השופטת מ' נאור והשופט י' דנציגר:
פתח דבר
1. הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית (להלן: הפטריארכיה) היא הבעלים של שטחי מקרקעין נרחבים בשכונות רחביה וטלביה בירושלים (להלן: קרקעות ירושלים). המקרקעין מוחכרים לקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל) והחכירה אמורה להסתיים באמצע מאה זו. מצב דברים זה עורר משך זמן רב, ואף עודנו מעורר, דאגה רבה בקרב רשויות המדינה וקק"ל, כיוון שעל קרקעות ירושלים נבנו בתים שבהם מתגוררים אנשים רבים. נוכח המצב שנוצר המדינה הייתה מוכנה לשלם סכומים נכבדים ביותר עבור רכישת הזכויות בקרקעות אלו, והיא אכן השקיעה בעניין, באמצעות קק"ל, סך של 20 מיליון דולר. ואולם, על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי (השופט מ' גל), שני הנאשמים המערערים לפנינו ואדם נוסף בשם בנו זיסמן (להלן: זיסמן) - שהתיימרו לתווך בין קק"ל לבין מי שהיה אז הפטריארך, ואף הציגו מצג כאילו הפטריארך חתם בנוכחות נוטריון, על מסמכי עסקה בה הועברה לידי קק"ל חכירה ארוכת טווח במקרקעין - למעשה, נטלו לכיסם חלק נכבד מהסכום האמור. בית המשפט המחוזי קבע כי הייתה זו פרשת הונאה מתוחכמת ביותר של ביצוע מדומה של עסקת ענק במקרקעין. באותה הזדמנות בה חתם, כביכול, הפטריארך על העסקה בעניין קרקעות ירושלים, נעשו שתי עסקאות מדומות נוספות, בהן היה לשני המערערים אינטרס כספי. האחת נוגעת לקרקעות שליד העיר בית שמש (להלן: קרקעות בית שמש), אשר למערער הראשון, יעקב רבינוביץ (להלן: רבינוביץ או המערער 1), כבר היו זכויות מסוימות בהן. העסקה השנייה נוגעת לשטח של חמישה דונמים, אף הוא בבעלות הפטריארכיה, אשר מצוי במתחם שליד תחנת הרכבת הישנה בירושלים (להלן: קרקעות הרכבת). כפי שיבואר עוד להלן, במעמד החתימה הלכאורית על ייפוי הכוח לטובת רבינוביץ לגבי העסקה בקרקעות ירושלים, נחתמו, שוב לכאורה, גם המסמכים הנוגעים לשתי העסקאות המדומות הנוספות - בקרקעות בית שמש ובקרקעות הרכבת. מדובר בתיקון להסכם שנחתם קודם לכן בעניין קרקעות בית שמש ובשני ייפויי כוח בעניין קרקעות בית שמש ובעניין קרקעות הרכבת, אשר גם לגביהם נטען כי חתימת ידו של הפטריארך זויפה.
2. בהכרעת דין מפורטת, מפורטת עד למאוד, קבע בית המשפט המחוזי כי מי שהיה הנאשם 1 בפניו, רבינוביץ, בסיועו של מי שהיה הנאשם 2, דוד מורגנשטרן (להלן: מורגנשטרן או המערער 2), ובשיתוף פעולה עם זיסמן - יצרו מצג כאילו הפטריארכיה מעוניינת לבצע את העסקה בקרקעות ירושלים וכאילו יש להם קשרים מספיקים, במיוחד דרך זיסמן שהיה מקורב לפטריארכיה, להוציא אפשרות זו מן הכוח אל הפועל. כך גרמו השלושה לקק"ל להשקיע בעסקה המדומה סך של 20 מיליון דולר, אותם קיבלה, כזכור, מן המדינה לשם הסדרת הרכישה של הזכויות בקרקעות ירושלים. רבינוביץ הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שימוש במסמכים מזויפים, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; וניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיפים 25 ו-415 סיפא לחוק העונשין. מורגנשטרן הורשע בכך שסייע לרבינוביץ לבצע את העבירות הנזכרות. השניים, רבינוביץ ומורגנשטרן, הורשעו גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, בעניין תיאום עדויות שבוצע לאחר פתיחת החקירה בתיק זה, וזוכו מן העבירה של הדחה בחקירה. על פרטי האירועים הנוגעים להרשעה נעמוד עוד בהמשך הדברים. זיסמן, שלפי הממצאים שנקבעו היה אף הוא שותף לביצוע העבירות, נמלט לרומניה. שלטונות רומניה סירבו להסגירו לישראל.
