השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 5.5.2011 (ת"פ 9616-05-10, כבוד השופטת ו' מרוז).
נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שלושה אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסת למערער עבירה של שוד על פי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 449(א)(1) לחוק. במסגרת האישום השני מיוחסת למערער עבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק ופציעה לפי סעיף 334 לחוק. במסגרת האישום השלישי מיוחסות למערער ריבוי עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא בצירוף סעיף 25 לחוק וריבוי עבירות זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר לפי סעיף 418 לחוק.
לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, במסגרת האישום הראשון, המערער נהג לבצע עבודות גינון בביתה של א', ילידת שנת 1933. ביום 25.2.2010, נכנסו המערער ואדם נוסף המואשם איתו בכתב האישום (להלן: הנאשם 2 ובצירוף: הנאשמים), לחצר ביתה של א'. המערער הסתתר סמוך לדלת הכניסה והנאשם 2 צלצל בפעמון והזדהה כעובד המועצה. בשל כך, פתחה א' את דלתה, נתבשרה כי למחרת צפויה הפסקת חשמל באזור, וסגרה את הדלת. מיד לאחר מכן דפק המערער על דלתה בשנית ומשפתחה א', התנפל עליה והחזיק את ידיה מאחורי גבה בעוד הנאשם 2 דורש ממנה את כספה. כתוצאה ממעשה זה נגרמו לא' שטפי דם באזור הידיים והפנים. הנאשם 2 איים על א' מספר פעמים כי "יהרוג אותה" בעוד המערער סותם את פיה וממשיך לאחוז בידיה, עד שגילתה כי בארנקה מצוי סכום כסף. הנאשמים אחזו בגופה של א' והעלו אותה במעלה המדרגות תוך שהיא נופלת ונחבטת לכל אורכן. לאחר שנכנסו לחדר השינה, קשר המערער את ידיה של א' מאחורי גבה והנאשם 2 ניסה לעטוף את ראשה בשקית ניילון. הנאשמים נמלטו מביתה של א' כשהם מותירים אותה לבדה וידיה קשורות.
לפי המתואר באישום השני, המערער נהג לבצע עבודות גינון בביתה של ה', ילידת שנת 1915. ביום 1.3.2010, צלצל המערער בפעמון הכניסה של ביתה והזדהה כעובד חברת החשמל. משפתחה ה' את דלת הבית התנפל עליה המערער, הפיל אותה ארצה, הפנה את פניה לכיוון הרצפה ודרש לדעת "איפה הכסף". המערער קשר את ידיה ורגליה של ה' באמצעות כבל של טלפון כך שידיה כפותות מאחורי גבה וליפף סביב ראשה נייר דבק. המערער הותיר את ה' על הרצפה והחל לחפש רכוש בבית. בשלב זה החל המערער לנקוט אלימות כלפי ה'. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו לה' שטפי דם באזור הידיים, הפנים והרגליים וחתכים באצבעות. המערער לקח את ה' במעלה המדרגות אל הקומה העליונה של הבית, בעוד היא כפותה בידיה ורגליה, והותיר אותה במסדרון כאשר פניה מופנות כלפי הרצפה. המערער נטל מהבית תכשיטים יקרי ערך לרבות טבעת יהלום ושני פנקסי שיקים. המערער נמלט מביתה של ה' והשאירה כפותה.
לפי המתואר באישום השלישי, במהלך השוד שתואר באישום השני, נטל המערער שני פנקסי שיקים מה'. עובר לתאריך 8.3.2010, רשם המערער פרטים על גבי שמונה מהשיקים בסכומים הנעים בין 50,000-4,000 ש"ח כאשר רובם לפקודתו וחתם חתימה הנחזית להיות זו של ה'. ביום 7.3.2010, פקד המערער סניף בנק וביקש לפדות שיק על סך 50,000 ש"ח. כאשר ביקשו ממנו פקידות הבנק להזדהות, הוא נמלט מהבנק. ביום 8.3.2010 פקד המערער שני סניפי בנקים אחרים, אשר בהם מתנהלים חשבונות הבנק שלו ושל אשתו, והפקיד שם שישה שיקים בחשבונות הבנק לעיל.
