1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי, סגנית נשיא), מיום 22.10.07, בתיק תד 2536/05 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בביצוען של 8 עבירות תעבורה שונות (אשר תפורטנה להלן). בית משפט קמא השית על המערער העונשים הבאים: 6 חודשי פסילה בפועל מהחזיק רישיון נהיגה, 4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בשיעור של 2,000ש"ח.
פרטי האישום
2. ביום 17.2.05, בסמוך לשעה 09:00 בבוקר, כמתואר בכתב האישום, נהג אדם (להלן:
"נהג הטרנזיט" או
"הנהג" או
"האדם") רכב משא מסוג "פורד טרנזיט" (להלן:
"הרכב"), בכביש המוביל לבסיס מג"ב (בסמוך לדרך מעלה אדומים) באזור שיפוט ירושלים, מכיוון בסיס מג"ב לכיוון צומת דרך מעלה אדומים. נהג הטרנזיט נהג ללא רישיון רכב ופוליסת ביטוח ברי תוקף. נוסף לכך, בכביש האמור מוצב תמרור ב-37 בכיוון נסיעתו של הנהג. בהגיעו לצומת, נהג האדם ברשלנות כאשר נכנס לתוכו בנסיעה ישר ופגע במכונית פרטית נהוגה בידי המתלונן, אשר נכנס לצומת משמאל לכיוון נסיעתו. הנהג ברח מן המקום בנסיעה פרועה ובמהירות מסוכנת, כאשר רכב משטרתי דולק אחריו. לבסוף, נעצר בדרך עפר ונטש הרכב, בלא שנקט באמצעי הזהירות הדרושים כדי להבטיח שהרכב לא ינוע בהיעדרו. משלא עשה כן, התדרדר הרכב אחורנית ופגע ברכב המשטרתי, אשר נעצר אחריו.
3. בנסיבות אלה, כנטען בכתב האישום, באה רשלנותו של נהג הטרנזיט לידי ביטוי בעצם העובדה שלא ציית להוראותיו של תמרור, לא עצר ולא נתן זכות קדימה לרכבו של המתלונן, ברח ממקום התאונה בלא שהגיש עזרה ובלא שמסר פרטיו כנדרש, השאיר רכבו ללא השגחה ובלא שנקט באמצעי הבטיחות הדרושים, ובכל אלה גרם לתאונות דרכים - בעטיין נחבלו בגופם המתלונן ושני נוסעים ברכבו וכן ניזוקו כלי הרכב המעורבים.
אשר על כן, כלל כתב האישום ביצוען של העבירות הבאות: גרימת נזק - בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן:
"תקנות התעבורה" או
"התקנות"); נהיגה ברשלנות - לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן:
"פקודת התעבורה" או
"הפקודה") בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה; אי מתן זכות קדימה - בניגוד לתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה; השארת רכב ללא השגחה - בניגוד לתקנה 74 לתקנות; אי מסירת פרטים - בניגוד לתקנה 144 לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה; אחריות בעל רכב - לפי סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה; ביטוח - לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל - 1970, וכן רישיון רכב - לפי 2 לפקודת התעבורה.
עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא סקר תחילה העובדות, אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. במסגרת זו עמד על פרטי האישום, כשם שהוצגו לעיל, תוך שהוסיף, כבר בפתח הכרעת דינו, כי הניזוקים בתאונת הדרכים - לה גרם הנהג, היו אישה ותינוקת.
בית משפט קמא הדגיש עוד, באין חולק בין הצדדים, כי המערער לא נהג ברכב בעת האירוע המתואר בכתב האישום.
5. משהייתה זו נקודת המוצא קבע בית משפט קמא, כי יש להכריע בעניינן של שתי שאלות מרכזיות:
האחת, האם המערער הנו הבעלים של רכב הטרנזיט;
השנייה, בהנחה שהתשובה לראשונה חיובית, הנה האם עמד המערער בנטל ההוכחה המוטל עליו מכוחו של סעיף 27ב לפקודת התעבורה.
