המשנה לנשיא מ' נאור:
1. כתב האישום נגד המערער בעניין מושא הערעור הוגש לראשונה בשנת 1997. ואולם, בעקבות חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי, שקבע כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין, הופסקו ביום 4.6.1998 ההליכים לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) וניתן נגד המערער צו טיפול מרפאתי כפוי (ת"פ (מחוזי ת"א) 274/97, החלטת השופטת ע' קפלן-הגלר). המערער שוחרר מהטיפול המרפאתי הכפוי ביום 24.9.2001, אך עובדת שחרורו נודעה לפרקליטות באיחור, בניגוד לחובת הדיווח הקבועה בסעיף 28(ד) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), זאת - עקב תקלה. הפרקליטות גילתה שהמערער שוחרר מהטיפול המרפאתי הכפוי כיוון ששמו עלה במסגרת תיק חקירה אחר. על כן, רק ביום 10.9.2003 פנתה הפרקליטות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי יורה על העמדת המערער שוב לדין בהתאם לסמכויותיו לפי סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש. היועץ המשפטי לממשלה נתן הסכמתו לכך, ובהתאם הוגש ביום 17.8.2004 כתב אישום נגד המערער ב-ת"פ (מחוזי ת"א) 40237/04 (להלן: התיק העיקרי).
2. לאחר שההליך נפתח מחדש, וחרף טענות המערער - אשר נדחו - כי שוב אינו כשיר לעמוד לדין, הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות הבאות: 602 עבירות של זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות (470 חשבוניות ו-132 שיקים) לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 2 עבירות של השמטת הכנסה שיש לכללה בדו"ח (דו"חות לשנים 1992 ו-1993) לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה); 4 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; 4 עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה; עבירה של ניכוי שלא כדין של מס תשומות לפי סעיף 117(א)(5) ו-117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ); ו-4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין. הכרעת הדין המרשיעה ניתנה ביום 17.11.2011 לאחר עיכובים להם אחראי המערער, כפי שעוד יבואר.
3. לאחר הכרעת הדין בתיק העיקרי ביקש המערער לצרף תיק נוסף - ת"פ (שלום חי') 2687/07 (להלן: התיק הנוסף), בו הורשע על פי הודאתו, ושפרטיו יובאו מיד. גזר הדין ניתן בשני התיקים יחד. המערער נדון לעונש כולל של 10 שנות מאסר, מהן 8 שנות מאסר בפועל והיתרה על תנאי, בניכוי ימי המעצר, וכן לקנס של מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו.
מכאן הערעור שלפנינו.
4. המערער העלה בערעורו לפנינו טענות מסוימות לגבי ההרשעה בתיק העיקרי - טענות, שכפי שיבואר, לא כולן טעונות הכרעה - וכן ערער על חומרת העונש. בפתח הדברים, מוסכם על המדינה כי לגבי עבירות מסוימות בתיק העיקרי הייתה הסכמה בבית המשפט המחוזי כי המערער יזוכה והדבר לא נעשה, ואנו מתקנים זאת בהסכמה: המערער מזוכה בזאת מ-7 החשבוניות על שם חברת "ידגר סחר" שבנספח א' לכתב האישום ומ-5 שיקים על שם החברה שבנספח ג' לכתב האישום.
5. אעמוד עתה בקצרה על שתי הפרשיות בגינן הורשע המערער, כפי שתוארו בקצרה בגזר הדין. התיק העיקרי עוסק בפעילות עבריינית שביצע המערער בין השנים 1995-1992. המערער היה מנהל ובעל מניות בחברה הפרטית "ההוד המהולל הוד הכרמל בע"מ", שהייתה נאשמת יחד עמו. החברה עסקה בשחיטה, עיבוד ושיווק סיטונאי של עופות הודו. על בסיס פעילותה של החברה, ביצע המערער מאות פעולות של מרמה ועבירות מס. המערער והחברה זייפו 470 חשבוניות מס (463 חשבוניות מס לאחר הזיכוי מהחשבוניות על שם "ידגר סחר") באופן המראה לכאורה שספקים שונים סיפקו להם סחורות. המערער חתם על החשבוניות בשם אותם ספקים במרמה שתכליתה הייתה שהחתימה תיראה כחתימה של אותם ספקים. ההיקף הכספי של החשבוניות מסתכם ב-46 מיליון ש"ח. באותו הקשר הוציאו המערער והחברה 132 שיקים לפקודת הספקים באופן המשקף לכאורה תשלום תמורה בגין אספקת הסחורה שבגינה הוצאו החשבוניות. המערער חתם בשם הספקים שהיו המוטבים של אותם שיקים חתימות היסב, בלי רשות מן המוטבים, ופדה את השיקים או העביר אותם לגורמים אחרים. פעילות הזיוף נעשתה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס הכנסה, וכדי לקבל במרמה החזר מס תשומות. בתקופה האמורה ערכו המערער והחברה בספרי החברה ובדו"חות למס הכנסה רישומים כוזבים בכך שהציגו את החשבוניות המזויפות. כך, על דרך של הוצאה מדומה, שיקפו המערער והחברה הוצאה שלא הייתה ולא נבראה לשם ייצור הכנסה. הרישומים הכוזבים הם בהיקף של כ-57 מיליון ש"ח.
המערער והחברה ניכו גם מע"מ מבלי שהיו בידיהם חשבוניות מס, או תוך שימוש בחשבוניות מס מזויפות, בהיקף כולל של כ-11 מיליון ש"ח. החשבוניות המזויפות והדיווחים הכוזבים הוליכו את רשויות המס להתיר למערער ולחברה לנכות הוצאות בגין רכישות מלאי סחורה שלא היו ולא נבראו וכן לנכות מס תשומות בגין תשומות שלא היו ולא נבראו. בדרך זו קיבלו המערער והחברה במרמה ניכוי הוצאות בהיקף של 15 מיליון ש"ח.
6. התיק הנוסף, שנוהל בתחילה בבית משפט השלום בחיפה, הוגש בדצמבר 2007. הוא משקף פעילות בשנים 2004-2002, אז היה המערער מנהל פעיל בשתי חברות אחרות שעסקו בפירוק בשר עוף והודו ובמסחר סיטונאי בבשר עוף והודו (להלן: חברות ההודו). באישום זה מתואר כי המערער ניכה יחד עם אחרים מס תשומות באמצעות 187 חשבוניות מס פיקטיביות בהיקף כולל של כ-32 מיליון ש"ח שהמס בגינן הוא כ-5.8 מיליון ש"ח. המערער ושותפיו השתמשו בחברות ההודו כדי להתחמק מתשלום מס - באמצעות ניכוי מס תשומות באמצעות חשבוניות פיקטיביות; בהפצת חשבוניות פיקטיביות באמצעות חברה לחברה אחרת; ובהפצה לגורמים אחרים בדרך ששיקפה עסקאות שלא היו ולא נבראו. פעולות המרמה הללו הניבו למערער ולשותפיו התחמקות מתשלום מס בהיקף כולל של 6.6 מיליון ש"ח.
7. שמענו את טענות הצדדים על פה ביום 3.7.2013 ונתייחס לעיקרי הדברים:
לעניין ההרשעה העלה המערער שתי טענות שהן, במובן מסוים, הפוכות זו מזו: מחד גיסא טען המערער כי צריך היה להאשים אותו רק בעבירות ספציפיות של דיני המס, ולא בעבירות כלליות של דיני העונשין - קרי, עבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף. לטענתו, העבירות הספציפיות שבפקודת מס הכנסה ובחוק מע"מ גוברות על ההוראות הכלליות בחוק העונשין. מאידך גיסא טען המערער לגבי העבירות על חוק מע"מ בהן הורשע בתיק העיקרי כי העבירות התיישנו. זאת, שכן במועד ביצוע העבירות (בין השנים 1995-1992), העבירות שבחוק מע"מ היו מסווגות כעבירות מסוג עוון, ועל פי סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה מסוג עוון אם עברו חמש שנים מיום ביצועה. מאז שהופסקו ההליכים נגד המערער בשנת 1998 ועד להגשת כתב האישום נגדו בתיק העיקרי עברו מעל שש שנים. על כן, טען המערער כי עבירות אלה התיישנו. עמדת המדינה הייתה כי בתקופה בה היה המערער נתון לצו כאמור, נמנע ממנה להעמיד את המערער לדין, ואין על כן למנות את התקופה בגדרי תקופת ההתיישנות. המערער, לעומת זאת, טען כי לא היה מקום לנכות את התקופה בה היה נתון לצו טיפול בכפיה מתקופת מרוץ ההתיישנות. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה והמערער טוען כי בכך שגה.
