1. ערעור על גזר דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) ביום 29.7.08 בת"פ 6377/08, ובכללו על החלטת ביניים שניתנה ביום 20.7.08.
2. במסגרת הסדר טיעון שהושג בין הצדדים תוקן כתב האישום שהוגש נגד המערער, והוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בהחזקת נכס חשוד כגנוב וכן קבלת רכב וחלקי רכב שהושגו בעבירה (עבירות לפי סעיפים 413 ו-413י לחוק העונשין, התשל"ז-1977), בהתייחס לכך כי במגרש בביתוניה המצוי בחזקתו ובשליטתו נמצאו שני רכבים וכן חלקי רכב גנובים רבים (חמישים וחמישה במספר). כן נמצאו במגרש רשיון רכב ותעודת ביטוח לרכב, שאף הם מתייחסים לרכבים גנובים.
לענין העונש הוסכם בין הצדדים כי המאשימה תעתור להטיל על המערער עונש מירבי של שמונה עשר חודשי מאסר, הכולל עונש מאסר בן שנים עשר חודשים התלוי ועומד נגדו בתיק אחר, וכן מאסר על תנאי וקנס, והמערער יטען לעונש כראות עיניו. עוד הוסכם כי לענין המאסר על תנאי תטען המשיבה כי הוא בר הפעלה ואילו המערער יטען כי אינו בר הפעלה.
3. במועד שנקבע לטיעונים לעונש הודיעה באת-כוח המשיבה כי לאחר בדיקה, וכפי שהודע לבאת-כוח המערער בכתב עובר לדיון, המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד המערער אינו בר הפעלה בתיק זה. עם זאת, עמדתה היתה כי יש להותיר מסגרת הענישה המירבית בהסדר הטיעון על כנה, מאחר ולשיטתה ההסכמה היתה כי תקופת המאסר על תנאי הכלולה במסגרת שמונה עשר החודשים להם עתרה, תרוצה בחופף לעונש בתיק זה.
מנגד טענה באת-כוח המערער, כי עמדה זו משמעה אי כיבוד ההסדר, שכן מסגרת העונש המוסכמת כללה ששה חודשי מאסר בגין העבירות נשוא האישום דנן, ושניים עשר חודשים בגין תקופת המאסר המותנה.
בהחלטת ביניים שניתנה על-ידי בית משפט קמא נתקבלה עמדת המשיבה, ונקבע כי נוכח לשון ההסדר והעובדה כי ניתנה למערער האפשרות לטעון כנגד תחולת המאסר המותנה, כמו גם העובדה כי המערער אינו כבול בטיעוניו לעונש, המסקנה היא כי אין בעמדת המשיבה משום שינוי בתנאי ההסדר.
ואולם, אף לאחר מתן ההחלטה, הודיעה באת-כוח המערער כי היא עומדת על קיומו של הסדר הטיעון, בציינה: "
אם התביעה רוצה לחזור בה, היא יכולה. אני עומדת על ההסדר" (עמ' 8 לפר', ש' 4).
4. ביום 29.7.08, לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, נגזר עונשו של המערער כדלעיל, תוך שבגזר הדין נשקלו חומרת העבירות בהן הורשע המערער מחד, וכן עברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות דומות. בהתייחס לאמור נקבע כי "
היה מקום לענישה כבדה ולעונש מאסר משמעותי ביותר" (עמ' 16 לפר' ש' 2). מאידך צוינה לזכותו של המערער עובדת הודאתו ונסיבותיו האישיות.
5. הערעור שבפנינו מופנה כלפי חומרת העונש, כמו גם בענין החלטת הביניים מיום 20.7.08. לטענת המערער עונש המאסר בפועל שהושת עליו חורג בצורה ניכרת מרף הענישה הסביר והמידתי, הן נוכח הסדר הטיעון אליו הגיעו והן בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירות.
