השופט י' עמית:
1. בפסק דינו מיום 7.4.2013, בתה"ג 56521-10-12, נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' צ' גרינברגר) לעתירת המדינה להכריז על המערער כבר הסגרה על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: החוק), בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בצרפת. על כך נסב הערעור שבפנינו, המתמקד בעיקר בשאלת הרף הראייתי הנדרש לצורך הסגרה.
רקע והליכים קודמים
2. על פי בקשת ההסגרה, מיוחסות למערער מספר עבירות, ובין היתר: הריגה, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, הצתה, וניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות.
ואלו בתמצית העובדות המפורטות בבקשת ההסגרה: ביום 12.11.2002 בשעה 02:40 לפנות בוקר, המערער ועובד שלו בשם סחראווי (להלן: סחראווי) הציתו מחסן שנשכר על ידי חברה שבבעלות המערער בעיר מרסיי שבצרפת. השריפה גרמה לפיצוץ שכתוצאה ממנו קרסה דירה הממוקמת מעל המחסן, דיירת באותה דירה נהרגה, בעלה ושכן נוסף נפצעו, וגם המערער וסחראווי עצמם, שני המציתים, נכוו קשות ואושפזו לתקופה ארוכה.
יומיים לאחר ההצתה תבע אחיו של המערער, בשם מישל, תגמולי ביטוח בסך של 534,000 אירו מחברת הביטוח, ותביעתו נדחתה.
3. כאמור, המערער נכווה קשות במהלך ההצתה, אושפז בבית חולים שם אף היה שקוע בתרדמת כחודשיים. ביום 20.3.2003, לאחר ששוחרר מבית החולים, נעצר המערער ושוחרר בתנאים מגבילים כשנה לאחר מכן. ביום 26.5.2005 החליט השופט החוקר במרסיי על הגשת כתב אישום נגד המערער ואחיו מישל, ונגד סחראווי. המשפט נקבע ליום 16.3.2006, אולם המערער ואחיו לא התייצבו למשפט ותוך הפרת תנאי השחרור הגיעו לישראל וקיבלו אזרחות ביום 9.4.2006.
ביום 1.6.2006 הרשיע בית המשפט במרסיי את המערער ואת מישל בהעדרם. על המערער נגזרו 20 שנות מאסר ועל אחיו 6 שנות מאסר. סחראווי, שהורשע בנוכחותו, נדון אף הוא ל-6 שנות מאסר. נספר, כי מישל נעצר בשוויץ לצורך הסגרתו לצרפת, אך עלה בידו להימלט, ובדיון נמסר לנו על ידי באת-כוח המערער כי בסופו של דבר הוא שב לצרפת.
4. בבקשת הסגרה שהגישה צרפת, נאמר כי אם המערער יוסגר הוא יהיה רשאי להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדרו, ובמקרה כאמור יבוטל פסק הדין נגדו. לאור זאת, נדונה בקשת ההסגרה, מושא דיוננו, בפועל כבקשה שנועדה להעמיד את המערער לדין, ולא כבקשה המתבססת על הרשעתו בהיעדרו. עוד אציין כי המערער לא היה אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירה, כך שלא חל ממילא בענייננו הסייג להסגרה הקבוע בסעיף 1א לחוק (בהקשר להוראה זו עיינו: ע"פ 6384/11 רועי בן-חיים נ' מדינת ישראל (5.2.2014) (להלן: עניין בן-חיים).
5. בית משפט קמא סקר בהרחבה את חומר הראיות, והגיע למסקנה כי הן מקימות "אחיזה לאישום" ובכך עומדות ברף הראייתי הנדרש בסעיף 9א לחוק. על מסקנה זו נסב עיקר הערעור, במסגרתו טען המערער כי אין בחומר הראיות די כדי להעמידו לדין, וכי על בית המשפט להשתכנע כי חומר הראיות מגלה סיכוי סביר להרשעה במשפט.
דיון והכרעה
6. אקדים ואומר, כי כתב הערעור, כמו גם טיעוני בא כוח המערער בדיון שבפנינו, נדמו בעיני כטיעונים בשלב ניהול המשפט או בשלב הסיכומים, כאילו מבקש המערער לנהל כביכול את משפטו בישראל. לא זו ההלכה הפסוקה, ומכל מקום, נוכח חומר הראיות, נקל עלי לקבוע כי בקשת ההסגרה עומדת ברף הראייתי הנדרש ואף למעלה מכך.
סעיף 9(א) לחוק קובע כלהלן:
"הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (הדגשה הוספה - י"ע).
השאלה מה הרף הראייתי הנדרש בהסגרה לשם העמדה לדין נדונה במקומות רבים בפסיקה, כך שעוסקים אנו בשדה שנחרש. ככלל, המדובר ברף נמוך במסגרתו יש יש לברר האם "יש בחומר הראיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)), או האם הראיות "אינן חסרות ערך" (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105 ו-108 (1980)). הדברים סוכמו בפירוט ובהרחבה בפסק הדין בע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקאות 10-9 (6.12.2010) ואביא את הדברים כלשונם, על האסמכתאות הנזכרות שם (הדגשות הוספו - י"ע):
"בגדרי הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנותו של סעיף 9 הנ"ל נפסק לא אחת, כי על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה, די בכך שהתשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום". קרי, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. לעניין זה הודגש, כי הליך ההסגרה לא נועד לברר את שאלת אשמתו של המבוקש לגופה. תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, ככל שהדבר נוגע לשאלת דיות הראיות, מתמצה בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור אשמתו בגדרי ההליך הפלילי העיקרי העתיד להתנהל במדינה המבקשת. מטעם זה, אף אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן (ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 14.4.10); ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 299 (2004) (להלן: עניין בזק); ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 98, 105 (1980) (להלן: עניין אנגל); ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460-461 (1977)) (להלן: עניין פסחוביץ). יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349 (2003) (להלן: עניין סירקיס)...
[ ] ... ואילו באשר להיקף חומר הראיות המבסס את בקשת ההסגרה - כבר נפסק בעבר, כי אין המדינה המבקשת מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים בידה, ודי בכך כי תצרף את "אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689 (2002) (להלן: עניין אקווה); ראו בעניין זה גם: ע"פ 3713/07 לוין נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (24.2.08); ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 505 (2003) (להלן: עניין הקש).
ככלל, ההכרעה בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת לצורך הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה תעשה בהסתמך על חומר הראיות שהוגש על ידי המדינה המבקשת גרידא. ברגיל, לא יינתן למבוקש היתר להביא ראיות לסתור תשתית ראייתית זו. בייחוד כך, מקום בו תכליתן של אותן ראיות לסתור אינה אלא להשיג על מהימנותן ומשקלן של הראיות שהציגה המדינה המבקשת. קביעה זו מתחייבת לא רק נוכח תכליתו וטיבו של הליך ההסגרה, אלא אף נוכח הצורך במניעת השפעה על עדים (ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה כ"ז לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (12.3.09) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 2998/91 מנינג נ' ישראל היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1)573, 581 (1993)). בדומה, אין מקום בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות לבקשת ההסגרה. לכל היותר, רשאי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה להגיע לכלל מסקנה, כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש (ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 6 לפסק-דינו של השופט א' א' לוי (5.10.00))".