8. דין טענתו הראשונה של המערער להידחות. נקודת המוצא לעניין זה היא סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". תחולתו של סעיף זה לעניין הרשעה לפי נורמה ספציפית ונורמה כללית כבר נדונה והוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. כך, טענה דומה לזו של המערער, לפיה אין להעמיד לדין הן על עבירות מס והן, במקביל, על עבירות מרמה נדחתה ב-ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל(26.9.2006), שם נאמר:
"41. טענת המערערים - לפיה משהרשיע אותם בית-משפט קמא בעבירות לפי חוקי המס הרלוונטיים, לא היה מקום להרשיעם במקביל בעבירות מרמה - אין בה ממש. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". הכלל הפרשני, לפיו חוק ספציפי גובר על חוק כללי, בתוקפו עומד, אולם "כשמעשה פלוני הוא עבירה לפי חוקים שונים, ובכלל זה גם לפי חוק מיוחד מכאן ולפי חוק כללי מכאן, ניתן להרשיע את הנאשם בשל כל אחת מן העבירות, הן לפי החוק המיוחד והן לפי החוק הכללי, ובלבד שלא יוטל עליו עונש 'יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה' (ע"פ 51/76 ראובן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 14, 17). במקרה שלפנינו, נוכח בית-המשפט לדעת כי מחדלי הדיווח נכרכו בכוונת מרמה, ומשכך, לא הייתה מניעה להרשעת המערערים בעבירות לפי חוק העונשין במקביל להרשעה בעבירות המס".
זוהי בדיוק הטענה שהועלתה בענייננו, ומאותו טעם יש לדחות אותה. מותר היה למאשימה להעמיד לדין רק על העבירות שבחוק העונשין ורק על עבירות המס הספציפיות, או גם וגם, ובלבד שהמערער לא ייענש פעמיים. החלטה זו מסורה לשיקול דעתה של התביעה, ולא נפל בעניין זה כל פגם בהכרעת בית המשפט קמא.
9. אין גם מקום לקבל את הטענה שהעלה המערער לפיה לא הוכחה בעניינו העבירה של קבלת דבר במרמה. כתוצאה מפעולות המרמה שביצע, השיג המערער את "הנחת דעתם" של רשויות המס וקיבל הקלות בהיקף חבות המס שלו. בכך קיבל המערער דבר במרמה (ראו והשוו: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 519 (1999)). ואכן, בא כוח המערער עצמו ציין כי "לכאורה ניתן לטעון כי מי שהגיש דו"ח כוזב לרשויות המס (בין אם משום שנוכה בו מס תשומות מבלי שיש לו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ ובין אם משום שהשמיט מהדו"ח הכנסה שחייב היה לכלול) הינו מי שעבר עבירה של קבלת דבר במרמה שכן הוא הפחית את חיובו במס, ועשה זאת במרמה, על ידי מצג שאינו נכון כאילו יש בידיו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ או כאילו שלא היתה לו הכנסה" (עמוד 3 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). דברים אלה אמנם נאמרו לעניין טענת המערער בה דנו לעיל לפיה אין מקום להעמדה לדין על עבירות על חוק העונשין במקביל להעמדה לדין על עבירות המס הספציפיות, אולם - גלומה בדברים התשובה לטענה בדבר אי-הוכחת העבירה של קבלת דבר במרמה.
