1. לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ש' לארי בבלי) בת"פ 9203/10. בהכרעת-הדין, שניתנה ביום 6.11.11, לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בעבירה לפי סעיף 5(ו)(12) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960, בכך שביום 3.7.09, בסמוך לשעה 11:46, ברח' אביזוהר בירושלים, העמידה את רכבה בתחום תחנת אוטובוסים, המוגדרת על-ידי תמרור סימון על-פני הכביש. בגזר-דין שניתן באותו מועד נידונה המערערת לתשלום קנס בסך 750 ש"ח.
2. בבית-משפט קמא העיד פקח החנייה, אליהו שמואלי, שרשם את דו"ח ברירת המשפט, ואף צילם את המכונית חונה בתחום תחנת האוטובוסים (כנחזה בתצלומים ת/2). בעדותו ציין הפקח, כאמור בתרשומת שערך, כי ברכב היה תו נכה, כי חלונותיו היו פתוחים, וכי בסמוך לרישום הדו"ח הגיע למקום הנהג, כשהוא מחזיק בידו כוס קפה. כן העיד הפקח, כי רשם את הדו"ח, הואיל ובחוק חניית נכים נקבע שאין להחנות רכב עם תו נכה בתחום תחנת האוטובוס. המערערת העידה בבית-משפט קמא, כי לה ולבעלה היה תו נכה במועד הרלוונטי, וכי הרכב רשום על שמה אך במועד הרלוונטי בעלה השתמש בו. בסיכומיה, טענה ב"כ המערערת, עו"ד ליטל פרלמוטר, כי מי שביצע את העבירה הוא בעלה של המערערת, שלא התייצב לדיון עקב אשפוז בבית-חולים; וכי פנתה בכתב לב"כ המשיבה, בהצעה לשלם את שיעור הקנס המקורי בסך
250 ש"ח, אך בקשתה נדחתה על-ידי האחרונה. לגופו של האישום טענה, כי לא ניתן להרשיע את המערערת, שכן לפי עדות הפקח, לאחר רישום הדו"ח הגיע נהג לרכב, ולא נהגת, ועל-כן ברור שלא המערערת ביצעה את העבירה אלא בעלה. לחלופין ביקשה ב"כ המערערת בסיכומיה, לאפשר למרשתה לשלם את הקנס המקורי בסך 250 ש"ח.
3. יצוין, כי כתב-האישום בהליך של ברירת משפט הוגש נגד המערערת, הואיל והרכב רשום על שמה. בישיבת ההקראה בבית-משפט קמא, ביום 2.8.11, פנה ב"כ המערערת, עו"ד שמואל פרלמוטר, אל ב"כ המשיבה וביקש את הסבת ברירת המשפט על שם בעלה של המערערת, שנהג ברכב באותו מועד. בעקבות פנייה זו, ביקשה ב"כ המשיבה לתקן את כתב-האישום, כך שהאישום יוגש נגד בעלה של המערערת, ובית-המשפט הורה על תיקון האישום כמבוקש. מיד בהמשך הדיון, הודיע עו"ד פרלמוטר, כי אין הצהרה של בעלה של המערערת, לפיה הוא היה זה שנהג ברכב, וכי רק אמר לב"כ המשיבה שהרכב לא הוחנה על-ידי המערערת, אלא על-ידי בעלה. לאור הודעתו האמורה, חזרה בה ב"כ המשיבה מהבקשה לתיקון כתב-האישום; ובית-המשפט הורה, על השבת המצב לקדמותו, כך שהנאשמת תהיה המערערת ולא בעלה. לדברים האמורים יש להוסיף, כי בבקשה להישפט שהוגשה מטעם המערערת על-ידי עו"ד ליטל פרלמוטר (ת/3), צוינה גרסה שונה לחלוטין, ובה נטען כי מי שהחנה את הרכב הייתה המערערת: "לאחר קבלת מכתבכם ברור למרשתי כי הדו"ח ניתן לה כאשר ניגשה לרכוש שתייה מבעל הקיוסק סמוך לתחנה, מרשתי ראתה את הפקח ואמרה לו כי היא משלמת וכבר מזיזה את הרכב, וכי היא בעלת תו נכה, והחנתה את הרכב רק בגלל שהיא לא חשה בטוב, והיא בדרך לרופא, הנ"ל לא התייחס לדבריה וכתב לא את הדו"ח".
4. בהכרעת-הדין הרשיע בית-משפט קמא את המערערת בעבירה שיוחסה לה
בכתב-האישום, בציינו כי המערערת אחראית לביצוע העבירה מכוח היותה הבעלים של הרכב, וכי המערערת לא סתרה את החזקה לפיה הרכב הוחנה על-ידה; מה-גם שבבקשה להישפט ציינה באת-כוחה, כי המערערת הייתה זו שהחנתה את הרכב במקום. בנסיבות האמורות, ונוכח חניית הרכב במקום שסומן בתמרור כתחנת אוטובוס, מצא בית-משפט קמא להרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה בכתב-האישום. בית-משפט קמא הוסיף והעיר, כי אם אכן ידעה ב"כ המערערת כשבוע לפני הדיון, על נבצרותו של בעלה של המערערת מלהתייצב לדיון, היה עליה להגיש, מבעוד מועד, בקשה מתאימה לדחיית הדיון, תוך הצגת מסמכים רפואיים - דבר שלא נעשה גם במועד הדיון עצמו. בגזר-הדין השמיע בית-משפט קמא ביקורת על התנהלות המערערת, והשית עליה קנס בסך 750 ש"ח. בשולי גזר-הדין, ציין בית-משפט קמא, כי ב"כ המערערת הטיחה האשמות קשות ביותר, הן כלפי בית-המשפט והן כלפי ב"כ המאשימה; ולאחר סיום גזר-הדין נרשם בפרוטוקול, כי המערערת צעקה לעבר פקח החנייה ולעבר ב"כ המאשימה, בעניין הקנס: "אני מאחלת לכם שהכסף הזה ילך לתרופות לילדים שלכם, שתקברו את הילדים שלכם, שתשלמי על זה במה שיש לך בבטן".
5. בהודעת הערעור העלתה ב"כ המערערת, עו"ד ליטל פרלמוטר, טענות קשות וחמורות כלפי בית-המשפט, בציינה כי הכרעת-הדין נגועה בשיקולים זרים, וכי בית-משפט קמא היה אמור לפסול עצמו מלדון בתיק. היא טענה, כי שני מסמכים מחומר החקירה, ובכלל זה, העתק הערות הפקח, הועברו לעיונה רק במועד הדיון; כי בהעמדת הרכב בתחנת האוטובוס לא היה משום עבירה; וכי נמנעה מהמערערת האפשרות למימוש זכותה להליך משפטי הוגן.
במהלך הדיון בערעור חזר בו ב"כ המערערת, עו"ד שמואל פרלמוטר, מהטענות לפיהן בית-משפט קמא היה אמור לפסול עצמו. הוא חזר על הטענות שהועלו בהודעת הערעור, ולגוף האישום טען, כי החניה לא הפריעה לתנועה, וכי יש לזכות את המערערת, שכן מהראיות עולה כי לרכב הגיע נהג ולא נהגת. לחלופין ביקש ב"כ המערערת להקל בשיעור הקנס. לאור הערותיי במהלך הדיון, ציין ב"כ המערערת, כי ככל שנאמרו על-ידי מרשתו דברים שפגעו בב"כ המשיבה, הרי שהיא מתנצלת על כך.
6. אין בערעור ממש, ומדובר בערעור סרק שדינו להידחות. הכרעת-הדין של בית-משפט קמא מבוססת כראוי, ונסמכת על עדותו של פקח החניה ועל תצלומי הרכב. למרות שהיה לרכב זה תו נכה, חנייתו באזור תחנת אוטובוס נעשתה בניגוד להוראות חוק חניית נכים; ומכל מקום, מדובר בחסימת נתיב נסיעה והפרעה של ממש לתנועה, כנחזה בתצלומים שהוגשו לבית-משפט קמא. צדק בית-משפט קמא בהרשיעו את המערערת, זאת הואיל והיא הבעלים של הרכב ולא נסתרה חזקת הבעלות. לא מצאתי, כי נפל כל פגם דיוני בהליכים בבית-משפט קמא, המקים עילה להתערבות ערכאת הערעור בהכרעת-הדין. ככל שלא הוצגה, במועד, התרשומת של פקח החניה, הייתה יכולה ב"כ המערערת להגיש בקשה מתאימה בעניין זה. מכל מקום, במהלך ניהול ההוכחות נתאפשר לה לעיין בתרשומת הקצרה, ולא נפגעה אפשרותה של המערערת להתגונן.
אשר-על-כן, דין הערעור על הכרעת-הדין להידחות; ובנסיבות שתוארו לעיל, אין גם עילה להתערב בשיעור הקנס.
משכך, הערעור נדחה.
המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לב"כ המערערת ולמחלקה המשפטית של עיריית ירושלים, בדואר רשום.
ניתן היום, כ' בשבט תשע"ב, 13 בפברואר 2012, בהיעדר הצדדים.