המשיב הודה בבית משפט קמא, בגין הגשת דוח תקופתי למע"מ, ללא צירוף התשלום הנובע ממנו, בניגוד לסעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, ותקנה 23(ב)(1) לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975.
על פי עובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגד המשיב, בנו, (דוד אוחיון), וכן נגד חברת מוקד שירותי אבטחה בע"מ, שעסקה בשירותי אבטחה ושמירה, בה שימשו המשיב ובנו כמנהלים פעילים, הייתה החברה, מחוייבת בהגשת דוחות תקופתיים למע"מ, ותשלומי מס.
בחודש ספטמבר 2006, הגישה החברה, באמצעות המשיב ובנו, דו"ח תקופתי המתייחס לעסקאותיה בחודש אוגוסט 2006; על פי הדוח הייתה אמורה החברה לשלם למע"מ סך של 230,775 ש"ח, אלא שהחברה שילמה בפועל סך של 27,197 ש"ח בלבד, וסכום המס שלא שולם עמד על 203,578 ש"ח. כעולה מהחלטת בית משפט קמא מיום 6.10.2011, תפח בינתיים החוב למע"מ עד לסך של כ- 422,000 ש"ח, ומחדל החוב לא הוסר במהלך השנים. אין חולק כי המשיב, שבינתיים נקלע להליכי פשיטת רגל, אינו מתיימר כיום לסלק החוב למע"מ, או אף מקצתו.
עוד נטען, כי הבן, דוד, עזב בינתיים את הארץ - לדברי המשיב נמלט למעשה מהארץ בשל אימת נושים בשוק האפור - וההליכים בעניינו הותלו.
בית המשפט קמא נמנע מהרשעתו של המשיב, והטיל עליו, צו מבחן ו- 360 שעות שירות לתועלת הציבור, על פי המלצת שירות המבחן.
בית המשפט ציין בהחלטתו כי המשיב פעל מתוך רצון לעזור לבנו, נוכח קשייו הכלכליים של הבן, בכך שנאות לרישומו כמנהל נוסף בחברה, בלא שנשא בה תפקיד ממשי, ואיפשר אף לבן לעשות שימוש בחשבון הבנק של המשיב. משברח הבן לחו"ל, הותיר את הנאשם לשאת לבדו בנטל התביעות נגדו. המשיב הוכרז בינתיים כפושט רגל, ואין ביכולתו כיום, לסלק את החוב למע"מ, הגם שנקבע על ידי בית המשפט כי המשיב
"עשה מאמצים להסיר או לפחות לצמצם את המחדל".
עוד עלה בפני בית המשפט, כי המשיב, כיום בן 63 לערך, נטול עבר פלילי, הינו אדם נורמטיבי, שעבד כמציל בעירית אשקלון עד צאתו לגימלאות, עסק בפעילות התנדבותית עניפה בשירות אזרחי וביחידת משטרת לכיש, והוצגו בעניינו תעודות הוקרה מטעם משטרת ישראל וגורמים שונים, ביניהם עיריית אשקלון. כיום עובד המשיב כמנהל מחסן נשק, והרשעה עלולה לפגוע בעיסוקו.
בית המשפט ציין כי התלבט אם ניתן להימנע מהרשעה, אולם סבר כי נוכח נסיבות העבירה, משמדובר בעבירה יחידה, שאינה משקפת דפוס התנהגות קבוע, ולנוכח החשש כי הרשעה, על רקע גילו של המשיב, עלולה
"לפגוע בצורה אנושה" ביכולתו של הנאשם להמשיך בעבודתו בתחומי אבטחה ונשק, הרי שניתן להימנע באופן "נדיר" מהרשעה במקרה זה.
הערעור מופנה כנגד ההחלטה להימנע מהרשעת המשיב, ובהתאמה, מבקשת המדינה להחמיר באמצעי הענישה.נטען, כי מתסקיר שרות המבחן, עולה, כי ההמלצה להימנע מהרשעת המשיב לוותה בהתלבטות, נוכח "אופייה" של העבירה; מדובר בעבירה חמורה של הגשת דו"ח תקופתי בחסר, כאשר המחדל - אי העברת כספי מס בהיקף ניכר מאד - לא הוסר במהלך כל השנים. בית המשפט נתן משקל יתר להיבט השיקומי, בלא שניתן ביטוי מאזן, לשיקול הציבורי, ולצורך בענישה מרתיעה. עוד נטען, כי נסיבותיו האישיות של המשיב אינן חורגות ואינן שונות מאלה של נאשמים רבים אחרים, בעבירות מס, הנקלעים לקשיים במהלך עסקיהם. עוד טוענת המערערת, כי המשיב מתקשה לקחת אחריות אמיתית על מעשיו, כבעל תפקיד ובעלים בחברה.
