לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד) מיום 11.4.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 8778-06-10.
1. נגד המערער הוגש ביום 7.6.2010 כתב אישום מתוקן לבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית, איומים, החזקת סכין, היזק בזדון, התפרעות וניסיון תקיפת שוטר (להלן: כתב האישום). בתחילה כפר המערער באישומים שיוחסו לו בכתב האישום, והתיק נקבע להוכחות. אולם במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום ה-29.3.2011, הגיעו המשיבה והמערער להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום בשנית ויוסרו ממנו העבירות שעניינן התפרעות וניסיון תקיפת שוטר (להלן: כתב האישום המתוקן). עוד הסכימו הצדדים כי הנאשם יודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן והצדדים יטענו באופן חופשי לעונש. הנאשם הורשע בדין על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, ועל פי בקשת הצדדים נדחה מועד הטיעונים לעונש ליום ה-11.4.2011.
2. עוד במהלך דיון ההוכחות ביום ה-29.3.2011 הגיש בא-כוח המערער בקשה לפסילת בית המשפט. בקשה זו בוססה, כפי הנראה, על החלטות שקיבל בית המשפט בעת הדיון שעניינן הקצאת זמן החקירה הנגדית וקבלת התנגדות המאשימה לאחת השאלות שהופנו לעד, כמו גם הערת בית המשפט לסנגור שעליו לנצל את זמנו ביעילות. בא-כוח המערער טען כי במצב דברים זה לא מתאפשרת לו חקירה נגדית וסבר כי הערות בית המשפט מופנות במישור האישי כנגדו. בא-כוח המשיבה התנגד לבקשת הפסלות וסבר כי היא משוללת כל יסוד. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי בהערותיו לסנגור לנצל את זמנו ביעילות אין כדי לבסס עילה לפסלות שופט. הדיון המשיך, והמערער לא ערער על החלטה זו.
3. בבוקרו של יום ה-11.4.2011, המועד שנקבע לדיון בטיעונים לעונש, הגיש המערער בקשת פסלות נוספת, ובפיו עילת פסלות חדשה. זו הפעם טען, כי ביני לביני הגיש תלונה כנגד השופטת לנציבות תלונות הציבור על שופטים, ומטעם זה אין זה ראוי עוד שבית המשפט יוסיף לישב בדין. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות במעמד הצדדים, וקבע כי הגשת התלונה אינה מהווה עילה חדשה לפסילת השופטת. עוד ציין כי משבחר המערער שלא לערער על החלטת הפסלות שניתנה בעניינו, לא יכול הוא לילך בדרך עוקפת ולהביא לידי הפסלות דרך הגשת תלונה בנציבות התלונות.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו זונח המערער את העילה שביססה את בקשת הפסלות השנייה שהוגשה לבית משפט קמא, הרי היא התלונה שהוגשה כלפי השופטת (ראו בעמ' 28 לפרוטוקול הדיון), כך שמסתבר, למעשה, שערעורו אינו מופנה כלפי החלטת הפסלות מיום 11.4.2011. בנוסף, טוען המערער כי הערעור אינו מופנה כלפי החלטת הפסלות מיום ה-29.3.2011, אך עילת הפסלות הנטענת על ידו היא "אופן ניהול הדיון תוך קיפוח הגנתו של המערער, הן בהליך בירור אשמתו הן בהליך הטיעון לעונש" [ההדגשה הוספה - ד.ב.], והוא מוסיף ומתייחס לטענות שהעלה בבקשת הפסלות הראשונה.
5. לאחר שעיינתי בטענות המערער ובחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. למעשה, אין הערעור מגלה עילה להתערבות בהחלטות השופטת, שכן אין הוא מופנה כלפי החלטות הפסלות שהתקבלו על ידי בית המשפט. המערער אינו משיג על החלטת הפסלות השנייה, שכן נמלך בדעתו באשר לעילה שעמדה בבסיסה, ואינו יכול להשיג על החלטת הפסלות הראשונה, שכן זו הפכה חלוטה זה מכבר. נראה, אפוא, כי המערער העלה בשלב זה בקשת פסלות חדשה ושלישית בגין אופן ניהול הדיון בתיק, אך במקום להפנותה לבית משפט קמא - הפנה אותה לבית משפט זה. דרך זו אינה פתוחה בפני המערער. ככל שסבור המערער כי התגבשה עילת פסלות חדשה, שאינה זו שנידונה ונדחתה על ידי בית משפט קמא, היה עליו להפנותה לבית משפט קמא. זאת לא עשה.
6. גם לגופו של עניין איני מוצאת ממש בטענות המערער, כפי שהועלו בערעורו ובבקשת הפסלות השנייה. הכלל הבסיסי הוא כי הגשת תלונה או תביעה כנגד שופט אינה יכולה להוות כשלעצמה עילת פסלות (ע"א 2045/07 אברהם סימון ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע''מ ואח' (לא פורסם, 30.12.2007); רע"ב 2028/02 שוטיכין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם, 17.3.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 228-225 (2006) (להלן: מרזל)). ביסודו של כלל זה הטעם לפיו אין לאפשר לבעלי דין לנסות ולהחליף את השופט הדן בעניינם ללא כל יסוד בדין, מהטעם היחיד שהוגשה על ידם תלונה כנגד השופט, שיכול שאין בה ממש (ע"א 7254/97 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד נה(1) 449 (1998); ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 22.2.2001); מרזל, בעמ' 226-225). כך בכלל, וכך במיוחד כאשר התלונה מבוססת על החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי השופט במסגרת ההליך, או על הערות ביקורתיות שהשמיע השופט כלפי בא-כוח אחד הצדדים, שאינן מהוות על פי רוב עילת פסלות.
אכן, לגיבושה של עילת פסלות דרושות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. הערה של בית המשפט כי בעל דין צריך לנהל את הדיון ביתר יעילות אינה מלמדת על משוא פנים שכזה. כך, גם אין די בהתערבותו של בית המשפט במהלך חקירת העדים על מנת להראות כי נוצר חשש ממשי למשוא פנים. לבית המשפט נתונה הסמכות לנהל את המשפט ולנווטו ביעילות, ובמסגרת סמכות זו רשאי הוא גם לבקר, במידת הצורך, התנהלות של בעל דין או בא-כוחו, וכן רשאי הוא להגביל את חקירת העדים או להתערב בה במידת הצורך, ולנהל את הפרוטוקול גם שלא לפי בקשת הצדדים. החלטות מסוג זה הן החלטות מקצועיות, שניתן להשיג עליהן בערעור על ההרשעה או הזיכוי, אך אין בהן כדי לגבש עילת פסלות (ע"פ 732/86 שלמה חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 412, 418 (1987); ע"פ 1/88 דן כוכבי נ' מדינת ישראל פ''ד מב(1) 133 (1988); ע"פ 1534/92 בועז גלבוע נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 637, 641 (1992); ע"פ 61/87 שוקן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 446 (1987); מרזל, בעמ' 174-178).
7. אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, ה' באייר התשע"א (9.5.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il