השופטת ד' ברק-ארז:
1. אישה הסובלת מהתמכרות קשה לאלכוהול ואף סובלת מבעיות נפשיות בקשר לכך טוענת כי הותקפה בדירתה על-ידי מכר, ששדד אותה וביצע בה סדרה של עבירות מין (אונס ומעשה סדום). תלונתה הובילה לחקירה, שבה היא מסרה את גרסתה, וכן נגבו גרסאות מן החשוד במעשה. עם הגשת כתב האישום העידו המתלוננת והנאשם במשפט. בעדותה של המתלוננת נפלו סתירות מסוימות, ומנגד גרסתו של הנאשם נמצאה לא אמינה. בדירתה של המתלוננת נמצאו ראיות חפציות לנוכחותו של הנאשם, אך בבדיקתה של המתלוננת לא נמצאו ממצאי ד.נ.א. הקשורים בנאשם, וכמו כן לא היו עדויות לחבלות גוף המאפיינות לא אחת תקיפות מיניות. השאלה המרכזית שהתעוררה בבית המשפט קמא, ובהמשך לכך גם בפנינו הייתה: האם במכלול נסיבות העניין ניתן להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו, או שמא רק בעבירת השוד בלבד?
עיקרי התשתית העובדתית
2. הערעור שבפנינו נסב על אירועים שהתרחשו ביום 6.8.2008. לטענת המתלוננת, בשעות אחר הצהריים של יום זה הגיע לדירתה המערער, אשר באותה תקופה היה מיודד עם בתה, ודפק על דלתה כשהוא נושא עמו בקבוק ויסקי. המתלוננת הזמינה את המערער להיכנס לדירתה, ולטענתה, לאחר ששתו בצוותא, דרש ממנה המערער, באיומי סכין למסור לו את עגילי הזהב שענדה. לאחר מכן, לטענתה, קשר אותה בידיה ורגליה באמצעות תחבושת אלסטית שנמצאה במקום ותקף אותה מינית, בכך שהחדיר את איבר מינו לישבנה, לפיה ולאיבר מינה. בסופו של דבר, לגרסת המתלוננת, המערער נטל עמו תכשיטים, מעיל עור ותרופות, תוך כדי כך שהוא מאיים עליה לבל תעז להתלונן כנגדו במשטרה.
3. בתום האירוע התקשרה המתלוננת לבעלה לשעבר, שהעביר את השיחה לביתם המשותפת. לשמע הדברים, חזרה הבת לדירה. היא התקשרה למשטרה, פעולה שהובילה לפתיחת החקירה בעניין. המתלוננת עצמה פונתה לבית חולים ונבדקה שם. הבת, שקיימה מערכת יחסים מינית עם המערער, ואף קנתה ממנו סמים, התקשרה אליו כדי לשוחח איתו בעניין. המערער הכחיש כל מעורבות בתקיפתה של אמה, אם כי הודה שהגיע לדירתה.
4. משהושלמה החקירה הוגש נגד המערער כתב אישום שייחס לו את העבירות הבאות: אונס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין; ושוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.
ההליך בבית המשפט קמא
5. הדיון בבית המשפט קמא התמקד בעיקרו בשאלת הוכחתם של האירועים הנטענים בדירתה של המתלוננת, כאמור בכתב האישום. יודגש כי אין חולק שהנאשם אכן היה בדירתה של המתלוננת ביום האירוע, לאחר שהגיע למקום עם בקבוק ויסקי. בנסיבות אלה, המחלוקת התמקדה בשאלת מעשיו של המערער במקום - האם עזב את הדירה לאחר ביקור תמים או שביצע את העבירות אשר יוחסו לו. בית המשפט קמא שמע את עדויותיהם של המתלוננת והמערער עצמו. לצדן נשמעו עדויות של אנשים מעורבים נוספים שיכלו להעיד על התרחשויות מאוחרות לאירוע, ובהן עדויות בתה של המתלוננת, עדות אשתו של המערער ועוד. כמו כן, הוצגו ראיות חיצוניות נוספות: ראיות מדעיות שנגעו לבדיקה של זירת האירוע; תוצאות הבדיקה הגופנית שבוצעה במתלוננת; ופלטי שיחות טלפון של המעורבים.
6. בעדותה תיארה המתלוננת את תקיפתה על-ידי המערער - תוך התייחסות מפורטת לשוד ולמעשים המיניים שנעשו בה. עדות זו חזרה על עיקרי הדברים שנמסרו במשטרה, אך כללה סתירות לגבי פרטים מסוימים, למשל בכל הנוגע לסדר שבו בוצעו בה העבירות המיניות הנטענות (האם האונס קדם למעשה הסדום או להיפך וכדומה).
7. המערער עצמו העיד כי הגיע לדירתה של המתלוננת ושתה עמה ויסקי, אך הכחיש את כל שאר המעשים שיוחסו לו.