3. על רבינוביץ הוטלו העונשים הבאים: עונש מאסר של שבע שנים, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל ושנתיים וחצי לריצוי על תנאי. התנאי הוא שרבינוביץ לא יעבור במשך שלוש שנים לאחר שחרורו, עבירה מסוג פשע לפי סימן ו' לפרק י"א בחלק ב' של חוק העונשין או עבירה מסוג פשע לפי סימן א' לפרק ט' בחלק ב' לחוק העונשין, לרבות סיוע לעבירות כאמור. כמו כן, הוטל עליו קנס בסך של 20 מיליון ש"ח או שלוש שנות מאסר תמורתו ונגזר עליו לפצות את קק"ל בסך של 800,000 ש"ח.
על מורגנשטרן הוטלו העונשים הבאים: עונש מאסר של שנתיים, מתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. התנאי הוא שמורגנשטרן לא יעבור בפרק זמן של שלוש שנים לאחר שחרורו, עבירה מסוג פשע לפי סימן ו' לפרק י"א בחלק ב' לחוק העונשין או עבירה מסוג פשע לפי סימן א' לפרק ט' בחלק ב' לחוק העונשין, לרבות סיוע לעבירות כאמור. כמו כן הוטל עליו קנס בסך של 2 מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו ופיצוי קק"ל בסך של 300,000 ש"ח.
4. מונחים לפנינו שלושה ערעורים: הראשון, ע"פ 4354/08, הוא ערעורה של המדינה. המדינה מערערת על כך שמורגנשטרן הורשע רק כמסייע לעבירות שביצע רבינוביץ. לטענת המדינה, יש לקבוע כי גם מורגנשטרן היה מבצע עיקרי, אף שאין המדינה חולקת על כך שחלקו של מורגנשטרן בפרשה היה קטן בצורה משמעותית מחלקו של רבינוביץ. עוד טוענת המדינה כי יש להחמיר, ובצורה משמעותית, את העונש שהוטל על השניים, וזאת בין אם יתקבל ערעורה בעניין הרשעתו של מורגנשטרן כמסייע בלבד ובין אם לאו. מנגד, מערערים רבינוביץ (ע"פ 4364/08) ומורגנשטרן (ע"פ 4358/08), הן על הרשעתם והן על חומרת עונשם. הצדדים הגישו עיקרי טיעון מפורטים בכתב ובנוסף שמענו את טענות הצדדים על פה.
5. פסק דינו של בית המשפט המחוזי משתרע על פני כ-300 עמודים והוא דן בראיות לפרטי הפרטים. ואולם, לא כל העניינים שהיו שנויים במחלוקת בערכאה הראשונה עדיין שנויים במחלוקת בערעור לפנינו. בראש ובראשונה - בחקירתו במשטרה, טענתו המרכזית של רבינוביץ הייתה כי ביום 14.4.2000, חתם הפטריארך דאז על המסמכים הנוגעים לעסקאות במו ידיו, בפני הנוטריון אברהם פרי, בנוכחות רבינוביץ עצמו ובנוכחות רופא בשם אוסטפלד. רבינוביץ אף טען כי כל החותמות המופיעות על המסמכים הן אותנטיות. ואולם, בפרשת התביעה שהתנהלה בבית המשפט קמא, העידו עדים מומחים כי החתימות בכתב היד המתנוססות על גבי המסמכים אינן חתימות הפטריארך. עוד העידו מומחים, כי החותמת שעל גבי מסמכי עסקת בית שמש אינה מקורית, והיא בגדר פוטומונטאז'. לפנינו אין עוד מחלוקת על כך שהפטריארך לא חתם במו ידיו על המסמכים הנוגעים לעסקאות. זהותו של החותם אינה ידועה, אך בית המשפט הניח שאין המדובר באחד משני המערערים. גם לגבי הפוטומונטאז' של החותמת בעסקת בית שמש, לא הייתה עוד מחלוקת לפנינו. בכל העניינים הללו, כמו גם בחוות הדעת של המעבדה לזיהוי פלילי שהוגשו לבית המשפט, עסק בית המשפט המחוזי בהרחבה רבה. נוכח צמצום המחלוקת לפנינו, אין עוד צורך לעסוק בעניינים אלה. אף שחלק מהעניינים בהם נדון משותפים לשני המערערים נדון תחילה בעניינו של רבינוביץ ואחר כך נעמוד על המייחד את עניינו של מורגנשטרן.
