הנשיא א' ברק:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון), מיום 24.11.03 בת"פ 8058/03.
העובדות וההליכים
1. כנגד המערער הוגש (ביום 24.3.03) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו ביצוען של שלוש עבירות - סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן - חוק העונשין או החוק), הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין), וחבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין).
2. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.3.04 נהג המערער ברכב שהיה שייך לאחיו, באזור העיר באר-שבע. המערער התקרב לצומת "חטיבת הנגב" במהירות, תוך שהוא נוסע במסלול הנגדי, חצה את הצומת בניגוד לרמזור אדום ופגע בניידת משטרה שהייתה במקום. לאחר שפגע בניידת, המשיך המערער בנסיעתו בנתיב הנסיעה הנגדי, כשהוא גורם לנהגי כלי הרכב האחרים בכביש לסטות הצידה על מנת שלא להיפגע מהרכב. השוטרים פתחו במרדף אחר המערער והורו לו לעצור את הרכב, תוך שהם משתמשים במערכת הכריזה שבניידת. המערער לא שעה לקריאתם והמשיך בנסיעתו בנתיב הנגדי. בשלב מסוים חזר לנסיעה בנתיב הימני, ולאחר מכן חצה צומת נוסף בניגוד לאור אדום. כשהתקרב ליציאה מהעיר באר-שבע, עקף המערער רכב אחר, וגרם לו לסטות בצורה חדה ימינה. כתוצאה מאותה עקיפה עלה המערער על אי-תנועה שגרם לתקר באחד מגלגליו. המערער המשיך בנסיעתו מרחק קצר עד שנעצר על-ידי השוטרים שבניידת.
3. בתשובתו לכתב האישום (ביום 30.6.03) הודה המערער בביצוע העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אך כפר בביצוע שתי העבירות הנוספות. לעניין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המערער אמנם הודה בביצוע המעשים והעובדות המיוחסים לו בכתב האישום, אך כפר ביסוד הנפשי הנדרש בעבירה, לפיו המעשים נעשו "בכוונה לסכן בטיחות הנוסעים וכלי הרכב בנתיב התחבורה". טענתו המרכזית של המערער הייתה, כי היסוד הנפשי הנדרש להתקיימותה של עבירה זו לא התקיים במקרה דנן, שכן לא היה בכוונתו לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או ברכב. נטען, כי העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין הנה עבירת התנהגות בעלת יסוד נפשי של מטרה, ומשכך, כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, המאפשר להחליף את היסוד הנפשי של כוונה אם נתקיימה אצל העושה צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב התנהגותו, אינו חל בעניינו, משהוא מיועד לעבירות תוצאתיות, בהן העושה מעוניין בתוצאה. אשר לעבירת החבלה במזיד, נטען כי עבירה זו אינה מתאימה לנסיבות של תאונת דרכים, אלא השימוש בה הולם מעשים פליליים של ממש המערבים כלי תחבורה.
4. בית המשפט המחוזי (השופט י' אלון) הרשיע את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו. הוא דחה את גרסאות המערער הנוגעות לאירועי אותו לילה בהיותן בלתי אמינות וסותרות, וקבע שנהיגתו הפרועה בניסיון להימלט מניידת המשטרה, לאור היותו לא מבוטח וחששו מאחיו (בעל הרכב), סיכנה את השימוש החופשי והבטוח בנתיב התחבורה. כן נקבע, שכלל הצפיות חל על עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, ועל כן, אף אם המערער לא היה מעוניין לפגוע באחרים או לסכן את בטיחותם, הרי שצפה כי תוצאה זו תתרחש כאפשרות קרובה לוודאי. כן הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של חבלה במזיד, בשל הנזק שנגרם לניידת המשטרה כתוצאה מהתנגשות רכבו של המערער עמה עת שחצה צומת בניגוד לרמזור אדום. בגין כל אלה, גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל של 27 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בניגוד לסעיף 332 לחוק העונשין או עבירת אלימות שהינה פשע. בנוסף לכך, הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד הנאשם בגין ביצוע שוד מזוין. נקבע שעונש זה ירוצה במצטבר, כך שתקופת המאסר בפועל הכוללת תעמוד על 39 חודשים. לכך הוסיף בית המשפט עונש של פסילת המערער מנהיגה ברכב או מקבלת רישיון לנהיגת רכב מנועי לתקופה של חמש שנים.