8. בתה של המתלוננת תיארה את המצב הרגשי הקשה שבו מצאה את אמה עם ההגעה לדירה. כמו כן, היא ציינה שהבחינה על ידיה בסימנים הנראים כסימני קשירה. המתלוננת אף תיארה בעדותה את השיחה הטלפונית שקיימה עם המערער ושבה הכחיש את טענותיה של המתלוננת.
9. אשתו של המערער העידה אף היא על שיחות שקיים המערער בשלב זה ושבהן הכחיש באופן גורף את טענות המתלוננת ואף גילה נכונות לכך שיילקחו ממנו בדיקות גופניות לשם בדיקת התאמה של ד.נ.א.
10. בפני בית המשפט קמא הובאו כאמור גם מכלול הממצאים לגבי הבדיקות שבוצעו בזירה ובגופה של המתלוננת. מן הממצאים עלה שבדירתה של המתלוננת נמצא מכשיר טלפון של המערער, וכן נמצאה תחבושת אלסטית בחדר השינה (ממצא שעלה לכאורה בקנה אחד עם טענת המתלוננת באשר לקשירתה). לעומת זאת, בבדיקה הגופנית שנערכה במתלוננת לא נמצאו חבלות המעידות במישרין על ביצועה של תקיפה מינית, וכן לא נמצאו על גופה או במיטתה ממצאי ד.נ.א. המתאימים למערער. על-פי חוות הדעת המדעית של פרופסור היס, העדרן של חבלות אינו סותר את האפשרות שבוצעו בה מעשים מיניים, במובן זה שחסרונם אינו סותר אפשרות זו (אם כי אינו תומך בה, כמובן). כמו כן הובאו פלטי שיחות סלולריות של המעורבים, במטרה להתחקות אחר פרק הזמן שבו שהה המערער בדירתה של המתלוננת.
11. בבית המשפט קמא נחלקו הדעות בנוגע להכרעת הדין. שופטי הרוב (השופט (כתוארו אז) ד"ר מ' פינקלשטיין וסגן הנשיאה א' טל) הרשיעו את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. לעומת זאת, דעת המיעוט (השופט ד"ר א' סטולר) גרסה שיש להרשיעו רק בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ולזכותו מן העבירות של אונס ומעשה סדום - מחמת הספק.
12. פסק הדין העיקרי של דעת הרוב נכתב על-ידי השופט פינקלשטיין. לאחר בחינה מפורטת של חומר הראיות הגיע השופט פינקלשטיין לכלל מסקנה שאשמתו של המערער הוכחה כנדרש ביחס לכל אחת ואחת מן העבירות שיוחסו לו. אכן, עדותה של המתלוננת כללה סתירות. אולם, השופט פינקלשטיין קבע כי בכללותה היא הייתה עדות מהימנה, ברורה ועקבית, וכי הסתירות בכל הנוגע לפרטיהם של חלק מן המעשים לא פגעו בה, ואף מתיישבות עם הניסיון המצטבר באשר לעדויותיהן של קורבנות מין. השופט פינקלשטיין קבע כי עדותו של המערער עצמו הייתה בלתי מהימנה. כמו כן, נמצאו לעדותה של המתלוננת חיזוקים שונים, ובהם עדות בתה באשר למצבה הנפשי במועד שבו ראתה אותה בסמוך לאחר האירוע והסימנים שבהם הבחינה על ידיה, כמו גם הממצאים בזירת האירוע עצמו (התחבושת האלסטית, הטלפון של המערער). השופט פינקלשטיין סבר שהעדרם של ממצאים ישירים לביצוען של עבירות מין, כמו גם העדרם של ממצאי ד.נ.א. אינם מונעים את הרשעתו של המערער בהתחשב במכלול הראיות האחרות.
13. דעת המיעוט של השופט סטולר הבחינה בין העבירה של שוד בנסיבות מחמירות, אשר גם לשיטתו הוכחה במידה הנדרשת, לבין עבירות המין שיוחסו למערער. בהעדרם של ממצאים מדעיים אובייקטיביים שתמכו בביצועם של המעשים המיניים, כמו גם לרקע הסתירות שנמצאו בעדותה של המתלוננת, סבר השופט סטולר כי יש לזכות את המערער מחמת הספק.
14. סגן הנשיאה טלהצטרף לפסק דינו של השופט פינקלשטיין. לשיטתו של סגן הנשיאה טל לא נמצאה הצדקה בנסיבות העניין "לפלג" בין העדויות, וככל שניתן אמון בעדותה של המתלוננת לצורך הרשעה בגין מעשיו בחלק מן האירוע המתואר בכתב האישום, אין הצדקה לזכותו מן העבירות האחרות.
15. המערער הורשע בבית המשפט קמא ברוב דעות, ובהמשך לכך הוטל עליו עונש של 12 שנות מאסר בפועל, ובנוסף לכך שנה מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור בתוך שלוש שנים משחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין וכן כל עבירת אלימות כלפי גוף או עבירת רכוש (למעט עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין) וחיוב בפיצויים למתלוננת בסך של 30,000 שקל.
הערעור