6. בהתייחסו ל
שאלה הראשונה, בדבר
היות המערער בעליו של רכב הטרנזיט במועד הרלבנטי, נדרש בית משפט קמא לטענתו של הסנגור בפניו, כי הבעלים של הרכב אינו המערער עצמו אלא בנו, ג'לאל נאסר. בית משפט קמא דחה הטענה בקובעו, שהמערער ציין בעצמו, הן בהודעתו במשטרה וכן בעדותו בבית משפט קמא, כי הוא בעליו של הרכב (עמ' 27, ש' 6-13 להכרעת הדין). עוד ציין בית המשפט, לעניין זה, כי כאשר נחקר ג'לאל על דוכן העדים, לא שאלו הסנגור מאומה לעניין בעלותו ברכב כנטען וכמתבקש, כך שיש לקבוע, כי המערער הנו בעל הרכב. בהמשך לאמור, דחה בית משפט קמא טענתו של הסנגור, כי אין לסמוך על הודאתו של המערער במשטרה מאחר שנחקר כמי שנהג ברכב ולא יוחס לו דבר הבעלות ברכב.
כן דחה בית משפט קמא טענתו של הסנגור, כי היה על התביעה להמציא "ההוכחה הטובה ביותר", כלשונו. משלא הציגה התביעה בפני בית המשפט, לדידו, רישיון רכב תקף, על שמו של המערער, לא הוכיחה כי המערער הנו הבעלים של הרכב. בית המשפט דחה הטענה בקובעו, כי רישום רכב הנו בעל אופי דקלרטיבי ולאו קונסטיטוטיבי (כשם שנקבע לאחרונה בת"א 53094/05
קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הרוש נתן ואח' (טרם פורסם) מיום 26.12.06). הרישום אינו מלמד אודות הבעלות בפועל ויש לבחון זכות הבעלות, דה פקטו, בכל מקרה לנסיבותיו (שם, עמ' 28, ש' 2-16). על כן קבע בית משפט קמא, בנסיבותיו של מקרה זה, דבר בעלותו של המערער ברכב.
מכאן פנה בית המשפט לבחון דבר עמידתו של המערער בנטל ההוכחה
לעניין נטילת הרכב מחזקתו ללא רשותו.
7.
המשיבה טענה, לעניין זה, כי במועד ביצוען של העבירות דנן נהג ברכב אחד מבניו או עובדיו של המערער, בהסכמתו של המערער ובידיעתו. בית המשפט ניתח, לעניין זה, העדויות שבאו בפניו. לדבריו, גרסתה של המשיבה לדבר נתמכה בעדותו של השוטר, אשר רדף אחר הרכב והכיר את המערער עוד קודם לכן. כעולה מעדותו, נמלט הרכב לכיוון הכפר עיסאוויה כשמתוכו יצאו 3 צעירים, אשר אחד מהם מוכר לשוטר כעובד של המערער. המערער הגיע למקום נטישתו של הרכב בלא שהוזעק על ידי המשטרה וטען, בפני השוטר, כי רכבו נעלם וכי אינו יודע מי נהג בו. בוחן התנועה, אשר בדק הרכב, ציין, כי לא היו סימנים לפריצה לרכב (דוגמת חוטים מנותקים), ומשכך סביר להניח, שלא נגנב.
8.
המערער טען מנגד, כי הרכב עמד ליד הרפת מזה כחודש ולא היה בשימוש עקב ליקוייו השונים ועקב היעדרם של רישיון רכב וביטוח כנדרש כבר מיום 12.10.04. כשנדרש לגרסתו לאירוע וכאשר נדרשו גם בניו לספר מה ארע, הסתבכו הללו בסתירות, בעניינים שונים. כך למשל, בהתייחסו לשאלת
מיקומם של מפתחות הרכב ציין המערער, כי ישנו מפתח אחד בלבד לרכב. כאשר נדרש למיקומו של המפתח, מסר כמה גרסאות סותרות. תחילה טען, כי לאחר שהגיע למקום הימצאו של הרכב, ביקש את אחד מבניו להביא לו המפתח מהבית, ובנו סאבר הביאו (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 9). סאבר תמך אמנם בגרסתו זו של אביו, אך האחרון חזר בו ממנה וציין, כי המפתח היה בביתו של סאבר (עמ' 8, ש' 10-11). בהמשך שינה המערער עמדתו ושב לגרסתו הראשונה (עמ' 9, ש' 7-8). בלאל, אף הוא מבניו של המערער טען, בשונה מן המערער ומסאבר, כי המפתח היה בביתה של האם, אחת משתי נשותיו של המערער, המתגוררת בנפרד.