רבינוביץ
טענתו המרכזית של רבינוביץ: הראיות הנסיבתיות אינן מוליכות בהכרח למסקנה אליה הגיע בית המשפט
6. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנות אליהן הגיע לגבי רבינוביץ על סמך ראיות רבות, חלקן שנויות במחלוקת. לשם הכרעה בערעור זה, אין צורך לעמוד על פרטי הפרטים בהם עסק בית המשפט המחוזי. נרחיב את הדיבור להלן רק בהתייחס לנדבכים העיקריים, בלי להיכנס למחלוקות השונות שביקש הסניגור לעורר, כמעט לגבי כל פרט ופרט שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח הדברים, נקדים ונתייחס לטענה מרכזית שהועלתה לפנינו: הטענה היא שמדובר בפסק דין המבוסס על ראיות נסיבתיות. רבינוביץ טוען כי מידת ההתערבות של ערכאת הערעור במסקנות הנובעות מראיות נסיבתיות הנה גדולה מאשר מידת ההתערבות בממצאי מהימנות. אכן, כך הוא ועוד נשוב לכך בעניינו של מורגנשטרן (ראו, למשל: ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיפים 21-20 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 21.8.2006); ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686 (1978); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002) (להלן: עניין מקדאד)). ואולם, יש לדייק ולהבהיר לעניין זה: בלא מעט הקשרים קבע בית המשפט המחוזי ממצאים שבעובדה המבוססים על קביעות בעניין מהימנות נגד רבינוביץ. מן הממצאים השונים יחד, הגיע לכלל מסקנות עובדתיות. פסק הדין שזור אפוא בקביעות שבעובדה, המתבססות על ממצאי מהימנות - קביעות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. ואולם, אף שלעניין הסקת מסקנה מראיות נסיבתיות, אין כוחה של ערכאת הערעור נופל מכוחה של הערכאה הדיונית, הרי שלעניין הקביעות שבעובדה המשמשות בסיס למסקנה השיפוטית, חל הכלל הרגיל בדבר עדיפותה של הערכאה המבררת. כדי להמחיש את האמור נביא כבר בשלב זה דוגמא מובהקת לעניין זה, ועוד נעמוד על פרטי הדברים בהמשך. נציין באופן כללי, כי לא הייתה מחלוקת על כך שיומיים אחרי העסקה, שיקים לפקודת עו"ד יעקב ויינרוט, מוסבים על החלק, על-סך 16 מיליון דולר, שניתנו כביכול כתמורה במסגרת העסקה - היו חלקם ברשות רבינוביץ וחלקם ברשות זיסמן. רבינוביץ טען כי השיקים שהיו בידיו, נמסרו לו על ידי כמרים ששלח אליו הפטריארך לשם פריטתם למזומנים וכי הוא העביר את תמורת השיקים במזומנים לפטריארך. בית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבל את עדויותיהם של רבינוביץ והמקורבים לו בעניין זה. נותרה בעינה עובדה רבת משמעות לפיה, יומיים לאחר העסקה, רבינוביץ החזיק בשיקים שאמורים היו להיות ברשות הפטריארך. הממצא לפיו השיקים לא נמסרו לפטריארך במעמד "העסקה"; הממצא לפיו רבינוביץ לא קיבל שיקים מידי שני כמרים לאחר העסקה; והממצא לפיו רבינוביץ לא העביר לפטריארך מזומנים חלף השיקים - הם כולם ממצאים שבעובדה, המבוססים, כפי שנראה, על קביעות בעניין מהימנות. מעובדות אלה, בהצטרפן לעובדות רבות נוספות, הסיק בית המשפט המחוזי את מסקנותיו. על כן, חשוב להדגיש כבר בתחילת הדברים את ההבחנה החשובה בין הסקת מסקנות על סמך ראיות נסיבתיות לבין קביעת העובדות מהן מוסקות המסקנות. על ההבדל בין ראיה ישירה לבין ראיה נסיבתית עמדה, למשל, השופטת א' פרוקצ'יה ב-ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003):
"ראיה ישירה מוכיחה עובדה מסוימת במישרין, באמצעות הצגת חפץ, מסמך, או עדות אדם אשר קלט אותה בחושיו. הראיה הנסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה. שתי צורות ההוכחה הישירה והנסיבתית הינן דרכים קבילות להוכחת עובדות. עליונותה של הראיה הישירה על פני הראיה הנסיבתית משתקפת בכך שנילווה לה אך יסוד אחד של קושי - החשש מפני שיקריות הראיה. קושי זה נילווה גם לראיה הנסיבתית, אולם לכך מצטרף קושי נוסף - הטעות האפשרית שבהיסק ההגיוני מהראיה הנסיבתית לעובדה שמבקשים להוכיחה".