עוד לטענתו, שגה בית משפט קמא משלא קבע כי עמדת המשיבה באשר להותרת רף הטיעון לעונש המירבי על כנו גם בהעדר רכיב המאסר על תנאי, מהווה חזרה מהסדר הטיעון, שעה שהוסכם על ידי הצדדים במסגרת המשא ומתן לקראת ההסדר כי העונש של מאסר בפועל אשר תעתור אליו המשיבה הוא ששה חודשים בנוסף לבקשתה להפעלת שניים עשר חודשי המאסר המותנה, כאשר אך על בסיס ההסכמה כי המערער יוכל לטעון לאי תחולתו של המאסר המותנה נחתם ההסדר בסופו של יום. מסקנה זו עולה, לשיטתו של המערער, גם מלשונו של ההסדר כפי שהוצהר לפרוטוקול.
עוד כנטען, הסכמת המשיבה להסדר הטיעון כמובנו האמור, משמעה כבילת ידיה מחזרה ממנו, נוכח הפגיעה באינטרס הציפייה וההסתמכות של המערער, כי ההסדר עמו יכובד.
6. לאחר ששמענו טיעוני באות-כוח הצדדים נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות, על כל חלקיו:
תלונתה העיקרית של באת-כוח המערער היא כי משחזרה בה המשיבה מכוונתה לטעון לתחולתו של המאסר המותנה, היה עליה מיניה וביה לטעון למסגרת ענישה מירבית של ששה חודשים, וכי משלא עשתה כן חזרה בה, למעשה, מהסדר הטיעון, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה של המערער, על כל המשתמע מכך.
טענה זו אין בידינו לקבל. לשונו של הסדר הטיעון, כפי שהוצהר לפרוטוקול בבית משפט קמא, היא ברורה ונהירה, כאשר על אף הסכמתם של הצדדים למסגרת טיעון לעונש מירבי מצד התביעה, הוסכם כי המערער יוכל לטעון לאי תחולתו של המאסר המותנה. אילו אכן היה מוסכם, ללא "כל ספק ולו הקטן ביותר", כנטען בסעיף 14 להודעת הערעור, כי במקרה בו תתקבל עמדתו לאי תחולתו של המאסר המותנה יופחת עונש המאסר בפועל לששה חודשי מאסר, חזקה עליו כי הסכמה זו היתה מוצאת אף היא ביטוי בפרוטוקול. משלא נעשה כן, ונוכח לשונו הברורה של ההסדר, כאמור, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בדבר קבלת עמדת המשיבה בסוגיה זו.
יתרה מכך, משנדחו טענותיו של המערער בדבר אותה הסכמה, במסגרת הדיון שנערך ביום 20.7.08 בבית משפט קמא, הוא בחר שלא לחזור בו מההסדר, על אף שיכול היה לעשות כן באותו שלב. משלא עשה כן, קיבל על עצמו במשתמע את הסיכון לפיו בית משפט קמא יונחה בגזר דינו מעונש המאסר המירבי של שמונה עשר חודשים, אליו תעתור התביעה, ואין ביכולתו להלין על כך כיום.
לכך יוסף, כי משהטיעונים למסגרת ענישה מירבית כבלו אך את ידיה של המשיבה, אולם המערער היה יכול לטעון לעונש כראות עיניו, משקלה של אותה מסגרת - אליה בית המשפט אינו כבול, כמובן - שונה מבחינה מהותית ממסגרת ענישה שהיה בה כדי לכבול את ידי שני הצדדים.
ובאשר לחומרה, העונש שהושת על המערער אינו חורג מהסביר, ואף נוטה לקולא, נוכח הכמות הגדולה של הפריטים הגנובים שהוחזקו על ידי המערער, מהותם וכן העובדה כי בעברו של המערער הרשעות בעבירות רבות של מסחר ברכב או בחלקי רכב גנובים, שבהתייחס לאחת מהן הוטל על המערער ביום 16.2.05 עונש המאסר המותנה, שאך מפאת העובדה כי הוטל על ידי בית משפט צבאי לא היה בר הפעלה בנסיבות העבירות בהן הורשע בבית משפט קמא.
7. אשר על כן הערעור נדחה.