הערעור
1. לפניי ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ש' לארי-בבלי), לפיה נדחתה, מחמת חוסר סמכות עניינית, בקשת המערער להורות למשיבה שלא לפעול לסילוק ולתפיסת דוכן הרוכלות המופעל על-ידו.
הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים
2. המערער מפעיל עסק של רוכלות למכירת מוצרי מזון, ללא רישיון כדין, בדוכן רוכלות בשטח ציבורי פתוח ברחוב המ"ג 33 בירושלים (להלן - הדוכן). ביום 30.6.10 נשלחה למערער הודעה על-ידי המשיבה, לפיה בכוונתה לעשות שימוש בסמכויותיה לפי סעיף 27א לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים), ולפי סעיף 39 לחוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון) תשל"ח-1978, ולפעול לסילוק הדוכן, הכלים, האביזרים והמרכולת. בהודעת המשיבה צוין, כי ההחלטה ניתנה הואיל והדוכן הוקם ללא היתר, עסק הרוכלות מתנהל ללא רישיון, הפעלת העסק מהווה מכשול והפרעה ברחוב, ומכירת מצרכי מזון ללא פיקוח של הגורמים המוסמכים מסכנת את שלומו ובריאותו של הציבור. בהודעה בכתב נמסר למערער, כי בטרם תופעל הסמכות האמורה, ניתנת לו הזדמנות להשמיע טענותיו בכתב תוך 72 שעות ממועד מסירת ההודעה. ביום 4.7.10 נערך למערער שימוע אצל המשיבה, ובסיומו נמסר לו כי המשיבה עומדת על החלטתה בעניין סילוק הדוכן.
3. על ההחלטה האמורה הגיש העותר עתירה מינהלית לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתיק עת"מ 4239-07-10. בית-המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט מ' סובל) החליט למחוק את העתירה על הסף, בסברו כי לעותר סעד חלופי של הגשת בקשה לביטול התפיסה, לפי סעיף 27ג לחוק רישוי עסקים. וכך קבע בפסק-דינו, שניתן ביום 20.7.10:
"משהודיעה המשיבה כי החלטתה בדבר סילוק הדוכן ותכולתו התקבלה מכוח סעיף 27א לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (אם כי ההחלטה על סילוק מבנה הדוכן התקבלה גם - אך לא רק - מכוח חוק עזר), נמצא כי בידי העותר סעד חלופי של הגשת בקשה לביטול תפיסה לפי סעיף 27ג לחוק רישוי עסקים לבית המשפט לעניינים מקומיים. מאחר שהעתירה הוגשה ללא מיצוי ההליך האמור, אני מחליט למחקה על הסף. על מנת ליתן סיפק בידי העותר לנקוט בהליך כאמור, צו עיכוב הביצוע שניתן ביום 8.7.10 יוסיף לעמוד עד ליום 27.7.10".
4. בעקבות פסק-הדין שמחק את העתירה, הגיש המערער לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בתיק ב"ש 6384/10, בקשה להורות למשיבה להימנע ממימוש החלטתה מיום 30.6.10 בדבר ביצוע התפיסה לפי סעיף 27א לחוק רישוי עסקים. המשיבה טענה בגדרו של אותו הליך, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה, וכי כל עוד לא בוצעה התפיסה, הסמכות העניינית לדון בבקשה נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
בית-המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת י' ייטב) החליט, ביום 27.2.11, לדחות את טענת המשיבה בעניין חוסר הסמכות העניינית, בהפנותו לפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט סובל בתיק עת"מ 4239-07-10, ובציינו, כי "די במתן ההודעה על הכוונה לבצע את התפיסה כדי לאפשר את הפנייה לבית-המשפט, בענייננו - לבית-המשפט לעניינים מקומיים".
בקשה לעיון חוזר בהחלטה - שבגדרה חזרה וטענה המשיבה כי בית-המשפט לעניינים מקומיים נעדר סמכות לדון בבקשה כל עוד לא בוצעה תפיסה בפועל - נדחתה בהחלטת בית-משפט השלום (כב' השופטת ש' לארי-בבלי) מיום 6.3.11, בציינו כי לא מצא מקום לשנות את ההחלטה הקודמת.
ואולם, בדיון שהתקיים בבקשה ביום 30.5.11, שינה בית-משפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת ש' לארי בבלי) את עמדתו, וקבע - בניגוד להחלטות הקודמות שניתנו ביום 27.2.11 וביום 3.4.11, ובניגוד לפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ 4239-07-10 - כי הואיל וטרם בוצעה התפיסה, לא קמה לבית-המשפט לעניינים מקומיים סמכות עניינית לדון בבקשה, וכי הסמכות בעניין זה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים; זאת בהסתמכו על פסק-הדין בע"פ (חי') 1387/06 אברהם גרשון נ' עיריית חיפה (14.1.07)). בית-משפט קמא דחה את הבקשה מחוסר סמכות עניינית, וקבע כי על המבקש להגיש עתירה מינהלית נגד העירייה.
5. על ההחלטה האמורה הוגש הערעור דנן. המערער מבקש, כי בית-המשפט שלערעור יקבע, בהמשך לאמור בפסק-דינו של כב' השופט מ' סובל בעתירה המינהלית בתיק עת"מ 4239-07-10, כי בקשתו נתונה לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, ויורה לבית-משפט קמא לדון בבקשתו לגופה.
בדיון בערעור אימצה המשיבה את עמדתו של בית-משפט קמא, לפיה הסמכות לפי סעיף 27ג נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים רק לאחר ביצוע התפיסה, וכי בשלב שקודם לביצוע התפיסה, הסמכות נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בלבד.
דיון
6. סעיף 27א(א)(2) לחוק רישוי עסקים מורה, כי לרשות הרישוי הסמכות "לתפוס את המרכולת שבידי הרוכל, וכן כל כלי ואבזר המשמש את הרוכל בעיסוקו, לרבות כל כלי ואמצעי המשמש להובלת המרכולת, לנסיעתה, להצגתה לראווה, או לאכסנתה". סעיף 27ג קובע, כי "רוכל הרואה עצמו נפגע בתפיסת חפציו בטרם הוגש נגדו כתב-אישום, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה שבשלה נתפסו החפצים לבטל את התפיסה;...".
7. מקובלת עליי עמדתו של כב' השופט סובל בעת"מ 4239-07-10, כי הסמכות לפי סעיף 27ג לחוק רישוי עסקים נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, זאת גם בטרם ביצוע התפיסה; וכן מסכים אני עם תוצאת פסק-דינו, לפיה נמחקה עתירתו של המערער מחמת אי-מיצוי הליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים.
גישה זו גם אומצה מאוחר יותר בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) בעת"מ 46249-01-11 מסאלמה נ' עיריית ירושלים (8.2.11)), שבגדרו נדחתה על הסף עתירה מינהלית למניעת תפיסת דוכן רוכלות על תכולתו, זאת מן הטעם שבית-המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בבקשה לפי סעיף 27ג לחוק רישוי עסקים, גם בשלב שבו טרם בוצעה התפיסה. על הטעמים להחלטתו עמד בית-המשפט בפסקה 4 לפסק-הדין, כדלהלן:
"מסקנתי היא, כי יש לדחות את הבקשה למתן סעד במסגרת עתירה מינהלית - על הסף (וממילא עתירה בנדון). כפי שהובהר על-ידי ב"כ המשיבה, הסמכות מכוחה טופלה שאלת פינוי הדוכן שמפעילה העותרת, הינה סמכות שמכח סעיף 27א לחוק רישוי עסקים. סמכות זו אינה מפוצלת, כפי שהובהר, בין מתן החלטה, מזה, לבין תפיסה, מזה. המדובר בפעולה אחת, שהשגה עליה צריך שתיעשה בבית המשפט לעניינים מקומיים, כפי שאכן עשה ב"כ העותרת (לפי סעיף 27ג לחוק - וראו עוד, עת"מ (י-ם) 374/10
אבו רמוז מחמד נ' עיריית ירושלים (7.10.2010)). מטעם זה, לא ברור מדוע נטען על-ידי ב"כ המשיבה באותו ההליך, אחרת. אכן, אין מקום ל"פיצול מלאכותי", בין תקיפת החלטה לחוד לבין תפיסה לחוד (ראו והשוו, עת"מ 3857-11-10
קרעין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (2.1.2011)). יש אכן לתמוה על הצגת עמדות שונות לכאורה בנדון על ידי המשיבה בהליכים השונים, אולם משעה שהובהר כאמור בפני, ברי כי ככל שעומדת העותרת על טענותיה - עליה לפנות בנדון לבית המשפט לעניינים מקומיים".
הטעמים האמורים מקובלים עליי, ואין לי אלא לאמצם.
8. פסק-הדין שאליו הפנה בית-משפט קמא בהחלטתו נושא הערעור - ע"פ (חי') 1387/06 - אינו רלבנטי לענייננו, הואיל והוא מתייחס לדרישה לסילוק דוכן לפי חוק עזר, במובחן מהמקרה שלפנינו שבו הדרישה לסילוק הדוכן נעשתה לפי חוק רישוי עסקים. במקרה שנדון בע"פ (חי') 1387/06, קיבל המערער דרישה לסילוק דוכן לפי חוק עזר לחיפה (רוכלים), תש"ם-1980. בית-המשפט קבע, כי הואיל והמערער מלין "כנגד הליך שעניינו הפעלת סמכות מינהלית, שבסיסה קרוב יותר לעניינים של רישוי עסקים, סבור אני כי ההליך הנכון אינו במסגרת בקשה לבימ"ש לעניינים מקומיים אלא במסגרת של עתירה מינהלית", וכי צדקה הערכאה הדיונית כאשר דחתה את בקשת המערער מחוסר סמכות.