השופט י' דנציגר:
לפנינו שלושה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון-נתנאל) בת"פ 27039-07-12, מיום 13.5.2013, במסגרתו הורשעו כרים מוסא (להלן: המערער 1) וזכי בן ח'ליל עראף (להלן:המערער 2; להלן יחד: המערערים) על פי הודאתם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט גזר על המערער 1 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע, וכן פיצוי לנפגע בסך 25,000 ש"ח. על המערער 2 גזר בית המשפט המחוזי 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע, וכן פיצוי לנפגע בסך 25,000 ש"ח. הערעור הראשון (ע"פ 4631/13) הינו ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המערערים ואילו שני הערעורים הנוספים (ע"פ 4635/13 וע"פ 4659/13) הינם ערעורי המערערים העותרים להקלה בעונשם.
העובדות לפי כתב האישום המתוקן
1. ראשיתו של האירוע בתגרה שפרצה ביום 26.6.2012 מחוץ לאולם אירועים במעליאה, בין מלצר לבין אחד האורחים בחתונה. אבי האורח - המתלונן - ניסה להפריד בין הנצים וסטר למלצר. בעקבות זאת, הגיעו המערערים יחד עם אחרים לפתח האולם, כשהם חמושים במקלות, וזאת במטרה לתקוף את הנפגע. במקום התפתחה תגרה שבמהלכה הכו המערערים יחד עם אחרים את הנפגע במקלות, המהווים נשק קר, באגרופים ובבעיטות. במהלך התגרה הונחתה מכה על ראשו של המתלונן והוא התמוטט. בעקבות זאת הובהל המתלונן לבית חולים, כשהוא סובל מחבלה חמורה בראשו ובגבו, ושם אובחן בראשו דימום תת עכבישי. המתלונן נותח ואושפז, ואף הורדם והונשם למשך מספר ימים.
לשם שלמות התמונה אציין כי המערער 1 התקשר לפני האירוע לאדם אחר (הנאשם 2 בכתב האישום המתוקן) והודיע לו כי בכוונתו להגיע לאולם כדי לתקוף את הנפגע. אותו אדם, אשר ידע כי המערער 1 זומם לבצע מעשה פשע, לא נקט באמצעים סבירים למונעו ולכן הועמד גם הוא לדין יחד עם המערערים, והואשם והורשע לפי הודאתו בעבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק. הסדר הטיעון בעניינו של נאשם זה כלל הסכמה לעניין העונש, הסכמה שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי.
עיקרי גזר הדין
2. כאמור, הנאשמים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדרי טיעון. הסדרי טיעון אלה לא כללו הסכמות לגבי העונש, והצדדים טענו לעונש באופן "פתוח", תוך הסתמכות על תסקירים מטעם שירות המבחן ועל תסקיר קרבן עבירה.
3. בעת קביעת עונשם של הנאשמים נדרש בית המשפט המחוזי תחילה לקביעת מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה. בית המשפט עמד על החומרה היתרה הטמונה בביצוע עבירות אלימות "על רקע של מה בכך". בית המשפט התעכב במיוחד על הפגיעה החמורה של העבירה בערכים חברתיים חשובים, כגון שלוות נפשם של האזרחים ותחושת ביטחונם וכן זכותו של המתלונן לשלמות גופו, בריאותו וההנאה מחייו.
4. בית המשפט המחוזי עמד על הנזק שנגרם למתלונן כתוצאה מביצוע העבירה. הוא קבע כי העבירה גרמה למתלונן לנזקים חמורים עד מאוד, נזקים אשר ילוו אותו ואת משפחתו למשך כל ימי חייהם. הערכה זו מבוססת על תעודות רפואיות שמהן עולה כי לאחר ביצוע העבירה היה המתלונן מאושפז למשך 18 ימים, וכי הוא שוחרר לביתו כשהוא מוגבל מבחינה תפקודית וזקוק לסיוע בפעילויותיו היום יומיות. כן מבוססת מסקנה זו על תסקיר קרבן העבירה אשר פרט את תחושותיו הקשות של המתלונן ואת השפעתה הרעה של הפציעה עליו ועל משפחתו, לרבות מבחינה כלכלית. בית המשפט מצא נסיבה לחומרה גם בכך שביצוע העבירה היה עלול להסב למתלונן נזק חמור יותר, לנוכח אופייה האלים של התקיפה - תקיפה חמורה שבוצעה בחבורה ובאמצעות מקלות. בעניין זה העיר בית המשפט כי אין לקבל את טענתה העקרונית של המאשימה ולפיה תקיפה במקלות היא חמורה יותר מאשר תקיפה בסכין, וקבע כי - באופן עקרוני ודרך כלל - תקיפה בסכין היא חמורה יותר.
5. בית המשפט המחוזי ציין כי לצורך קביעת מתחם הענישה, להבדיל מעניין ההרשעה, ניתן לייחס חשיבות לעובדה שלא נטען ולא הוכח מי מהנאשמים הוא זה אשר הנחית על ראשו של הנפגע את המכה הקשה שגרמה לשבר בגלגלתו. עובדה זו מהווה, לשיטתו, נסיבה לקולא בהתאם לסעיף 40ט(א)(2) לחוק, שעניינו חלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה. קביעה זו של בית המשפט טעונה הבהרה מסוימת, הואיל ובמקום אחר בפסק הדין נקבע כי "לענין ההרשעה ולענין מתחם הענישה אין נפקא מינה שלא נטען, כי מי מהנאשמים הוא זה אשר הנחית את המכה הקשה בראשו של המתלונן". ואולם, נראה כי הערה זו נכתבה בהקשר המצומצם של השיקול שעניינו הנזק שנגרם או שצפוי היה להיגרם מביצוע העבירה.
