1. בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בעכו (כבוד השופט יעקב בכר) מיום 16.7.07 בתיק תד 1041/04.
2. לאחר שמיעת ראיות הורשע המשיב בעבירות של גרם מוות ברשלנות (לפי סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 ) ועבירה של סטיה מנתיב נסיעה (לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. נסיבות התאונה, כפי שהובאו בגזר דינו של בימ"ש קמא היו כדלקמן:
"ביום 14.10.03 בשעה 0015 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג "סיאט איביזה" בכביש מס' 70 מכיוון דרום לצפון. במועד, בשעה ובמקום לעיל נסע בכיוון הנגדי רכב מסוג "פורד". בהגיע הנאשם עם הרכב בסמוך לקילומטר ה- 61 בכביש, סטה עם הרכב שמאלה והתנגש ב"פורד" חזית בחזית מעבר לשול המערבי של הכביש לאחר שה"פורד" סטה מעבר לשול כאמור בנסיון למנוע את התאונה.
כתוצאה מהתאונה, נגרמו לבועז פאשה בן 34 חבלות בראש ובבית החזה שהביאו למותו בשעה שישב ברכב ליד הנאשם. כמו כן נפצעו ונחבלו באורח קשה בתאונה הנאשם עצמו, נהג הפורד ופארס ג'לאל שישב לצידו".
בפני בימ"ש קמא ביקשה ב"כ המאשימה להשית על המשיב עונש מאסר לתקופה משמעותית, מאסר על תנאי, פסילה, פסילה על תנאי וקנס. לטענתה, מדובר בנהיגה רשלנית שגרמה למותו של אדם ופציעתם של אחרים.
ב"כ המשיב טען כי המשיב נפצע קשה בתאונה וכי הוא סובל מפגיעה גופנית ונפשית, כאשר חייו נהרסו לאחר התאונה, הוא נשוי ואב לחמישה, אינו עובד ונזקק לתמיכת הוריו. עוד טען כי קשת הפסיקה נעה בין חודש לשישה חודשי עבודות שירות.
בגזר דינו הפנה בימ"ש קמא למדיניות הענישה, כפי שאוזכרה בהרחבה בת"פ (מחוזי חיפה) 215/01 מדינת ישראל נ. אייל ארנן, ואשר לפיה הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב כי נקשה לבנו עם עבריינים כאלה ונעלה את רף הענישה. בהתחשב בטענות הצדדים ונסיבות התאונה הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי עניינו של המשיב נופל לגדר החריגים בהם ניתן לסטות ממדיניות הענישה הראויה ולהפחית את עונש המאסר (העובדה כי נותר נכה בעקבות התאונה, העובדה כי חייו לא יהיו עוד כפי שהיו עובר לתאונה, והעובדה כי עברו התעברותי אינו מכביד) ולפיכך הוא גזר על המשיב 6 חודשי מאסר בפועל (אשר ירוצו בעבודות שירות), 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 4,000 ש"ח. כן נפסל המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים והוא חוייב לחתום על התחייבות כספית על סך 10,000 ש"ח להמנע מלבצע עבירה של נהיגה בזמן הפסילה.
3. גזר דין זה הינו נשוא הערעור שבפנינו.
המערערת (המאשימה) טוענת כי בימ"ש קמא הקל בדינו של המשיב יתר על המידה ותוך חריגה ממדיניות הענישה בעבירות מהסוג בו הורשע המשיב. לטענת המערערת , סטיה מנתיב הנסיעה , מעבר לנתיב הנגדי והתנגשות שם ברכב הנוסע ממול, מהווה רשלנות מהמין הקשה והחמור ביותר, ולא ניתן לראותה כעבירה של רשלנות מופחתת המצדיקה ענישה מקלה. לטענתה, גם לא היה מקום להתחשב בהשלכות התאונה על חייו של המשיב ולא היה מקום לקבוע כי עברו התעבורתי אינו מכביד (כאשר לחובתו עבירות רבות של חוסר ביטוח, אי מתן זכות קדימה, מהירות ואי ציות לתמרורים).
בדיון בפנינו הציג בפנינו ב"כ המערערת אסופת פסיקה וטען כי רף הענישה הראוי הנו 18 חודשי מאסר לפחות, ומרף זה ניתן לסטות רק בהתקיים נסיבות אישיות מיוחדות ועבירה עם רמת רשלנות נמוכה.
ב"כ המשיב טען כי ככלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהתרשמותו ושיקוליו של בימ"ש קמא בענין העונש , אלא אם כן מדובר בשיקולים שגויים על פניהם וסטיה קיצונית ומופרזת מרמת הענישה המקובלת - דבר שלא מתקיים בענייננו. באשר לרף הענישה הוא טען כי בימ"ש קמא הציב בפניו את כל הכללים לדרכי הענישה ומטרת הענישה וכי שקל את כל השיקולים הרלבנטיים ההולמים. באשר לנסיבות ביצוע העבירה פירט ב"כ המשיב בהרחבה, הן בטיעונו בעל פה בפנינו, והן בהשלמת טיעונים שהגיש בכתב - כי אין עסקינן ברף חומרה קיצוני.
