השקעותיהן של קופות גמל הקשורות בבנק. המערער, שמאז שנת 1976 נמנה עם עובדי הבנק, מונה (ביום 1.10.1988) לסמנכ"ל של גמולות. כהונתו בתפקיד זה הופסקה באמצע שנת 1994, עם חשיפת מעורבותו במעשים, שבתום חקירתה של רשות ניירות הערך (בשנת 1995) הועמד עליהם לדין. על-פי ממצאי הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי ביצע המערער את מעשיו במסגרת קשרים פליליים אותם קשר עם פעילים אחרים בשוק ההון, שתוך שיתוף-פעולה ביניהם השפיעו בדרכי תרמית על שעריהם בבורסה של ניירות-ערך שונים והפיקו מכך טובת-הנאה פסולה לעצמם.
3. זמן קצר לאחר מינויו כסמנכ"ל גמולות קשר המערער קשר עם יעקב רמות, מנהל תיקי השקעות שנודע בציבור כבעל מוניטין. במסגרת קשר זה, שבהכרעת-הדין כונה "הקשר הבסיסי", הסכימו המערער ורמות לנהל במשותף חשבונות בנק שייפתחו על שמות אנשים אחרים ולבצע במסגרתם עסקאות רכישה ומכירה של ניירות-ערך. החשבונות נפתחו בשמות קרובי-משפחתו של רמות, שייפו את כוחו לפעול (כביכול בשמם) בחשבונותיהם. בפועל שימשו הללו כ"חשבונות כיסוי", בגדרם קנה רמות ומכר באורח דיסקרטי ניירות-ערך שונים והרווחים שהופקו מעסקאות אלו חולקו בינו לבין המערער. תרומתו של המערער להשגת מטרת הקשר התבטאה במידע הרב שעמד לרשותו, מכוח תפקידו, אודות מגמות ההתפתחות בשוק ההון, ובניצול יכולותיו להשפיע - בהיותו גורם מרכזי בהכוונת מדיניות ההשקעות של גמולות בבורסה - על גובה שעריהם של ניירות-ערך שונים. בשלהי 1991 ייסד רמות את החברה עוגן י.ר. השקעות בע"מ (להלן: עוגן), ששמה לה למטרה לנהל השקעות בניירות-ערך לטווח קצר. לעוגן הצטרף מנהל תיקים נוסף, רוני בן-דוד, אשר מונה כאחראי לניהול השוטף של עסקיה. עוגן הפכה למכשיר מרכזי בפעולות שנעשו במסגרת הקשר, ורווחי העסקאות חולקו מעתה לשלושה. עד לשנת 1992 פתחו שותפי הקשר שבעה "חשבונות כיסוי" שונים, ובכל אחד מהם נוהלה במשך תקופה מסוימת פעילות שרווחיה חולקו, חלק כחלק, בין המערער, רמות ובן-דוד.
בשנת 1992 התרקמה פרשתו של קשר חדש, שבכתב האישום כונה "הקשר המורחב", באשר צירף למזימתם של שותפי הקשר הבסיסי שתי דמויות מרכזיות חדשות: חיים רגב, מי שכיהן בזמן הרלוונטי כמנהל ההשקעות בפסגות מנהלי קרנות לאומי-איגוד בע"מ (להלן: פסגות), חברה בשליטת בנק לאומי לישראל ובנק איגוד לישראל, שעיסוקה בניהול קרנות הנאמנות הקשורות בבנקים אלה; ונגלר, שבזמן הרלוואנטי כיהן כמנכ"ל-משותף בדברת שרם ניהול השקעות בע"מ, חברה פרטית שעיקר עיסוקה בניהול תיקי השקעות עבור לקוחות. במסגרת הקשר המורחב פעלו המעורבים באורח מתואם ביניהם, באמצעות חשבונות כיסוי שנוהלו (כביכול בעבור לקוחות פרטיים) על-ידי חברת עוגן. צירופם זה לזה של המערער ורגב, שכל אחד מהם פעל במסגרת גוף מוסדי בעל השפעה אדירה על התנודות בשוק (המערער בגמולות ורגב בפסגות) הקנה לקושרים יתרון עצום על פני עוסקים תמימים שכלכלו את פעילויותיהם על-פי הערכות ותחושות גרידא. תכנית הקושרים הגיעה לכלל מימוש בשורת עסקאות שהתייחסו לתשע-עשרה מניות שונות. דפוס הפעולה השכיח היה תלת-שלבי: בשלב הראשון נרכשו, במסגרת חשבונות הכיסוי, מניות שהצדדים הסכימו מראש לרוכשן. בחלק מן המקרים נרכשו המניות בעסקאות מל"ב (היינו, מחוץ לבורסה) שמשמען רכישה במחיר נקוב מוסכם, שבשל עניינו של המוכר ללוות את עסקתו בתנאים הוא, לרוב, נמוך יותר. בשלב שני, ובמטרה להאמיר את שוויין של המניות בשוק, נרכשו אותן מניות בבורסה על-ידי גמולות ופסגות, בפעילות שבוצעה או הונחתה על-ידי המערער ורגב. ובשלב השלישי, נמכרו המניות שבחשבונות הכיסוי והופק רווח ממכירתן. לעתים, ולפי הצורך, ביצעו גמולות ופסגות פעולת "חילוץ", שנועדה לשמור על ערכה הגבוה של המניה בעת הצעתה למכירה.
