הערעור
1. לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר). בהכרעת-דין מיום 24.5.07, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בעבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק). מדובר בעבודות בנייה שבוצעו בין החודשים ינואר 2005 לפברואר 2006 בבניין ברח' מאה שערים 87 בירושלים. העבודות בוצעו במרפסות בקומה ב' של הנכס, ועיקרן הוספת שטח של כ-11 מ"ר לדירה, וכן סגירת מרפסת בשטח של כ-9 מ"ר, כאשר כ-2 מ"ר מתוך אותה מרפסת היוו שטח שהוסף למרפסת המקורית (הכל כמפורט בסעיפים 1 ד-י לעובדות כתב-האישום). המערערת זוכתה בהכרעת-הדין מרכיבי האישום הנוגעים למקצת עבודות הבנייה - אלה שיוחסו לה בעניין מרפסת נוספת שמצויה בדירה הסמוכה לדירתה (בסעיפים 1 א-ג לעובדות כתב-האישום). דינה של המערערת נגזר ביום 17.6.07 לתשלום קנס בסך 6,500 ש"ח, לחתימה על התחייבות כספית בסכום זה, וכן לחיובה להתאים את הנכס להיתר בנייה, לרבות בדרך של הריסה, זאת עד ליום 1.7.08.
ההליכים בבית-משפט קמא
2. בדיון בבית-משפט קמא הכחישה המערערת את ביצוע עבודות הבנייה, וכן את עובדה שהייתה אחראית לעבודות אלה. מטעם התביעה העידו מפקחי הבנייה, מר אולג גורדון ויואל שבת, ומטעם המערערת העידו המערערת, בנה פנחס ומר ישראל רוטמן.
3. העד אולג גורדון העיד על ביקוריו בנכס במועדים 3.3.05, 9.3.05 ו-19.2.06, ותיאר את עבודות הבנייה שבוצעו במקום, אשר תועדו בין-השאר בתצלומים. על-פי עדותו, בביקורו האחרון בנכס ראה בקומה השנייה יחידה מבונה אחת (פרוטוקול מיום 11.4.07, עמ' 3 ש' 1-2) שבה בוצעו כל העבודות האמורות. לדבריו, המערערת פתחה לו את דלת הדירה, הזדהתה באמצעות תעודת זהות, אמרה לו שהיא בעלת הדירה מזה כשלושים שנה, וטענה ש"לא בנתה שום דבר אלא רק שיפצה את הדירה". לשאלתו, האם הגדילה את שטח המרפסת, השיבה כי היא אינה זוכרת, וציינה כי "רק שיפצה וחידשה את הריצוף" (לעיל, עמ' 2 ש' 2-7). העד ציין, כי לא ערך בדיקה בלשכת רישום המקרקעין בדבר זכויות הבעלות בנכס, וכי אף לא בדק את היתר הבנייה המקורי של הנכס. הוא ציין, כי כתב-האישום הוגש נגד המערערת נוכח הודאתה שהיא בעלת הדירה ודבריה האמורים בעניין ביצוע עבודות השיפוצים על-ידה.
4. מפקח הבנייה יואל שבת העיד, כי על-פי הרישום בגזברות העירייה, המערערת היא הבעלים של הנכס החל משנת 1973 (ת/14), אם כי החל משנת 1997 בוצעו תשלומי ארנונה על-ידי גב' שטיסל, שהייתה כנראה המחזיקה בנכס ולא הבעלים.
5. עד ההגנה ישראל רוטמן העיד, כי שכר דירה מהמנוח ישראל כהן ז"ל בקומה השנייה של הנכס, בצמוד לדירתה של המערערת. בית-משפט קמא התרשם, כי העד אינו מזהה את חלקי הדירה השונים, ואף מתקשה להתייחס לשאלות שנגעו לתמונות המתארות חלקים שונים מהבניין. העד אף לא זיהה את המערערת, שהיא שכנתו, ואמר שהוא אינו מכיר אותה. עם זאת, הוא סימן על תרשים כתב-האישום היכן נמצא הקיר המפריד בין שתי הדירות, זו שהושכרה לו וזו של המערערת, שכנתו.
6. המערערת העידה, כי אינה מכירה את העד רוטמן, אלא אך את אשתו. לדבריה, היא גרה בעבר בבניין אחר, ורק לאחרונה עברה להתגורר בדירה הנדונה, הרשומה על שם בעלה. בהקשר זה הוצג לבית-משפט קמא נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, ממנו עולה כי זכויות הבעלות בנכס נרשמו על שם בעלה של המערערת רק בשנת 2007 (נ/4). המערערת ציינה בערעורה, כי משפחתה ומשפחת כהן (יורשי המנוח ישראל כהן ז"ל, שעל שמו רשומה הדירה), ביצעו שיפוץ במקביל ובאמצעות אותו קבלן, אשר מטעמים של נוחיות בזמן עבודות השיפוצים הסיר את הקיר שבין שתי הדירות במהלך העבודות. היא הבהירה, כי נאלצה להיכנס מוקדם לדירה, לנוכח הצורך לפנות את הדירה הקודמת, זאת עוד בטרם הוקם מחדש הקיר המפריד בין שתי הדירות. כן ציינה, כי נהגה להיכנס גם לשטח הדירה האחרת, ואף אכסנה שם חפצים. על-פי עדותה, בתום הבנייה הוקם מחדש הקיר המפריד בין הדירות, וכיום אין עוד מעבר ביניהן. המערערת טענה בעדותה, כי בכל עבודות הבנייה טיפל בנה.
7. בנה של המערערת, פנחס, העיד אף הוא כי בקומה השניה היה קיר שהפריד בין שתי הדירות, זו של הוריו וזו של משפחת כהן, וכי השיפוץ בוצע ביחד עם הבעלים של הדירה השכנה. הוא טען, כי בוצעו במרפסות רק חלק מן העבודות המתוארות בכתב האישום.
הכרעת-דינו של בית-משפט קמא
8. במחלוקת בעניין חלוקת הקומה השנייה של הבניין לשתי דירות, קבע בית-משפט קמא כי אכן בקומה השנייה היו שתי דירות, כנטען על-ידי המערערת, וכי מפקח הבנייה לא היה ער לכך, שכן במועד ביקורו האחרון בנכס, ביום 19.2.06, עדיין לא הוחזר למקומו הקיר שהפריד בין שתי הדירות. על-כן, זיכה בית-משפט קמא את המערערת מעבודות הבנייה שבוצעו בדירה הסמוכה לדירתה (עבודות שיוחסו לה בסעיפים 1א-ג לכתב-האישום).
באשר להיקף עבודות הבנייה בתחום הדירה שבה מתגוררת המערערת, אימץ בית-משפט קמא את עדות מפקח הבנייה, שנתמכה בתצלומים, וקבע כי כל עבודות הבנייה המתוארות בכתב-האישום בוצעו בנכס, זאת ללא היתר בנייה. כן דחה בית-משפט קמא את גרסת המערערת, לפיה רצפת המרפסת המתוארת בסעיף 1ז' לכתב-האישום הייתה קיימת במקום מזה שנים, והעדיף בעניין זה על פניה את עדותו של מפקח הבנייה, שנתמכה כאמור בתצלומים.
בהתייחסו לאחריות המערערת לביצוע עבודות הבנייה, ציין בית-משפט קמא, כי התביעה ביקשה להרשיע את המערערת בביצוע העבודות האמורות, בשל היותה הבעלים של הנכס והאחראית לביצוע העבודות. בית-משפט קמא קבע, על-סמך האמור בנסח רישום המקרקעין, כי המערערת אכן לא הייתה הבעלים של הנכס, אלא אך מי שהשתמשה בו; ואולם הוסיף וציין, כי התביעה לא ביקשה לייחס לה אחריות מכוח השימוש בנכס. עם זאת, קבע בית-משפט קמא, כי הוכח שהמערערת הייתה אחראית לביצוע עבודות הבנייה; ובהקשר זה ציין, כי אף אם בנה של המערערת היה מי שטיפל בפועל בעבודות ועסק בתשלומים, בוצעו העבודות עבור המערערת ולמטרת מגוריה העתידיים במקום, וממילא היא מוחזקת כאחראית לעבודות אלו.
טיעוני הצדדים
9. בהודעת הערעור הלינה המערערת על הכרעת-הדין המרשיעה. לטענתה, טעה בית-משפט קמא הן בקביעתו כי היא הייתה אחראית לעבודות הבנייה, והן בממצאיו בעניין היקפן של חלק מהעבודות. לחלופין גרסה היא, כי יש מקום להתערב בעונש שהושת עליה, זאת לאור העובדה שהיא זוכתה מחלק מהעבירות שיוחסו לה בכתב-האישום. בדיון בערעור חזר בו ב"כ המערערת מטענותיו כנגד ממצאיו של בית-המשפט בעניין היקף עבודות הבנייה, וכן מערעורו כנגד חומרת העונש. הערעור התמקד, אפוא, אך בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערערת הייתה אחראית לעבודות הבנייה.
דיון
10. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את התשתית הראייתית שהובאה לפני בית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערבות בהכרעת-דינו המרשיעה של בית-משפט קמא.
הלכה פסוקה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).
11. כאמור, המחלוקת בערעור דנן צומצמה לשאלת אחריותה הפלילית של המערערת לעבירות הבנייה שבוצעו ללא היתר בשטח דירתה.