6. בית המשפט המחוזי מצא נסיבה מחמירה לפי סעיף 40ט(א)(1) לחוק בעובדה שמעשה התקיפה לא היה ספונטאני, אלא פרי תכנון מוקדם ותגובה מכוונת לתגרה הקודמת שבין המלצר למתלונן. עובדה זו נלמדת, לדעת בית המשפט, מן העובדה שהתוקפים הגיעו לפתח האולם כשהם חמושים במקלות וכן מן העובדה שעובר לתקיפה הודיע המערער 1 לאחר, בשיחת טלפון, כי בכוונתו להגיע לאולם ולתקוף את המתלונן, זאת במטרה "לגייס" את האחר לביצוע העבירה. בית המשפט ראה בשיחת טלפון זו נסיבה מחמירה נגד המערער 1 לפי סעיף 40ט(א)(2) לחוק.
7. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לייחס חשיבות לחלקו של המתלונן באירועים שהובילו לתגרה, קרי לכך שהוא סטר למלצר. ההנמקה לכך התבססה על פער הזמנים שבין התגרה המוקדמת לבין האירוע שבו נחבל המתלונן, ועל כך שהנאשמים לא נכחו בתגרה המוקדמת.
8. נוכח האמור לעיל, ובהתבסס על פסיקה שהעבירו באי כוח הצדדים לעיונו, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם את העבירה הוא בין 18 חודשי מאסר לבין חמש שנות מאסר לריצוי בפועל.
9. לצורך גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם הביא בית המשפט המחוזי בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לפי מצוות סעיפים 40ג ו-40יא לחוק. נסיבות לחומרה מצא בית המשפט בכך שהנאשמים לא לקחו אחריות מלאה על מעשיהם, לא גילו אמפתיה לקורבן העבירה ולנזקיו ואינם מעוניינים בהליך טיפולי. כן מצא בית המשפט נסיבה לחומרה בתסקירי שירות המבחן בעניין שני המערערים, אשר לא היו חיוביים. נסיבה לקולא מצא בית המשפט בכך שהמערערים הודו במיוחס להם ובכך נטלו אחריות מסוימת למעשיהם, זאת חרף העובדה שהודאתם הגיעה בשלב מאוחר, לאחר שנשמעו עדי תביעה רבים. שיקול נוסף לקולא מצא בית המשפט בכך שעבור שני המערערים מדובר במאסר ראשון.
10. בית המשפט המחוזי הבחין בין המערערים במספר עניינים. ראשית, המערער 1 הוא שיזם את האירוע והוא אף ניסה לגייס אחר שיצטרף אליו לביצוע העבירה. נסיבות דומות לא נטענו לגבי המערער 2. שנית, למערער 1 עבר פלילי בעבירות אלימות, בעוד שהמערער 2 נעדר עבר פלילי. עם זאת, ציין בית המשפט שהמשקל שיש לתת לעבר הפלילי של המערער 1 הוא מוגבל באופן יחסי, שכן עבירות האלימות שבהן הוא הורשע היו כולן מסוג עוון וכן משום שבין השנים 2008-1997 לא נזקפו לחובתו הרשעות. שלישית, המערער 1 הוא בן 39 שנים ואילו המערער 2 בן 24 שנים. רביעית, במהלך מעצרו השתלב המערער 2 כמדריך באגף הפיקוח, והוא אף הביע נכונות להשתתף בקורסים, לרבות קורס שליטה בכעסים. בית המשפט התחשב בנסיבות אלה, על אף שהדברים הובאו מפי סנגורו של המערער 2 ולא באו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן.
11. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער 2 לפיה ראוי להפחית מעונשו בשל "הגנה מן הצדק". לפי הטענה, בנו של הנפגע הזכיר בעדותו אדם נוסף שהשתתף בקטטה ואדם זה נחקר במשטרה, אך לא הוגש נגדו כתב אישום. בית המשפט דחה טענה זאת, מהטעם שאין בעובדות שתוארו כדי להצביע על כך שהיו בידי המאשימה די ראיות כדי להעמיד לדין את האדם הנוסף. בית המשפט הוסיף כי חזקה על המאשימה שבחנה את הראיות בתשומת לב, והעמידה לדין כל אדם אשר היו כנגדו ראיות לכאורה המספיקות לשם העמדה לדין.
12. לאור האמור לעיל השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שברישא.
תמצית נימוקי הערעורים
13. המאשימה (המערערת בע"פ 4631/13) - באמצעות באת כוחה עו"ד מורן פולמן - טוענת כי העונשים שנגזרו על המערערים אינם הולמים ואינם משקפים את חומרת המעשים שבוצעו, את תוצאות המעשים ואת משמעותם החברתית. לטענת המאשימה, בית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי הולם לקביעותיו בעניין הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק). במיוחד התעכבה המאשימה על הנזק החמור שנגרם למתלונן ועל הפגיעה הקשה וארוכת הטווח בו ובמשפחתו. היא ציינה, בין היתר, כי בעקבות החמרה במצבו מקיימים בני משפחתו של המתלונן "תורנות שמירה" מחשש להשאירו לבד. בכך הפך המתלונן לנטל על בני משפחתו, ומעשה העבירה הפך גם אותם לקורבנותיו. בנסיבות אלה, טוענת המאשימה, אין לייחס חשיבות לסוג הנשק הקר שבו בוצעה התקיפה - מקל או סכין. עוד טוענת המאשימה כי אין לייחס חשיבות לשיקול בדבר פוטנציאל הנזק למתלונן, משום שבמקרה דנן פוטנציאל הנזק כמעט שהתממש במלואו. המאשימה שבה ומזכירה כי מדובר בעבירה מתוכננת, אשר בוצעה בעקבות סכסוך פעוט שלא נגע למערערים.