המערער ובניו נשאלו עוד ל
מקום המצאם בבוקר האירוע, בין השעות 09:00 ל- 09:30 - אז בוצעו העבירות ברכב. המערער טען, כי הוא ובניו היו עסוקים בצביעת ביתו בעוד בלאל טען, כי שהה, בזמן זה, ליד הרפת.
המערער תושאל אודות
מצבו של הרכב לאחר תאונות הדרכים שעבר - עת בוצעו בו העבירות הנדונות. המערער טען, כי לוח השעונים של הרכב היה מפורק וכי השוטר הבחין בכך. ואולם, כשהעיד השוטר, לא נחקר כלל בנושא הגם שציין, במהלך עדותו, כי לא היו סימני פריצה לרכב. יתרה מזאת, במזכר שערך הבוחן בעניין (ת/6) ובצילומי הרכב לאחר נטישתו (ת/2 - צילומים 5, 6 ו-8), נראה לוח השעונים שלם. אמנם המכסה מעל ציר ההגה העליון היה חסר (כעולה מצילום מס' 8), ברם לא דובר בלוח השעונים, כטענת המערער, ולא אותרו סימנים כלשהם לניתוקי חוטים, המצביעים על פריצה לרכב.
9. בית המשפט העדיף גרסתה של המשיבה לדבר תוך שדחה גרסתו של המערער בנדון, מחמת היעדר מהימנותה. כך למשל ציין בית משפט קמא, כי המערער טען, שלא היו לרכב רישיון וביטוח, כנדרש, כבר מיום ה-12.10.04 ומשכך השביתו המערער כחודש לפני שבוצעו העבירות הנדונות. במקביל טען המערער, כי נהג ברכב למן מועד רכישתו ועד כחודש לפני התאונה (עמ' 33, ש' 11) - אז החליט להשביתו. המערער הודה למעשה, כי נהג ברכב ללא רישיון וביטוח כדין. אם כך, מדוע ראה לנכון להשביתו לפתע?- לא ברור. נוסף לאמור, לא ברור מדוע לא התלונן המערער, לכתחילה, על גניבת רכבו והכיצד קיבל שיחת הטלפון כטענתו, לעניין אירוע התאונה, כאשר בפועל ננטש הרכב במרחק של כ-500 מטרים מן הרפת שבבעלותו. הרי אין זה סביר, שהנהג הנמלט יבחר להשיב הרכב למקום - ממנו נטלו, ללא רשות, כטענת המערער. נתונים אלה מתיישבים עם גרסתה של המשיבה דווקא, כי היה זה אחד מבניו או מעובדיו של המערער, אשר נהג ברכב, בידיעתו ובהסכמתו. גרסאותיה השונות של ההגנה מחזקות הרושם, כי המערער ביקש, בעדותו, להרחיק עצמו מכל אשמה או אחריות לתאונה שארעה וכן מצביעות הגרסאות הסותרות על "ניסיון לחפות על הנהג" בפועל (עמ' 32, ש' 20), כך שאינן מוסיפות אמינות לטענות ההגנה בנדון.
10. לאור האמור קבע בית משפט קמא, כי המערער לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח דבר נטילת רכבו ללא ידיעתו ושלא בהסכמתו.
על כן, אימץ בית משפט קמא גרסתה של המשיבה לדבר וקבע דבר הרשעתו של המערער, כבעלים של הרכב, ברשימת העבירות שבכתב האישום.