השופט א' א' לוי:
האישום
1. בשנת 1979 נשא המערער את צילה אמסלם (להלן: "המנוחה"), ולבני הזוג נולדו 4 ילדים. על פי גרסת המשיבה, נהג המערער להכות את המנוחה ובעקבות כך היא נאלצה להתגורר עם ילדיה בתקופות שונות במעון לנשים מוכות. בסופו של דבר התגרשו בני הזוג בסוף שנת 1993, אולם המערער חזר במשך הזמן והתגורר במחיצת המנוחה וילדיהם.
בחודש יולי 2002 נודע למערער כי המנוחה מקיימת קשרים עם גבר זר, והוא ביקשה להימנע מכך הואיל וחשש שיידרש למצוא לו קורת גג אחרת. לשיאם הגיעו האירועים בין בני הזוג בשעות אחר-הצהרים של יום 22.7.02. לטענת המשיבה, שלח המערער את ילדיו מחוץ לדירה, ובעת שהמנוחה נכנסה להתקלח, הוא אחז בצווארה מאחור וחנק אותה עד שנפלה על רצפת המקלחת. בהמשך, נטל המערער סכין חדה, ודקר את המנוחה דקירות רבות בקדמת בית החזה, וכתוצאה מכך גרם למותה. לאחר שביצע את זממו, דקר המערער גם את עצמו בחלק התחתון של בית החזה ובבטן העליונה.
לטענת המשיבה גרם המערער למותה של המנוחה בכוונה תחילה, ועל כן היא ייחסה לו בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
2. בדיון בפני בית משפט קמא, לא הכחיש המערער כי מותה של המנוחה נגרם מידיו. עם זאת, הוא טען כי עקב המצב הנפשי בו היה שרוי, לא יכול היה לגבש החלטה להמית את קורבנו. המערער הוסיף וטען, כי עובר לדקירת המנוחה היא התגרתה בו.
בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער, וקבע, כי משלא הצליח להמית את המנוחה בחניקה, נטל המערער סכין ודקר אותה. באשר לטענת המערער לפיה דקר את המנוחה דקירות ספורות בלבד, העדיף בית המשפט את ממצאיו של ד"ר בירטולון לוי מהמכון לרפואה משפטית, אשר מצא כי המנוחה נדקרה 13 פעמים, וכולן נגרמו בעוד המנוחה בחיים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער בדבר אובדן זכרונו במהלך האירוע, וכן את טענתו בדבר התגרות של המנוחה בתכוף למעשה הדקירה. בעקבות כל אלה, ומשנמצא כי במערער מתקיים גם יסוד ההכנה, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, ובעקבות כך הרשיעו בעבירת רצח, וגזר לו את העונש הקבוע בחוק - מאסר עולם.
נימוקי הערעור
3. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ואקדים ואומר כי לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו. להלן אביא את הנמקתי למסקנה זו:
א) בנתיחה שלאחר המוות מצא ד"ר לוי כי קיים דימום תת-עורי בצווארה של המנוחה, וזה עשוי להצביע על ניסיונו של המערער לחנוק אותה. עם זאת, הוסיף העד, כי הלחץ שהופעל לא היה בכוחו לגרום למותה של המנוחה ואף לא לגרום לעלפונה, ומכאן מסקנתו הנוספת של ד"ר לוי, לפיה כל הנזקים שנתגלו בגופת המנוחה, נגרמו כשהיתה עוד בחיים.
ב) התרחיש אותו תיארתי - ניסיון חניקה שקדם לדקירת המנוחה, נזכר, אף כי בשינויים מסוימים, בדברים שתועדו מפיו של המערער-עצמו. הוא תושאל לראשונה עוד ביום המקרה, ובעת שהיה מאושפז בבית-חולים, וכך השיב לחוקר אשר ביקש ללמוד מפיו על אשר התרחש: "רבתי עם אשתי על כך שיש לה מאהב, נכנסנו למקלחת, אני לקחתי סכין מטבח. במקלחת חנקתי אותה עד שאבדה הכרה, שכבה באמבטיה ואז דקרתי אותה עם סכין, אולי פעמיים בבטן" (ראו ההודעה ת/8).
ביום המחרת נרשמה מפיו של המערער הודעה נוספת, והפעם תחת אזהרה, וכך נרשם מפיו (ראו ההודעה ת/12):
"כל הזמן אנחנו גרים ביחד מאז שהתגרשנו. לגרושתי צילה יש מאהב ולפני שבועיים ביקשתי שהיא תפסיק להיפגש איתו והיא אמרה שפעם אני ופעם הוא. אני לא מכיר את המאהב שלה ... אתמול אני וגרושתי היינו בבית לבד. וגרושתי התכוונה לצאת ואמרה לי שהולכת למאהב שלה. התפתח ויכוח והיא אמרה לי אם לא טוב אז אני יכול ללכת ואין לי לאן ללכת. היו צעקות. שנינו היינו במקלחת. היא נכנסה הראשונה ורצתה להתקלח. הויכוח נמשך ואני חנקתי אותה עם היד והיא נפלה על הרצפה. אני הלכתי למטבח ולקחתי סכין צהוב והתחלתי לדקור את עצמי ואחר כך דקרתי אותה פעם אחת ואחר כך איבדתי את ההכרה".
ג) המערער מסר בחקירתו ובעדותו בבית המשפט, כי לאחר שהמנוחה נפלה על הרצפה סבר שהיא מתה, ואז החל דוקר את עצמו ואחר כך גם את המנוחה. דא עקא, שהסבר זה אינו קונה אחיזה בלבו של השומע, הואיל ואם סבר המערער כי המנוחה שוב אינה בין החיים כתוצאה מהחניקה, מדוע טרח ודקר אותה 13 פעמים? לכך לא ניתן הסבר של ממש, ומכאן המסקנה כי סדר פעולותיו של המערער היה הפוך, לאמור, משנכח כי החניקה לא השיגה את מטרתה, הוא החליט לדקור את קורבנו כדי להביא למותה.
ד) באשר למטרת תקיפתה של המנוחה, לא הסתיר המערער את כוונתו. וכך נרשם מפיו בת/12: "במהלך הויכוח אבדתי את השליטה ואז החלטתי להרוג אותה". אולם חוששני שגם תשובה זו לא שיקפה את האמת כולה אלא את חלקה בלבד, הואיל ומהראיות שהיו בפני בית משפט קמא עולה, כי המערער ביצע את התקיפה כשבני משפחתו האחרים אינם נמצאים בדירה, ולאחר שהוא טרח ונעל את דלתה, ויש באלה כדי להצביע על המחשבה והתכנון שקדמו למעשה העבירה.
ה) לנוכח האמור, רשאית היתה הערכאה הדיונית לדחות את טענתו של המערער לפיה דקירת המנוחה בוצעה על ידו בעת שהיה מטושטש ובערפול חושים, ומסקנה זו התחייבה גם לנוכח ממצאיה של הבדיקה הפסיכיאטרית (ראו המסמך שסומן בימ"ש/1), לפיה המערער "לא לקה במחלת נפש בעת ביצוע המעשה המיוחס לו בכתב-האישום, הוא הבין את משמעות מעשיו וידע כי הוא עושה דבר האסור על פי החוק, וכן הוא ידע להבדיל בין מותר לאסור".
ו) לסיכום, הסבריו של המערער לאשר אירע בדירה, כמו גם סדר האירועים, אינם עומדים במבחנה של הביקורת, ועל כן שוב אין ספק כי בלבו גמלה ההחלטה להמית את המנוחה, ככל הנראה, הן עקב קנאתו לה, וגם עקב החשש שכניסתו של גבר חדש לחייה, עלולה לגרום לו לאבד את קורת הגג שלראשו.
ז) אותה מסקנה לפיה החליט המערער להמית את המנוחה אינה מתבססת רק על דבריו-שלו בחקירתו, אלא גם על העובדה שהמערער חנק את המנוחה וגם דקר אותה מספר רב של דקירות, שכולן כוונו לאברים רגישים ופגיעים, שכל בר-בי-רב יודע כי פגיעה בהם עלולה לקפד את פתיל חייו של הקורבן (לעניין זה ראו ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 326; ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 358; ע"פ 1122/00 אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 113).