10. כאמור לעיל, המגבלה הקבועה בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי היא כי נאשם לא ייענש פעמיים בגין הרשעתו בעבירות מרובות הנובעות מאותו מעשה. על כן, בענייננו, שעה שהמערער הורשע בגין מעשיו בעבירות לפי חוק העונשין, אין להרשעות לפי חוק מע"מ נפקות לעניין העונש, שכן ממילא הוטל עונש אחד בגין ההרשעות לפי שני החוקים. בתשובה לשאלתנו במעמד הדיון, הסכים עורך הדין הירשברג, בא כוח המדינה, כי אם בית המשפט יגיע למסקנה שלשאלת ההרשעה בעבירות המע"מ אין נפקות לעניין העונש, בהמלצת בית המשפט, לא תעמוד המדינה על הרשעת המערער בעבירות המע"מ שבתיק העיקרי. כפועל יוצא מן כל האמור, מתייתר הדיון בשאלת ההתיישנות של עבירות המע"מ בתיק העיקרי. אכן, אין טעם לעסוק בתיאוריות בנושא ההתיישנות שאין להן השפעה מעשית על ההליך. כמבואר לעיל, כעקרון מותר היה למדינה להעמיד את המערער לדין הן על העבירות שבחוק העונשין והן בעבירות הספציפיות על חוקי המס. ואולם, על יסוד כל האמור, לאור הסכמת המדינה ומבלי להכריע בשאלת ההתיישנות, אנו מזכים את המערער מעבירות המע"מ בהן הורשע בתיק העיקרי. לכך אין כאמור כל השפעה על העונש, כיוון שמדובר באותם מעשים.
11. המערער טען עוד כי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לחידוש ההליך בעניינו התבסס על מידע לא נכון, לפיו המערער היה מעורב כביכול, לאחר שחרורו מהטיפול הכפוי, בעבירות אחרות. המערער הדגיש כי מעולם לא הואשם באותו תיק חקירה שבעקבותיו נודע לפרקליטות כי המערער שוחרר מצו הטיפול המרפאתי הכפוי. משכך, טען המערער כי נפל פגם בהגשת כתב האישום בתיק העיקרי. בדיקה מעלה כי לא כך היה הדבר: אכן, אגב חקירה אחרת התברר לפרקליטות כי המערער שוחרר מהטיפול הכפוי, אך העמדתו החוזרת לדין לא הייתה בגדר עונש על עבירה שלא עבר ולא התבססה על מעורבותו בפרשה אחרת בה לא הועמד לדין. הדבר נבע אך מכך שאגב אותה חקירה התגלה לפרקליטות כי המערער שוחרר מהטיפול הכפוי.
12. לא מצאנו גם ממש בטענה בדבר אי כשירות המערער לעמוד לדין. בית המשפט התבסס על חוות דעת של ד"ר קלרה שילד, שהתבססה על אשפוז בתנאי הסתכלות וכן על בדיקה נוספת שלה, אליה הפנה בית המשפט את המערער. ד"ר שילד הגיעה למסקנה כי המערער מתחזה לחולה נפש על מנת להתחמק מהמשפט שמתנהל נגדו וממעצר. חוות דעת נוספות הוגשו, הן בתיק העיקרי והן בתיק הנוסף, ואיני רואה כל עילה להתערב במסקנה. אין בכך ולא כלום שההנמקה של בית המשפט להכרעתו כי המערער כשיר לעמוד לדין ניתנה באיחור.
13. לעניין העונש: בשים לב להיקף העבירות וחובותיהן, העונש נראה הולם. המעשים הם אף שיטתיים בשתי התקופות וחמורים. עם זאת, לא אכחד: לכאורה, התוצאה לפיה אדם יידון למאסר על מעשים שהם בחלקם משנות התשעים של המאה הקודמת (העבירות בהן הורשע המערער בתיק העיקרי) - נראית קשה. ואולם, הדברים כבר נרמזו: המערער הוא האחראי להתמשכות המשפט לאחר שחודש. בכל פעם אשפז המערער את עצמו לקראת דיונים, כך שהתיק נדחה שוב ושוב. מכך אין המערער זכאי ליהנות.