מנגד, טוען ב"כ המשיב, כי מדובר בעבירה המוגדרת כעוון, וכי ניתן, במקרים הולמים, לרבות בעבירות כלכליות, להימנע מהרשעה. המערערת מתעלמת, לפי הנטען, מהנזק הממשי והקונקרטי העלול להיגרם למשיב במקרה של הרשעה, ומכך שהמשיב פעל לטובת בנו מבלי שצמחה לו טובת הנאה כלשהי. בעניין זה צויין, כי כל בני המשפחה נפגעו כלכלית, עקב הסתבכויותיו של הבן; המשיב פעל מתוך מחוייבות הורית, לסייע לבנו, לשקם עצמו כלכלית, בכך שנתן ידו לשותפות בחברה, בלא שהיה שותף עסקי של ממש. מצבו הכלכלי של המערער כפושט רגל, אינו מאפשר לו להסיר את המחדל ונראה כי לא יוכל לעמוד בכך גם בעתיד, ועובדה זו לא נעלמה מעיני בית המשפט בעת מתן החלטתו.
הימנעות מהרשעה, משעסקינן בנאשמים בגירים, הינה בבחינת החריג לכלל:
"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידאלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96
כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 344).
האינטרס הציבורי בהרשעה בעבירות מס, הינו ברור ונהיר, ויש בהימנעות מהרשעה משום העברת מסר שלילי לציבור נאמן המדקדק בחובות תשלום המיסים, חרף הקשיים הכרוכים בכך. וכבר נפסק בהקשר זה, כי
"עבירות
המס הכלכליות הפכו בשנים
האחרונות להיות רעה חולה, ומכאן שיש מקום ליתן לכך משקל בענישה מן הפן ההרתעתי.
כך שבבוא בית
-
המשפט
לגזור את דינו
של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית" (ראו ע"פ 6474/03
מלכה נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 721, עמ' 727).
עם זאת, גם משחזר בית המשפט העליון ושנה כי
"אין חולק כי ככלל, בעבירות מס הכנסה, לרבות אי הגשת דוחות, יש להרשיע נאשם שהוכח כי ביצע את העבירות...", לא סתם את הגולל על אפשרות של הימנעות מהרשעה,
"...כאשר קיימות נסיבות מקילות כבדות משקל", המצדיקות אי הטבעת
"אות קלון של פליליות" (רע"פ 4606/01,
יעקב סופר נ. מ"י, ניתן ביום 3.1.2002).
לאחר ששקלנו את הנסיבות הקשורות בביצוע מעשה העבירה, וכן את נסיבותיו האישיות של המשיב, והפגיעה הנלווית להרשעה על אפשרות העסקתו, הרי שהגענו לכלל דעה כי לא קיימת הצדקה מובהקת, במקרה ייחודי זה, להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.
אכן, קיימת חומרה בכך שהמשיב נאות להירשם כמנהל בחברה, ואף איפשר לבנו להשתמש בחשבון הבנק שלו, ואולם בית המשפט קבע כי הבן, נאשם נוסף בפרשה - שיהיה עליו לתת את הדין בעתיד על מעשיו - היה הרוח החיה בחברה, והנאשם פעל מתוך רצון מוטעה, אך תמים, לאפשר לבנו "מרחב פעולה", מתוך אמונה כי אולי יצליח בנו להשתקם כלכלית, ולהיחלץ מחובותיו. עוד ניתן להבין מהחלטת בית משפט קמא, כי המשיב עצמו הופתע מצעדיו של הבן, ואף ייתכן כי לא היה ער לכוונתו שלא להעביר את כספי המס. אין להתעלם בנוסף, מכך שהדיווח למע"מ הועבר במועדו, ואף שולמו מקצת הכספים; מנסיבותיו האישיות של המשיב, ומקביעת בית המשפט כי הרשעת המשיב עלולה לשים לאל אפשרות העסקתו. לא נעלם מבית המשפט כי הימנעות מהרשעה בסוג עבירה זה תיעשה בנסיבות נדירות, ואין לומר כי הכרעת בית המשפט שלא להרשיע את הנאשם, הינה כה מופרכת עד כי לא ניתן לקיימה.
הערעור נדחה, נוכח האמור לעיל.
ניתן היום, ח' שבט תשע"ב (01 בפברואר 2012) במעמד הנוכחים.