השופט מ' חשין:
בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט י' ענבר, הכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לצרפת, ובלבד שאם יקבע בית משפט בצרפת כי עליו לשאת בעונש מאסר או להתאשפז, כי-אז יוחזר המערער לישראל - לריצוי עונש המאסר או לאישפוז, לפי העניין. על-החלטה זו הערעור שלפנינו.
עיקרי העובדות שלעניין
2. המערער, משה (ז'אן פייר) בזק (בוזגלו), נולד בצרפת בשנת 1953, ובעודו ילד עלה עם משפחתו ארצה וזכה באזרחות ישראל בשנת 1959. באזרחות זו מחזיק הוא עד עצם היום הזה. במהלך השנים נדד המערער בין צרפת לבין ישראל, ובעת האירועים שלעניין היה - לטענת רשויות התביעה הצרפתיות - במקום האירועים בצרפת.
3. ביום 17.4.1980 יצא מלפני בית המשפט המחוזי של נאנטר שבצרפת צו מעצר נגד המערער, בחשד כי כשלושה שבועות קודם לכן, ביום 23.3.1980, רצח בכוונה תחילה את חברתו לחיים, נאדין ווג'נג'ר (נאדין), ופצע את אימה של נאדין, קלאוס מרסל ווג'נג'ר (מרסל). למרות מאמציהן לא הצליחו הרשויות בצרפת לאתר את המערער. כשנה לאחר הרצח, בחודש מארס 1981, הודיעו הרשויות בישראל לצרפת, כי המערער חי עם משפחתו בישראל, כי שינה את שמו למשה בזק, וכי עקב היותו אזרח ישראלי לא ניתן על-פי חוק להסגירו לצרפת.
4. ביום 5.10.1982 החליטה לישכת התביעה של בית המשפט לערעורים של ורסאי להצהיר על אישומו של המערער ולהעמידו לדין לפני בית-משפט של מושבעים. ואלה היו עיקרי הדברים כפי שעלו מההצהרה על האישום: באביב 1979 הכיר המערער את נאדין, אשה גרושה ואם לשלושה ילדים קטנים בני כ- 4, 7 ו-8. השניים היו לזוג ואף חיו יחדיו תקופה מסוימת. מערכת היחסים בין השניים היתה מלווה באלימות פיזית ומילולית, ובין השאר איים המערער על נאדין ואף כלא אותה זמנית בדירתם. בעקבות אירועים אלה נסעה נאדין לבית אימה, מרסל, למקום הימצאם של ילדיה. המערער ניסה להשיב אליו את נאדין, אך ללא הצלחה. ביום 23.3.1980 הגיע המערער לביתה של מרסל בעת שהיה שם אירוע משפחתי, ונכנס אל הבית. בינו לבין נאדין התפתח ויכוח קולני, ובמהלכו ירה המערער לעברה של נאדין. מרסל התנפלה על המערער, ובעשותה כן נפגעה באצבעה מכדור נוסף שנורה. נאדין, אשר ברחה לכיוון חדר הילדים, נפגעה מכדור בגבה וכדור נוסף חדר דרך זרועה הימנית. נאדין התמוטטה על מיטה בחדר הילדים ונפטרה סמוך לאחר מכן בזרועות אימה כתוצאה מפגיעת כדור בליבה. המערער נס על נפשו.
5. לישכת התביעה מצאה כי נאספו די ראיות כדי להצהיר על אישומו של המערער ולהעברת האישום לבית-משפט של מושבעים. במסגרת החלטה זו אף הוצא צו מעצר נגד המערער. כהילכות המשפט בצרפת נשפט המערער בהיעדרו על ידי בית-משפט של מושבעים בנאנטר. ביום 19.4.1983 הורשע המערער בעבירות רצח, תקיפה ופציעה במכוון בעזרת נשק, על-פי סעיפים 295, 296, 297, 302, 309 של החוק הפלילי הצרפתי כנוסחו דאז, ונגזר עליו עונש מאסר עולם. מעשה הרצח אשר בגינו נתבקשה ההסגרה מהווה גם כיום עבירה על-פי הסעיפים 221-1 ו- 221-3 לחוק הפלילי הצרפתי.
6. לעת הרשעתו, בשנת 1983, קבע חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (חוק ההסגרה או החוק) כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה אזרח ישראלי". הואיל ואותה עת היה המערער אזרח ישראל, לא ניתן היה להסגירו לצרפת. בשנת 1999 שונה חוק ההסגרה והותרה, בסייגים מסויימים, הסגרתם של אזרחי ישראל למדינות חוץ. שינוי זה של החוק בישראל פתח את הדרך להגשת בקשת ההסגרה בענייננו.
7. ביום 6.2.2003 הגישה צרפת בקשת להסגיר לידיה את המערער בגין עבירת רצח. ביום 6.4.03 נעצר המערער בישראל, ולמחרת היום, ביום 7.4.03, הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתו של המערער להיותו בר הסגרה.
8. בפסק-דין ארוך, מפורט ומנומק היטב החליט בית המשפט המחוזי לדחות את כל טיעוניו של המערער, ובהיעתרו לעתירתו של היועץ המשפטי לממשלה הכריז כי המערער הוא בר הסגרה. בה-בעת, וכהתחייבותו של שר המשפטים, היתנה בית המשפט את הסגרתו של המערער לצרפת בקבלת התחייבות מצרפת שהמערער יוכל - אם יורשע בדינו ואם אך יבקש על כך - לרצות בישראל עונש מאסר או חיוב אישפוז כי יוטלו עליו.
9. על רקע אירועים אלה הבה נעבור לבירור הדין החל.
מיסגרת נורמטיווית כללית
10. המיסגרת הנורמטיווית הכללית תימצא לנו בחוק ההסגרה, בדוקטרינות ובעיקרי היסוד שניטוו בתוככי משפט ההסגרה, והכל על תשתית עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל. כהוראת סעיף 1 לחוק ההסגרה "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". החוק בגופו קובע תנאים מוקדמים - תנאי-מהות ותנאי פרוצדורה למיניהם - עד שיותר לה לישראל (מדינה מתבקשת) להסגיר אדם למדינה אחרת (מדינה מבקשת), ועיקריהם של תנאים אלה מתנקזים אל-הליך הכרזתו של מבוקש להיותו "בר-הסגרה". הליך זה נערך לפני בית משפט המחוזי בירושלים (סעיף 3 שלחוק), ומשמוכרז מבוקש בר-הסגרה, ניתן להסגירו למדינה שביקשה את הסגרתו לידיה. בענייננו חלק המערער לפני בית המשפט המחוזי - ומוסיף וחולק הוא גם לפנינו - על קיומם של תנאים מוקדמים אלה ואחרים להכרזתו בר הסגרה לצרפת, ובחוות דעתנו שלהלן נידרש לטיעונים שהועלו לפנינו ונכריע בהם, אחד לאחד.
תשתית ראיות מספקת לבקשת הסגרה
11. קובע ומורה אותנו סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, כי עד שבית משפט יכריז כי פלוני הוא בר-הסגרה, שומה עליו להשתכנע:
כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל...
בענייננו, כפי שראינו, נתקיים התנאי החלופי הראשון, שהרי המערער הורשע - בהיעדרו - בעבירת רצח ועונשו נגזר למאסר עולם. אלא שרשויות צרפת הודיעונו כי על-פי הדין בצרפת, משייעצר המערער יתבטל מאליו פסק הדין המרשיע, ויהא עליהן על הרשויות לפתוח במשפט מתחילתו. פירוש הדברים הוא, שההסגרה מתבקשת לשם העמדתו של המערער לדין, ומכאן שחייב הוא בית המשפט להשתכנע - כהוראת סעיף 9(א) שלחוק - כי "יש ראיות שהיו מספיקות" להעמיד את המערער לדין רצח בישראל.
12. נוסחה זו של "ראיות מספיקות" להעמדה לדין עברה בכור המצרף של ההלכה כמה וכמה פעמים, והועמדו בצידה נוסחאות הסבר וביאור נוספות. כך, למשל, נקבע כי תכלית הדיון בבית המשפט בישראל היא לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 449, 460); כי מטרת הדיון היא לקבוע עמדה בשאלה אם "החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית משפט מוסמך" (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (2) 85, 99); "אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 98, 105); אם "יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות ... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם" (שם, שם); כי מטרת ההליך היא "לקבוע קיומן של ראיות, אשר אינן חסרות ערך, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין" (שם, 108); ועוד. ראו עוד והשוו: ש"ז פלר, דיני ההסגרה, תש"ם-1980, 355; ע"פ 2998/91 מנינג נ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז (1) 573, 579; ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), פיסקה 5 לפסק-דינו של השופט לוי; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 529, 542-541. ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם; בפיסקה 22 לפסק-הדין). על דרך השלילה נוסיף, כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת מישקלן של הראיות - למעט מקרים שבהם על פניהם נעדרות הן הראיות כל מישקל - וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק.
13. טוען המערער כי המיבחן הראוי לענייננו הוא, אם נאספו אל התיק ראיות שבמישקלן המצטבר מצדיקות הן מעצרו של אדם עד תום ההליכים, הכל כהילכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133). לגירסתו, הסגרה כמוה כמעצר - שהרי שני ההליכים פוגעים בחירותו של אדם - וכמסקנה נדרשת מכאן, המיבחן לשלילת החופש חייב שיהא אף הוא זהה בשני ההליכים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. החוק וההלכה קבעו מיבחנים ברורים לעניינן של ראיות בהליך של הסגרה, והשאלה אינה אלא אם בענייננו עומדות אותן ראיות במיבחנים שנקבעו.