4. רמות ובן-דוד, שבשלב החקירה התוודו על מעלליהם והפלילו את שותפיהם לקשרים הפליליים, זכו במעמד של עדי-מדינה. רגב ונגלר הועמדו לדין ביחד עם המערער. גם אחיו של רגב, יצחק וייס, שהיה מעורב בפרשת הקשר המורחב, הועמד לדין ביחד עמם. ברם, במהלך המשפט - לאחר שמיעת עדותו המרכזית של עד-המדינה רמות - הגיעו רגב ווייס להסדרי-טיעון עם המאשימה, בגדרם הורשעו על יסוד הודאותיהם. עונשו של רגב, שנקבע במסגרת הסדר הטיעון, כלל ארבעים-וחמישה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך שני מיליון ש"ח. לאחר שמיעת יתר הראיות והטענות ניתנה הכרעת-דינו המפורטת של בית-המשפט המחוזי, שהוקדשה לבירור אשמותיהם של המערער ושל נגלר. בשל חלקו בפרשת הקשר הבסיסי הורשע המערער בקשירת קשר לביצוע פשע, בלקיחת שוחד ובהפרת הוראות החלות על עובד של חבר בורסה הפועל בניירות-ערך. בגדרה של פרשת הקשר המורחב הורשעו המערער ונגלר יחדיו בקשירת קשר לביצוע פשע. בנוסף הורשע המערער ברוב העבירות הנוספות שיוחסו לו, ואילו נגלר הורשע במיעוט העבירות שיוחסו לו, כמפורט בפתח פסק-דיננו.
5. בערעורו על חומרת עונשיו של המערער התמקד סניגורו בארבע טענות עיקריות. האחת, כי המערער - הגם שסטה מן השורה - לא עסק ב"הרצת" מניות במשמעותה המקובלת; שכן, הוא שיתף פעולה עם הקושרים האחרים רק במקרים שבהם שוכנע כי למניה שנבחרה יש ערך כלכלי ונזהר מנקיטת פעולות העלולות להסב נזק לגמולות. השנייה, כי בשיקולי ענישתו של המערער לא ייחס השופט המלומד משקל ראוי לעובדה שמאז מועדי העבירות שבעטיין הועמד המערער לדין (אשר בוצעו בין השנים 1989 ו-1993), ועד להרשעתו וקביעת עונשו חלפו כעשר שנים, שבמהלכן נגרם למערער עינוי דין קשה, ומשלא עלה בידו גם להיקלט בעבודה כלשהי, אף התדרדר למצוקה כלכלית; השלישית, כי בית-המשפט לא ייחס משקל לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, ולכך שבמצבו הנוכחי אין בכוחו לשאת בעונש הכספי הכבד שהושת עליו; והרביעית, כי הפער הניכר והבלתי-מוסבר בין העונשים החמורים שנגזרו על המערער לבין העונשים הקלים ביחס שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, ובעיקר על נגלר, מחייבים הקלה משמעותית בעונשיו של המערער.