אכן, לעניין קביעת עובדות היסוד (מהן מבוצע ההיסק), ובפרט קביעת עובדות על יסוד מהימנות של עדים, לערכאה הדיונית נודע יתרון ברור והכלל לגביהן הוא שבית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בהן. לעומת זאת, לגבי השלב של ביצוע ההיסק הלוגי מן התשתית העובדתית שנקבעה, פוחתת הסתייגותה של ערכאת הערעור מהתערבות בקביעותיה של הערכאה דלמטה. כפי שציין השופט א' א' לוי בסעיף 4 לפסק דינו ב-ע"פ 2977/06 פלוני נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008) לעניין מידת התערבותה של ערכאת הערעור:
"... במשך השנים נקבעו חריגים לאותה הלכה [הלכת אי ההתערבות בממצאי הערכאה הדיונית]. ראשית, נקבע כי יש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים שבעובדה, כאשר אלו מתבססים על שיקולים שבהיגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות ....... שנית, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו - להבדיל מקביעת העובדות עצמן - חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"פ 50/59 פרדלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802 (1959); ע"א 31/61 לוין נ' פלברבוים, פ"ד טו 1816 (1961), 1819; ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488 (1984), 493; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265 (1994))...."
הנה כי כן, בקביעת העובדות עצמן אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב; נטייתו להתערב במסקנות ההגיוניות העולות מן העובדות רבה יותר. והנה, בחינת טענות המערערים מקרוב מעלה כי רובן המכריע עוסק דווקא בטענות המועלות כנגד עובדות הבסיס, מהן הסיק בית המשפט את מסקנותיו. תחת "הכותרת" שלעניין מסקנות מראיות נסיבתיות אין יתרון לערכאה המבררת, מבקש למעשה רבינוביץ התערבות בעובדות. שוב ושוב מבקש רבינוביץ כי נקבל גרסאות שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שנמצא כי מדובר בגרסאות בלתי אמינות. עניין זה עובר כחוט השני בטענותיו.
העסקאות המדומות
7. כפי שצוין לעיל, ההליך שלפנינו נוגע לשלוש עסקאות שנעשו כביכול לגבי קרקעות השייכות לפטריארכיה. העסקה המדומה הראשונה היא לגבי קרקעות בשכונות רחביה וטלביה בירושלים; העסקה המדומה השנייה נוגעת לקרקעות בבית שמש; והעסקה המדומה השלישית נוגעת לקרקעות במתחם הרכבת בירושלים. עתה נרחיב לגבי העסקאות השונות.
קרקעות ירושלים
8. מדובר בשטח של כ-520 דונם, באזור רחביה וטלביה, אשר הוחכר כאמור, באמצע המאה הקודמת על ידי הפטריארכיה לקק"ל לתקופה של 99 שנים, עם אופציה להארכה בתנאים שעל הצדדים היה לסכמם עם תום תקופת החכירה. קק"ל העבירה את זכויות החכירה בקרקעות למינהל מקרקעי ישראל, אשר החכיר אותם מצידו בחכירת משנה לצדדים שלישיים. על הקרקעות נבנו בתים ובהם דירות מגורים רבות. במרוצת הזמן, התגלה כי מנהל מקרקעי ישראל טעה והחכיר את הקרקעות בחכירת משנה לתקופות העולות על תקופת החכירה המקורית. המדינה וקק"ל ביקשו להסדיר את תנאי החכירה לעתיד לטווח ארוך. היה חשש לגבי קשיים שעלולים להיווצר בבוא העת לחידוש החכירה, וזאת בשל לחצים פוליטיים שהופעלו על מי שהיה אז הפטריארך, הפטריארך דיאודורוס קריבליס, מצד גורמים פרו פלסטיניים. הפטריארך היה אז קשיש וחולני והוא נפטר עוד לפני תחילת ההליכים בתיק זה. בית המשפט המחוזי קבע כי עובדה זו עמדה לנגד עיניהם של המערערים שעה שתכננו את העסקאות האמורות ועל כך עוד נעמוד בהמשך.