הערעור
5. הערעור מכוון כנגד ההרשעה וחומרת העונש. בערעור על הרשעתו, הצטמצם המערער לשתי טענות בלבד. האחת, לא היה מקום להחיל את כלל הצפיות בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, בהיותה עבירה התנהגותית, בעוד שכלל הצפיות נועד להתמודד עם עבירות תוצאה. הוא חוזר על טענתו, שלא התכוון לפגוע או לסכן איש ממשתמשי הדרך, וכל שרצה היה להימלט מהמשטרה. משכך, לא נתקיים, לדבריו, היסוד הנפשי הנדרש לביצוע אותה עבירה, הדורשת כוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. טענתו השנייה הנה שאין להרשיעו בעבירה של חבלה במזיד, שכן עבירה זו מעולם לא יושמה בנסיבות של תאונת דרכים. תחת עבירות אלה, מבקש המערער להרשיעו בעבירות אחרות שעניינן מעשי פזיזות ורשלנות בדרך ציבורית. אשר לערעור על חומרת העונש, המערער מפנה למצבו הנפשי הקשה, נסיבותיו האישיות, ותסקיר המבחן החיובי בעניינו, כשיקולים להקלה בעונשו. כן חולק הוא על הפעלת המאסר על-תנאי שהיה תלוי כנגדו. המשיבה, מצדה, תומכת טיעוניה בפסק דינו של בית המשפט קמא. דעתה היא שכלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2), לאור תכליות הסעיף ובשל תופעת ה"מרדפים" בכבישי הארץ, אותה יש לשרש.
דיון
6. סעיף 332(2) לחוק העונשין קובע:
"332. סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה
העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים:
(2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים;"
היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 332(2) אינו עומד לבחינה בערעור זה. השאלה בה עלינו להכריע נוגעת ליסוד הנפשי בעבירה. היסוד הנפשי בעבירה זו הוא של "כוונה לפגוע". על-פי סעיף 20(א)(1) לחוק העונשין, הביטוי "כוונה" פירושו "במטרה לגרום לאותן תוצאות", ומחיל עצמו על "תוצאות המעשה". בענייננו, העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין אינה עבירת תוצאה, אלא עבירת התנהגות ("בדרך שיש בה כדי לפגוע") בלא שנדרשת פגיעה ממשית. מהו, אפוא, היסוד הנפשי הנדרש בעבירה? עניין זה מוסדר בסעיף 90א(2) לחוק העונשין, הקובע:
"'בכוונה' - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר."
נמצא, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של מטרה שצריכה להתקיים אצל העושה. לעניין היסוד הנפשי, העבירה מסתפקת בשאיפה של העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או כי תסוכן בטיחותו, מבלי שתידרש פגיעה בפועל. לכאורה, רק אדם, שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של שאיפה להשיג פגיעה האסורה בסעיף יחוב בפלילים לפי סעיף 332(2) לחוק (ראו והשוו רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (לא פורסם); להלן - פרשת ביטון, פסקה 20 לפסק-דיני). על רקע ההוראה שבסעיף 90א(2) לחוק העונשין, קמה ועולה השאלה שלפנינו: מה דינו של אדם שאינו שואף לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, אולם להתנהגותו נלווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה? לשון אחר, האם כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק.
כלל הצפיות
7. כלל הצפיות הוא כלל מוכר בשיטתנו המשפטית (ראו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 421; ע"פ 268/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 310; ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 457). משמעותו היא "כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות" (פרשת ביטון, פסקה 21 לפסק-דיני); וראו גם ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 593 (כרך א', תשמ"ד) (להלן - פלר)). כלל הצפיות נובע ממסקנה פרשנית, לפיה למונח "כוונה" ישנם שני מובנים.
האחד, כוונה קיימת כאשר יש רצון להשגת התוצאה.
השני, כוונה יכול שתתקיים גם בהעדר רצון, אך כאשר קיימת צפייה של תוצאה בדרגת הסתברות גבוהה (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (להלן - פרשת בורוכוב); י' קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 76 (1997) להלן - קוגלר). כלל הצפיות "מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה" (פרשת ביטון, פסקה 21 לפסק-דיני).