6. יפה היה לה לטענתו הראשונה של הסניגור אלמלא נטענה. מן הראיות שהובאו במשפט אמנם עלה כי המערער נהג בפעולות הסחר במניות בזהירות ונמנע מנקיטת מהלכים הרפתקניים שעלולים היו להסב הפסדים ממשיים לגמולות. השופט המלומד התרשם, כי בהיותו מופקד על ניהול מדיניות ההשקעות של גמולות, ובעל סמכות כמעט בלתי-מוגבלת בהפעלת המדיניות האמורה, חשש המערער שנקיטת צעדים קיצוניים מצדו עלולה להחשידו בפעילות שנועדה לקידום אינטרסים זרים. אך ממעמדו כעובד ציבור בכיר, ציין השופט, נגזרת חומרת התנהגותו של המערער. ממניעי בצע-כסף ביצע המערער מעשים הלוקים בשחיתות-מידות חמורה, כלקיחת שוחד, השפעה בתרמית על שערי ניירות-ערך ומעשי מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בהתייחסו למסכת עובדתית דומה, בפרשה שנודעה כפרשת ה"דיסקונטאים", עמד השופט גולדברג על חומרת מעשיהם של הנאשמים:
אין ספק כי במעשיהם השחיתו המערערים את המערכת הפיננסית, הם ערערו את אמון הציבור בבורסה, וכך פגעו במערך שוק ההון. הם ניצלו לרעה את תפקידיהם ואת סמכויותיהם, כדי להתעשר מכספי לקוחות שהופקדו בידיהם הנאמנות ופגעו באמון הלקוחות והציבור כולו בגופים שבהם עבדו. חומרה יתרה... נובעת מכך שמדובר בעובדים שאינם זוטרים אלא בעלי תפקידים בכירים, אשר נהנו ממידה גבוהה של אמון, שבו מעלו בלי נקיפת מצפון. לא מצוקה כספית עמדה בבסיס מעשיהם, אלא השאיפה להתעשרות קלה והרדיפה אחר בצע כסף. לא במעידה חד-פעמית מדובר ולא בדחף רגעי אלא במעשים מתוכננים חוזרים ונשנים (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, בעמ' 586 ואילך).
דברים אלה יפים גם לתיאור התנהגותו של המערער. במעשיו, שהתפרסו על פני מספר שנים ובוצעו בשיטתיות ובשיתוף עם אחרים, חיבל המערער בתקינות ובהוגנות פעילותן של מערכות שוק ההון. הוא ניצל לרעה את מעמדו הבכיר ואת האמון המופלג שניתן בו על-ידי בנק הפועלים וגמולות. לבד מן הנזק הישיר שהסבו המעשים לגמולות (ובעקיפין, גם לפסגות ולמשקיעים תמימים רבים), שהתבטא בפער בשערי המניות שבהן פעל, מעת רכישתן ועד למכירתן, גרם המערער במעשיו לנזק תדמיתי עצום לגמולות ולגופים מוסדיים כספיים נוספים וערער את אמון הציבור בהם. ניסיון הסניגור לגמד את חומרת מעשיו של המערער דינו, אפוא, להידחות.
7. גם מטענתו האחרונה של הסניגור, בדבר קיום פער בין העונשים שגזר בית-המשפט על המערער לבין העונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, אין המערער יכול להיבנות. הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות נשוא "הקשר המורחב", היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי ארבעים וחמישה חודשי מאסר ונקנס בסך שני מיליון ש"ח. אלא שלהבדיל מרגב (שהצטרף לקושרים בשנת 1992) פעל המערער גם במסגרת "הקשר הבסיסי", מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב (שלאחר גמר עדותו של עד-המדינה רמות, הודה בעבירותיו) התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך. על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער. גם בטענה שעם נגלר הקל בית-המשפט יותר משהיה ראוי לעשות - שכשלעצמה הייתה מקובלת גם על באת-כוח המדינה - אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער. הלוא "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822).
8. יותר רצינית בעיניי היא טענת הסניגור, כי בקביעת עונשיו של המערער לא ייחס בית-המשפט המחוזי כל משקל לעובדה שמאז ביצוע העבירות ועד לסיום ההליך הפלילי חלפו קרוב לעשר שנים.
כתב-האישום הוגש לבית-המשפט ביולי 1995, היינו זמן סביר לאחר סיום החקירה; אלא שבירור המשפט לפני הערכאה הראשונה (עד למתן הכרעת-הדין) ארך קרוב לשמונה שנים. סקירה שכלל השופט המלומד במבוא להכרעת-דינו שופכת אור על קורות התנהלותו של המשפט. מסקירת השופט עולה, כי התיק נקבע לפניו לראשונה בדצמבר 1995, אלא שלאור הזמן שנדרש לסניגורים לעיון בחומר הראיות, הדיון במשפט נפתח בשלהי יוני 1996. שמיעת ההליכים המקדמיים והראיות ארכה כשלושים-וארבעה חודשים והסתיימה בסוף אפריל 1999. התביעה הגישה את סיכומיה בראשית דצמבר 1999, היינו כשבעה חודשים לאחר סיום פרשת הראיות, ואילו סניגורו של המערער הגיש את סיכומיו רק ביום 13.5.01, היינו כשבעה-עשר חודשים לאחר המועד שבו הגישה התביעה את סיכומי-טענותיה. הכרעת-הדין ניתנה ביום 11.2.03, היינו כעשרים-ואחד חודשים לאחר מועד הגשתם של הסיכומים האחרונים. בסקירתו מציין השופט, בין היתר, כי עדי המפתח והנאשמים ניצבו על דוכן העדים במשך שבועות וחודשים, וכי לשמיעת עדותו של עד-המדינה רמות הוקדשו ארבעים ישיבות שהתפרשו על-פני כחמישה חודשים. המוצגים שהוגשו על-ידי הצדדים, מציין השופט, נערמו למאותיהם ואילו דפי הפרוטוקול - לאלפיהם. לא למותר להוסיף, כי הכרעת-הדין שהוציא השופט מתחת ידו מקיפה 515 עמודים.
9. בגזר-דינו התייחס השופט להשלכות מימד הזמן על מצב הנאשמים, מחד, ועל "יעילות הענישה ותכליתיותה", מאידך. דעתו הייתה, כי את אורכו והתמשכותו של ההליך יש לזקוף לחובת היקפם ומורכבותם של האישומים; וכי משהוקצה לנאשמים כל הזמן שנדרש להם כדי למצות את חקירותיהם לעדי התביעה ולפרוס את יריעת ראיותיהם במלואה, אין הם יכולים להישמע בטענה כי התארכות הבירור עינתה את דינם ומצדיקה הקלה בעונשיהם. כדברי השופט בגזר-הדין:
לא מתקבל על הדעת שבירור מערכת אישומים כל כך מורכבת, מסובכת וחמורה בטיבה, תיעשה תוך פגיעה ביכולת הצדדים לפרוס את מלוא יריעת ראיותיהם ולהגיב בחקירה מדוקדקת ועניינית לראיות הצד השני.
- - -
עם זה, הנאשמים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מקובל עלי שיינתן להם חבל ארוך כדי להיאחז בו לכל אורך הדיון בניסיון להשיג תוצאה מיטבית. אי אפשר שלאחר מכן תישמע מפיהם הטענה שהמשפט נמשך, נמשך לטובתם, נמשך עפ"י האינטרסים שלהם והדבר מעמיד אותם כעת בחזקת נפגעי הימשכות ההליכים.
אגב כך דחה השופט ביקורת, שלדבריו השמיעו גורמים חיצוניים על התנהלותו האיטית של ההליך. איש מן המבקרים - ציין השופט - לא טרח לבקר, ולוא למשך שעה אחת, באיזו ממאות הישיבות שהתקיימו ו"איש לא יכול לומר שהדיונים התנהלו שלא לגופו של עניין". במקום אחר בגזר-הדין מציין השופט, כי את התמשכות הבירור אין לייחס לנגלר, שסניגורו עשה כמיטב יכולתו לצמצם את משך הבירור, הסתפק בחקירות תמציתיות וענייניות לעדים, נמנע מבקשות לדחיית מועדי דיון ופרשת ההגנה שלו הייתה קצרה יחסית. שמע מיניה, כי האחריות להתמשכות ההליך (מאז יציאתם מן התמונה של הנאשמים האחרים) רובצת, אם בכלל, לפתחו של המערער. בדחותו את טענת סניגורו, כי בחלוף שנים רבות מאז ביצוע העבירות אין מקום להעניש את המערער בחומרה, קבע השופט כי גם בחלוף שנים לא סר טעמה של הענישה. אדרבה, לדעתו, "חשוב לקבוע מדיניות ענישה מחמירה שתשגר מסר האומר שגם אם ירחק יומו של גזר-הדין, בוא יבוא ולא תינתן בו 'הנחה' בשל חלוף הזמן שהוא חלק אינטגרלי מעשיית משפט כהילכתו". השופט לא חלק כי לתקופתו הארוכה של המשפט הייתה השפעה מכבידה על מצבם האישי וכן הכלכלי של המערער ובני-משפחתו, אלא שלנסיבות אלו, אמר, אין בידו לייחס אלא משקל נמוך מאוד.