לטענתו, נסיבת הסטיה, כשלעצמה, אינה טעונה ברור או ליבון והדגש בערעור המדינה, שעניינו בענישה, הוא ליבון הגורם לסטיה מאחר וגורם הסטיה הינו הפרמטר העיקרי בקביעת רמת הרשלנות. מהחומר שהוצג בפני בימ"ש קמא לא הוכח הגורם לסטיה - נסיבה שיש בה כדי לדרג את רמת הרשלנות מחד גיסא ומאידך, המשיב עצמו כשל בהוכחת גורם זר מתערב עקב מחדלי חקירה וחוסר יכולת כלכלית לשכור שירותי מומחה.
ב"כ המשיב המשיך וטען כי בית המשפט מחוייב לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם העומד בפניו וכי בימ"ש קמא אכן לקח בחשבון את העובדה כי המשיב הינו אדם חיובי ולא עבריין (כלשון בימ"ש קמא), כי נפגע קשה מהתאונה וצנח מאיגרה רמה לבירה עמיקתא, כי חלפו למעלה מ - 4 שנים ממועד התאונה ועברו אינו מכביד - באופן שאין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא.
4. באשר לנסיבות ביצוע העבירות קבע בימ"ש קמא כי רשלנותו של המשיב היא זו שגרמה לסטיית הרכב ולתאונה. בימ"ש קמא דחה את גרסת המשיב לפיה הוא אינו זוכר את נסיבות ארוע התאונה וכי לא ניתן לשלול שהתאונה נגרמה עקב גורם זר מתערב ובלתי נשלט. בימ"ש קמא גם דחה את טענות המשיב אודות מחדלי החקירה והשפעתם על הגנתו. אנו מסכימים עם טענת ב"כ המשיב, כאמור לעיל, כי נסיבת הסטיה אינה טעונה ליבון בערעור זה, שעניינו העונש בלבד. יחד עם זאת, לאור קביעותיו של בימ"ש קמא, כאמור לעיל, (שהובאו בהכרעת הדין לאחר ניתוח מקיף של ראיות הצדדים) - אנו סבורים כי מדובר ברשלנות, שאין בה כדי להצדיק ענישה מקלה (כטענת ב"כ המשיב), גם אם לא ניתן מדרג לחומרתה מעבר לקביעותיו של בימ"ש קמא.
5. תלי תילים של מילים נאמרו על ידי בתי המשפט, לערכאותיהם השונות, על תופעת הקטל בדרכים, הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו ועל הצורך בענישה מחמירה, כאשר "דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה במאסר בפועל" (ע"פ 783/07 חאלד עתאבה נ.מדינת ישראל - לא פורסם - פסק דין מיום 23.9.07).
באשר לרף הענישה - סקירת הפסיקה מביאה אותנו למסקנה כי בימ"ש קמא הקל בעונשו של המערער באופן ניכר. אכן - כפי שציין ב"כ המשיב, יש שהושתו על נאשמים בעבירות ממין זה עונשי מאסר בעבודות שירות לתקופה של חודש עד שישה חודשים, אך מנגד , בנמצא גם פסקי דין שהשיתו תקופות מאסר ממושכות, של 30 חודשים ויותר. ברע"פ 2874/07 אליהו בן שלוש נ. מדינת ישראל (לא פורסם - החלטה מיום 2.5.07 ) נגזר על נאשם שסטה ממסלול נסיעתו לשוליים והתנגש שם ברכב חונה, דבר שגרם למותו של הנוסע שישב לצידו - 18 חודשי מאסר בפועל. בערעור, העמיד בית המשפט המחוזי את העונש על 15 חודשים כאשר הוא הבהיר כי העונש של 18 חודשים אינו חמור כאשר מדובר בגדיעת חיי אדם, אך שבנסיבות הענין הוא התחשב בפציעת הנאשם. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור של הנאשם תוך שהוא מציין כי :
"העונש אשר הוטל על המבקש בסופו של יום הוא עונש ראוי. העבירה המיוחסת למבקש היא עבירה חמורה ביותר, אשר גרמה לאובדן חיי אדם, ובמקרה זה קרובו של המבקש. בית המשפט המחוזי נהג במידת הרחמים עם המבקש, מקום שקבע כי העונש אותו ישא, יעמוד על 15 חודשי מאסר בפועל, דהיינו כמחצית מהעונש המירבי הנקוב בחוק, בגין העבירה שיוחסה לו".
אכן - נסיבות חריגות, בעלות משקל, יש בהן כדי להביא להקלה בעונש (רע"פ 548/05 לוין נ. מדינת ישראל (לא פורסם), אך איננו סבורים כי נסיבות חריגות שכאלה מתקיימות בעניינו של המשיב.
באשר לנסיבות האישיות של המשיב, אביא את אלה שעמדו בפני בימ"ש קמא, כפי שנטענו על ידי בא כוח המשיב והמשיב בעצמו: