1. ערעור המדינה מוגש לפי סעיף 60 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה), על החלטות בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) מיום 17.2.08, במספר תיקי ב"ש (להלן: ההחלטה). בית משפט קמא נימק החלטתו בשני תיקים: ב"ש 232/08 וב"ש 259/08, שהדיון בהם אוחד, כאשר ביתר הבקשות הפנה להחלטתו הנ"ל.
2. עניינה של הפרשה שלפנינו בהחלטת רשות הרישוי (להלן: הרשות, או רשות הרישוי) בגדרה פסלה הרשות את כל המשיבים מהחזיק רישיון נהיגה לפי הפירוט הבא: פסילה לתקופה 3 שנים (משיבים: 1-3, 5 ו- 7); 4 שנים (משיב 8); 5 שנים (משיב 9); 7 שנים (משיב 4) ו- 10 שנים (משיב 6). החלטות אלו נתנו לאחר שהרשות השתכנעה כי מדובר בנהגים מסוכנים שיש בדרך נהיגתם משום סכנה לכל מי שמשתמש בדרך. החלטת רשות הרישוי לפסילת המשיבים ניתנה לפי סעיף 56 לפקודה, והיא התקבלה לאחר שניתנה למשיבים הזדמנות להשמיע טענותיהם בפניה.
החלטות בית המשפט לתעבורה
3. בית משפט קמא דחה את בקשת אשרור החלטת הרשות מהנימוקים הבאים:
"א. לא ברור קיומו של בסיס משפטי על פי החוק בנוסחו הנוכחי משום שהחוק מעורפל מדי ורב משמעי.
ב. גם בהנחה שיש לכך בסיס משפטי, לא ברור האם פרשנות הרשות אכן נכונה ומתאימה לחוק.
ג. גם בהנחה שקיימת אפשרות משפטית לפעול בדרך זו, הרי שהביצוע בפועל איננו צודק ומתאים.
ד. ואחרי כל אלו, הביצוע המהיר והחפוז ("המחטף") ללא הזהרת הנהגים והציבור איננו הוגן ואיננו חוקתי" (סעיף 1 להחלטה).
בית משפט קמא הטיל ספק בהנחה כי בהחלטת הרשות יש כדי להילחם בקטל בדרכים, על כך אין ראיה, קבע. מהסקירה ההיסטורית של ההתפתחות הנוגעת לסעיף האמור, שערך בית המשפט קמא עולה, כי תחילה הייתה לרשות סמכות לפסול מהחזיק ברישיון נהיגה מחמת ליקוי בריאותי או כושר מקצועי. במהלך השנים סמכות זו הורחבה וכללה נהגים הנשקפת מהם מסוכנות לציבור בשל אופן נהיגתם, מבלי שתוגדר בדיוק מהי סכנה לציבור וכיצד מודדים אותה.
בהתייחסו לשתי האלטרנטיבות שבסעיף 56 (א. "דרך נהיגתו של בעל הרכב יש משום סכנה לעוברי דרך", ו-ב. "בעל הרישיון פרוע או מופרע"), ציין בית משפט קמא, כי לא ברור מהיכן באו שתי האלטרנטיבות האמורות ולמה התכוון המחוקק עת דיבר על נהג "מופרע או פרוע". באשר לשימוש בסעיף האמור, ציין בית המשפט כי במשך ארבעים ושש שנים לא היה בו כל שימוש מטעם הרשות. בית משפט קמא הפנה לבג"ץ 1345/04
התנועה להגינות השלטון ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח' (פורסם בתק-על 2006(3), 2505), בגדרו עתרה התנועה להגינות השלטון ואח', בין השאר, לחייב את רשות הרישוי להפעיל את סמכותה על פי סעיף 56 ולפסול נהגים מסוכנים.
הרשות, המערערת כאן, בתגובה אמרה כי המסגרת הנכונה לטפל בעבריינים מסוכנים הנה שיטת הניקוד ולא דרך סעיף 56, ואין מקום להפוך את הרשות, שהנה רשות מנהלית, לרשות מעין שופטת. בית משפט קמא סמך על החלטתו של בית המשפט העליון עת קבע כי יישום הסעיף האמור ואופן הפעלתו על ידי הרשות המנהלית מעוררים בעיות מורכבות. בית משפט קמא מתח ביקורת על הקריטריון היחיד לפיו מחליטה הרשות, קרי, מספר העבירות שבגיליון ההרשעות. בית המשפט פרט מספר חסרים ופגמים בגיליון הרשעות קודמות שבשלן לא ניתן להסתמך עליו כקריטריון יחיד ובלעדי: חלק מפגמים אלו, ציין בית המשפט, הינם היות הגיליון לא מעודכן, כולל הרשעות של אחריות בעלים וכולל הרשעות שאינן רלוונטיות למסוכנות.
עוד ציין בית משפט קמא, כי קיים צורך בהוראת חוק בהירה ובקביעת קריטריונים ברורים וחדים לקביעת מידת מסוכנות העבירות, וכפועל יוצא, מידת המסוכנות הנשקפת מנהגים. כן נדרשת הסמכת אנשים בצורה מתאימה. אין די בקיום גיליון הרשעות ארוך וגדוש בעבירות על מנת לפסול את בעליו, הדבר איננו מעיד על קיום האפשרות שאותו נהג יהיה מעורב בתאונת דרכים. מניסיונו של בית המשפט ניתן ללמוד כי דווקא נהגים ללא הרשעות רבות הם המעורבים בתאונות דרכים קטלניות.
בית משפט קמא התייחס לכך שמדובר בשינוי מדיניות מפתיע. בית המשפט קבע כי לא יתכן שהרשות תחליט באופן פתאומי על שינוי מדיניות ותפסול רישיונותיהם של נהגים בגין עבירות שכבר שילמו עליהן את הדין, בין בתשלום קנסות או ברישום הניקוד, ללא משפט, וזאת רק בהסתמך על התרשמותו האישית של פקיד אחד.
טענות המערערת:
4. המערערת מבהירה כי הרקע למתן ההחלטה נשואת הערעור הנו מלחמה בעבריינות תנועה ובנהגים רצידיביסטים. לאור עבריינות התנועה הגואה בארץ, הקוצרת קורבנות לא מעטים, החליט שר התחבורה והבטיחות בדרכים, בעצה אחת עם שר המשפטים, להקים ועדה בין משרדית שאחת ממטרותיה להלחם באותם נהגים מסוכנים ביותר
(להלן: הועדה). במסגרת הוועדה הוחלט לעשות שימוש בסמכות החוקית המוקנית לרשות לפי סעיף 56 לפקודה, ולפסול את רישיונותיהם של עברייני תנועה מועדים. בעקבות החלטה זו, הוקם צוות לאיתור אותם עבריינים מתוך מאגר עברייני התעבורה שבמרשם הפלילי בהתאם לפרמטרים של ריבוי עבירות, כאשר הדגש הוא על עבירות בטיחותיות המהוות את הגורם למרבית תאונות הדרכים במדינה, וכן על עבירות "בריונות כביש". מתוך רשימה של כ- 600 נהגים העונים על הפרמטרים, נבחרה רשימה של 130 נהגים, הכוללת את המשיבים. רשות הרישוי הזמינה את הנהגים המדוברים לשימוע ונתנה להם הזדמנות להשמיע טענותיהם. הוועדה פסלה חלק מהנהגים לפרקי זמן שונים.
5. לדידה של המערערת, סעיף 56 לפקודה שכותרתו "סמכות לפסול נהגים מסוכנים", מסמיך אותה לפסול כל בעל רישיון, אשר לגביו השתכנעה הרשות, על סמך הראיות שהובאו בפניה, כי: "בדרך נהגתו .. יש משום סכנה לעוברי דרך, או ש.. [הינו] פרוע או מופרע". על פי הסעיף, יש להביא את ההחלטות לאישורו של בית המשפט לתעבורה בתוך 30 יום, כפי שמורה סעיף 57 לפקודה.
6. המערערת טוענת, שעל פי הפקודה, רישיון נהיגה איננו "זכות קנויה" ששלילתה מהווה "עונש", אלא מדובר בזכות יתר המוענקת למי שכשיר, מתאים וראוי לקבלה, זכות שכנגדה עומדת חובתו של בעל הרישיון לעשות בו שימוש נבון וזהיר, תוך כיבוד דיני התעבורה ושמירה על בטיחות הסובבים אותו.
7. מכאן, מבקשת המערערת להבהיר, כי טעה בית המשפט קמא בהטילו ספק בעצם קיומו של בסיס משפטי להחלטות רשות הרישוי, ובדרך בה בחר לפרש את סעיף 56 לפקודה, באופן שרוקן מתוכן את הוראותיו. העובדה שהרשות החליטה לעשות מעשה בתקופה האחרונה אין בה כדי לגרוע מסמכותה המוקנית לה על פי חוק. גם אם לשיטתו של בית המשפט קמא, קיים קושי או עמימות באשר לאופן קביעת מסוכנותו של נהג בדרך כלל, טעה בית המשפט ביישום קביעתו לגבי המשיבים בתיקים הקונקרטיים, באשר מדובר בנהגים שמסוכנותם כה ברורה מאליה, עד כי אין כל ספק באשר למסוכנותם הקונקרטית, באופן שחייב את אשרור הפסילות.
כן טעה בית משפט קמא עת מצא פגם בכך שהרשות הסתמכה על גיליון ההרשעות הקודמות של המשיבים. גיליון ההרשעות הקודמות הנו ראיה במשפטים פליליים ומשמש את בית המשפט כדבר שבשגרה גם לעניין קביעת מסוכנותם של נהגים. יתרה מכך, תקנה 15ב לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, מסמיכה במפורש את רשות הרישוי לעשות שימוש במרשם הפלילי של ההרשעות ככלי לבדיקת מתן תעודה או חידושה. גם הרשעות שנרשמו מכוח "חזקת בעלות" או "אחריות בעלים" הינן הרשעות חלוטות בעבירות פליליות, כאשר למורשעים בגינן עמדה האפשרות המשפטית להסיר האחריות מעליהם, באותם מקרים בהם הייתה לכך הצדקה.
המערערת טוענת, כי טעה בית משפט קמא בכך שנתן משקל מכריע לעובדה שאין ברישומיהם של משיבים 1, 7, ו-8 תאונות דרכים. עברם התעבורתי של אלה מלמד כי רק במזל לא היו מעורבים בתאונות. החלטת הרשות הייתה "הקדמת רפואה למכה" על מנת למנוע מראש התרחשות אותן תאונות דרכים העלולות לקרות כתוצאה מדפוסי נהיגתם של אלה. בית משפט קמא לא בחן אחת לאחת את ההחלטות הקונקרטיות והתמקד בעניין העקרוני - תיאורטי. אילו עשה כן, הוא היה מגיע למסקנה המתבקשת כי החלטות הרשות בדין יסודן. אין חולק כי בית המשפט מוסמך לשנות את הפסילות לפי שיקול דעתו בכל מקרה ומקרה.