ביום 27.3.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי הצדדים יטענו לעונש כראות עינם. ביום 5.5.2011 הטיל עליו בית המשפט את העונשים הבאים: 12 שנות מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה בן שישה חודשים מת"פ 4037/06, שירוצה במצטבר; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פיצוי למתלוננת א' בסך 10,000 ש"ח ולמתלוננת ה' בסך 35,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לעבירות הקשות בהן הורשע המערער ולנסיבות ביצוען החמורות. זאת, שכן הן בוצעו כלפי קשישות חסרות ישע לאחר שהמערער למד את אורחות חייהן. בית המשפט קבע כי ניתן להניח שהמערער יכול היה לבצע את זממו אף בלא פגיעה כה חמורה בנפשן ובגופן של הקשישות. בית המשפט התרשם מעמדת המתלוננות, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים שהגישו לבית המשפט באמצעות המשיבה, לפיהם מעשיו של המערער השפיעו בצורה דרמטית וקשה על חייהן, והוא הפכן מנשים עצמאיות לנשים מרות ותשושות, התלויות באחרים.
עוד התייחס בית המשפט למדיניות הענישה בעבירות שוד ואלימות כלפי קשישים הקובעת כי יש להרחיק את הנאשמים מהציבור לתקופות ממושכות. כן התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של המערער שכולל שתי הרשעות קודמות. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות של המערער, להודאתו ולחרטה שהביע. לבסוף, התייחס בית המשפט לעקרון האחידות בענישה ולכך שהושת על הנאשם 2 בכתב האישום עונש של 50 חודשי מאסר. לעניין זה, קבע בית המשפט כי אין לעשות גזירה שווה בין שניהם שכן הם הורשעו במספר אישומים שונה (שלושה אל מול אחד) וכן חלקם באירוע היה אחר - המערער היה היוזם, המתכנן והמוציא לפועל של העבירות.
מכאן הערעור שלפנינו. עיקר טענתו של המערער נוגעת לעקרון האחידות בענישה ולכך שהיה מקום להשית עליו עונש דומה לזה שהוטל על הנאשם 2. עוד טוען המערער כי העונש שהוטל עליו חורג ממתחם הענישה המקובל ולא מעניק משקל מספק להודאתו ולכך שעברו הפלילי אינו מכביד. לבסוף, הוא טוען כי יש לתת משקל לכך כי הנזק שנגרם למתלוננות אינו נמצא ברף החמור ביותר.
מנגד, טוענת המשיבה כי העונש ראוי והולם את העבירות בהן הורשע המערער ואת נסיבות ביצוען הקשות. בפרט מדגישה המשיבה את העובדה כי המעשים בוצעו בקשישות, להן הכרות מוקדמת עם המערער, אותה הוא ניצל. כן היא מדגישה את הנזק שנגרם למתלוננות בעקבות המעשים. לעניין האבחנה בין המערער לנאשם 2, טוענת המשיבה כי למערער מיוחסים שלושה אישומים, בעוד לנאשם השני מיוחס אישום אחד, כאשר האישום השני, המיוחס למערער בלבד, הוא החמור מביניהם. בהקשר זה טוענת המשיבה כי חלקו של המערער היה גדול יותר מחלקו של הנאשם 2 שכן הוא זה שיזם ותכנן את המהלכים. לבסוף מציינת המשיבה את עברו הפלילי של המערער.
לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, מצאנו כי דין הערעור להדחות.
כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען.
כך לדוגמא, בת"פ (חי') 6013/07 מדינת ישראל נ' שכטר (15.9.2008) הורשע נאשם בעבירת שוד בחבורה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כניסה למקום מגורים בנסיבות מחמירות וכן עבירות סמים שונות. כפי שמתואר בפסק הדין, הנאשם חיפש בדירת קשישה רכוש בעוד שאחר התעלל בה והכה אותה, במשך כשלוש שעות, והנאשם היה מודע להתעללות. על אף שהנאשם היה צעיר ובעל עבר פלילי נקי וכן עמדה לזכותו העובדה כי קרא למגן דוד אדום לאחר המעשה, הטיל עליו בית המשפט המחוזי עונש של עשר שנות מאסר בפועל. על היבטיה של פרשת חמורה עמד בית משפט זה בערעורו אחד הנאשמים האחרים באותה פרשה:
"מסכת האירועים המתוארת ... היא לטעמי מהחמורות שבאו בפני בית משפט זה. גם במציאות העגומה בה עולים מדי יום על שולחנו של בית המשפט תיקים פליליים רבים המגוללים פרשות קשות ביותר של אלימות, מתנשא מקרה זה מעל הכלל ומתבלט בחומרתו. ההתארגנות בחבורה לצורך ביצוע שוד, תוך בחירה בקרבן שהיא אישה מבוגרת המתגוררת בגפה ... כל אלה מגבשים תמונה שמזעזעת לבו של כל אדם, שמעוררת תחושות קשות של שאט נפש וסלידה מההתבהמות המוסרית, מהחייתיות שבאדם... מעשים אלה אינם יכולים להיוותר ללא מענה שיפוטי ראוי. חובתו של בית המשפט היא כי כאשר מגיעים לפניו מקרים שכאלה, הם יזכו למענה שיפוטי הולם שיש בו מסר ברור, נחרץ וחד משמעי, שיש בו התוויה של נורמות ההתנהגות הראויות והצבת הגדר שמעבר לה מצויות אותן התנהגויות שאין להן מקום וקיום בחברה" (ע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר(19.3.2008)).
כך גם בת"פ (ת"א) 40105/07 מדינת ישראל נ' בליה (11.12.2007) שם הורשע נאשם בשמונה עבירות שוד, עבירת ניסיון שוד וגרימת חבלה חמורה וכן בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות. במסגרת מקרה זה, הנאשם פנה למתלוננת, בת כ-80, בקש למשוך צמידים שענדה על ידה, כל זאת לאחר שעקב אחריה לבנין בו היא מתגוררת, ומשהחלה זו לזעוק לעזרה, הדף אותה והפיל אותה עד אשר נגרם לה שבר באגן וחבלות ביד ובכתף. על הנאשם הוטל עונש של שמונה שנות מאסר בפועל תוך שבית המשפט המחוזי מציין כי:
"חייב אני לציין שאילולא הסדר הטיעון, ראוי היה להטיל על הנאשם עונש דו ספרתי של שנות מאסר ואולי אף עונש שנושק לרף העליון של העונש שנקבע על ידי המחוקק".
אמנם, העונש שהוטל על המערער בהליך הנוכחי אינו עונש קל שמצוי ברף העליון של הענישה בגין עבירות מסוג זה. אולם העבירות המיוחסות למערער הן עבירות חמורות, וזאת ביחוד נוכח נסיבות ביצוען. מדובר באלימות קשה שהופנתה כלפי קשישות חסרות ישע וחסרות יכולת להתגונן, תוך ניצול הכרות מוקדמת עימן. מעשיו של המערער מצביעים על אכזריות, שהרי יכול היה להשיג את ייעודו אף ללא האלימות שהופעלה.
לצד זאת, כפי שצוין לעיל העונש שנגזר על המערער הוא חמור מהעונש שהוטל על הנאשם 2. ברי, כי שיקול האחידות בענישה שיקול חשוב הוא, שיכול אף להוות טעם להקל בעונש. יחד עם זאת, אין שיקול זה חזות הכל (ראו: ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011)).
מכל מקום, במקרה שבפנינו לא מצאנו ממש בטענת המערער ככל שהיא נוגעת לעיקרון האחידות בענישה. ראשית, השניים לא הורשעו באותן העבירות, וממילא עונשם נגזר על בסיס ההרשעה השונה. יתר על כן, נסיבות ביצוע העבירה על ידי המערער שונות מנסיבותיו של הנאשם 2, לא רק שהמערער התנהג באכזריות רבה וחמורה אלא הוא היה היוזם והמתכנן של כל המבצע ואפשר להניח שלולא הוא, לא היה מתקיים. כן יש לציין כי המערער הורשע בעבר בביצוע עבירה דומה, וביצע את שביצע למרות שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה.