1. ערעור על שתי החלטות של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט יוסף ריבלין) מיום 1.7.2007 ומיום 16.10.07, שלפיהן דחה את בקשת המערער להסב דו"ח תעבורה, מסוג הודעה על תשלום קנס לשמה של יעל אלמר.
2. ביום 25.9.2006 צולם הרכב הרשום בשמו של המערער במצלמה אלקטרונית, שתיעדה מהירות של 128 קמ"ש בדרך שבה המהירות מוגבלת, על פי תמרור, ל-100 קמ"ש. בשל כך נרשם דו"ח תעבורה ונשלחה למערער לפי מענו "הודעה לתשלום קנס", שלפיה ניתנה אפשרות לשלם את הקנס עד ליום 3.4.2007.
3. ביום 25.3.2007 , המערער הודיע למחלקת התנועה במשטרת ישראל, כי הוא לא נהג ברכב ביום ביצוע העבירה, כי אם גברת יעל אלמר, שאישרה בכתב שהיא נהגה ברכב באותו מועד.
4. משטרת ישראל הודיעה ביום 15.5.2007 למערער, כי בשל חלוף המועד, בתום תקופה של 30 יום, שניתן במסגרתה לבקש "הסבת" דו"ח על תשלום קנס כאמור, לא ניתן להיעתר לבקשת המערער. המערער שב ופנה למשטרת ישראל ביום 5.6.07, והעלה טענה, שלפיה ברכב האמור נוהגים נהגים רבים, והבירור שקיים כדי לאתר מי שנהג בפועל ברכב, ארך זמן שהיה דרוש לשם כך. משנדחתה גם בקשה זו, פנה המערער לבית המשפט קמא, ביום 7.6.2007
5. בית המשפט קמא החליט, לאחר שקיבל את תגובת המשיבה, כי היה על המערער לפנות למשטרת ישראל בתוך התקופה שנקבעה, ומשלא עשה כן - אין מקום לאפשר לו להישפט באיחור. ועוד זאת, המערער לא נתן הסבר שיניח את הדעת לענין מחדלו זה. בהחלטה מיום 23.9.2007 הוסיף בית המשפט קמא, כי החוק וההנחיות שעל גבי ההודעה לתשלום קנס ברורים, ומשלא פנה המערער למשטרת ישראל בעניין "הסבת הדו"ח" בתוך 30 יום - אין לו להלין אלא על עצמו.
דיון
6. אמת הדבר, שהמערער הודיע למשטרת ישראל ביום 25.3.2007 על כך, שהוא לא נהג ברכב וביקש להעביר את הדו"ח על שמה של מי שנהגה בפועל ברכב. הודעת המערער נשלחה לפני המועד שנקבע בדו"ח העבירה לדיון בבית המשפט. אולם, הדין בעניין זה לא ברור. משלא פנה המערער במועד כאמור, הרי שגם הפניה לבית המשפט נתונה למגבלות של זמן. הבקשה להישפט צריכה להיעשות בתוך 90 יום. בענין דנן, המערער היה צריך לפנות לבית המשפט במקביל לפנייתו למשטרת ישראל, ולבקש להישפט, וזאת הוא לא עשה.
7. בפי המערער לא היה הסבר סביר לאי-פנייתו במועדים האמורים.
8. אמרנו בפסקי דין לא מעטים, לעניין הסבת דו"ח על עבירות תעבורה הנרשמות שלא בנוכחות הנוהג ברכב, כי ההסבה יכול שתיעשה במועדים הקבועים בדין (ראו ע"פ 40240/07
ששון פור נ' מדינת ישראל
, לא פורסם).
ועוד זאת, הלכה היא שיש לאפשר לנאשם להתגונן אף מפני הרשעה חלוטה הנובעת מן החזקה שבחוק, שלפיה הבעל הרשום של הרכב מוחזק כמי שנהג ברכב, אלא אם הוכיח מי נהג ברכב באותה שעה, כאמור בסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה (ראו גם רע"פ 2096/07
כוכבי נ' מדינת ישראל
, מיום 1.5.2007, לא פורסם).
9. השאלה היא אם המערער (הנאשם לפי דו"ח העבירה והחזקה שבחוק) ידע כי אישום תלוי ועומד נגדו ועשויה להימצא הצדקה חריגה מסדר הזמנים שבחוק.
10. משנשלחה ההודעה על תשלום הקנס למען הרשום של המערער, הרי שהיה יכול לדעת עליה. העובדה שברכב פלוני נהוגים נהגים רבים ושונים, לא תושיע את המערער. אם כך הדבר, הרי שעליו לנהל רישומים ולהנחות את נוהגי הרכב הנוהגים ברשותו, בעניין דו"חות על עבירות תעבורה. בכל מקרה, הפניה לרשות המוסמכת ולבית המשפט צריכה להיעשות במועדים שנקבעו.
11. במצב זה של הדברים, הרי שאין הסבר סביר בפי המערער.
12. נותר עניין אחד הנוגע לקיום הרשעה כלפי המערער, בעוד שהוא, לטענתו, לא נהג ברכב והותרתה של עבירה זו בעינה, מעלה, לכאורה, "עיוות דין", לטעמו של המערער. אכן, במקרים מסוימים ויוצאים מן הכלל, אפשר להיזקק לשפיטה מאוחרת של העבירה, אפילו חלפו המועדים הקבועים בחוק, ואף לאחר הרשעה חלוטה.
לעניין זה התייחסתי בהרחבה בפסק הדין בע"פ (י-ם) 40599/07
רואמי
אברהם נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (וראו גם ע"פ (י-ם) 40395/07
יאיר גרין נ' מדינת ישראל
, לא פורסם).
13. משנדחה המסלול של בקשה להישפט מחמת הסבר שמניח את הדעת לגבי פניה ובקשה שלא במועד, ניתן לפנות למסלול של סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו ניתן אף בחלוף המועד לבקשה להישפט - מנימוקים שיירשמו, ובנסיבות המקרה שיפורטו.
14. בענייננו, לא התקיימו נסיבות המצדיקות זאת. המערער היה יכול לדעת על דו"ח העבירה ועל ההודעה לתשלום קנס והיה יכול לפנות במועד בבקשה להסב את הדו"ח או להישפט על העבירה במועד. הנימוקים שפורטו על ידי המערער לא הצדיקו ואינם מצדיקים את ביטול ההרשעה ושפיטת המערער.
15. לאור האמור, הערעור נדחה.
ניתן היום, י' בטבת תשס"ח (19 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.