ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור) בת.פ 1852/05, מיום 4.12.06 ומיום 9.1.07.
1. המערער 1 , קיבוץ כפר מסריק, הוא אגודה שיתופית רשומה. המערערת 2 שימשה כרכזת המשק אצל המערערת 1. כנגד המערערים הוגש כתב אישום בעבירות על סעיף 20 לחוק המים, תשי"ט- 1959, סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984 וכן בעבירה על סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968.
בכתב האישום נטען כי בתקופה שבין חודש מאי 2000 לחודש ינואר 2005 ובין היתר בשבעה תאריכים שפורטו בכתב האישום, זרמו תשטיפים (זבל והפרשות של פרות מהולים במים), שמקורם ברפת שבקיבוץ כפר מסריק אל עבר תעלת הניקוז שבקיבוץ ובכך היוו סכנת זיהום נחל נעמן ומי תהום, וזאת משום שהמערערים לא נקטו באמצעים סבירים הנדרשים על מנת לתפעל את הרפת, כך שתהא במצב תקין ולא פיקחו על הבטחת סילוק מוסדר של התשטיפים הנוצרים עקב פעילות הרפת, כך שימנע זיהום מים, ועל אף התראה שנשלחה אליהם.
כן נטען כי ניהול עסק של רפת טעון רישוי וכי בידי המערערים לא היה רשיון עסק כדין.
2. לאחר שמיעת ראיות, זוכו המערערים בהכרעת הדין, מיום 4.12.06, מעבירות לפי חוק רישוי עסקים. כן זוכו המערערים מעבירות על חוק שמירת הניקיון שנעברו עובר ל-20.1.05, מחמת התיישנות.
המערער 1 הורשע בעבירה של איסור זיהום, לכלוך והשלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון בתאריך 20.1.05 והמערערת 2 זוכתה מעבירה על חוק זה, משום שבמועד זה כבר לא שימשה בתפקידה כרכזת המשק ועל כן לא ניתן היה לייחס לה כל אחריות בגין מעשי התאגיד.
באשר לעבירות על חוק המים, הורשעו המערערים בעבירה של זיהום מים במועדים 18.9.02, 16.12.02, 25.3.03, 26.3.03, 20.1.05.
בגזר הדין, מיום 9.1.07 , הוטל על המערער 1 קנס כספי בסך של 250,000 ש"ח וכן הוא חויב לחתום על התחייבות בסך של 350,000 ש"ח להימנע מלעבור על החיקוקים בהם הורשע- חוק המים וחוק שמירת הניקיון במשך שנתיים. על המערערת 2 הוטל, בהתחשב בעובדה כי במועד גזר הדין לא שימשה עוד כמרכזת המשק, קנס כספי בסך של 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר.
3. לטענת המערערים, הרשעתם נעשתה על בסיס ראיות בלתי מוצקות וללא הקפדה על דיני הראיות החלים בהליך פלילי. לטענתם, לא הקפיד ביהמ"ש קמא לבסס את הרשעתם על ממצאים מדעיים ובדיקות מעבדה, הנוגעים לזיהום מים, אלא השתמש ב"ידיעה שיפוטית" לפיה שפכים או פסולת שמקורם ברפת עלולים להוות מקור זיהום.
לטענתם, טעה ביהמ"ש קמא בכך שהרשיעם בעבירות על סעיף 20ב לחוק המים, שכן לטענתם, לא הרימה המשיבה את נטל הראיה לגבי התאריכים השונים המוזכרים בכתב האישום, ולכל היותר, הוכח מקרה בודד אחד של זיהום, שלגביו נעשתה בדיקת מעבדה, הלוקה, גם היא, בחסר. לטענתם, היה על ביהמ"ש קמא לדרוש הוכחה הן לגבי כל אחד מהמועדים הנזכרים בכתב האישום והן ביחס למהות התשטיפים- היינו האם הם היו גורם "העלול לזהם" ולא רשאי היה להסתפק בידיעה שיפוטית לעניין זה.
עוד טענו המערערים כי ביהמ"ש קמא הקל ראש באופן ביצוע בדיקות המעבדה ביחס למועד היחיד שבקשר אליו הובאו תוצאות מעבדה, הגם שהוכח כי הבדיקות לא בוצעו עפ"י דרישות התקן המחייבות, כלומר, דגימות החומר שנבדק לא נשמרו בטמפרטורה הנדרשת עד לביצוע הבדיקה ולא הוספו לו חומרי שימור, כמקובל וכנדרש.
לטענתם, היה על ביהמ"ש קמא לפסול הן את עדותה של מנהלת המעבדה בדבר הסטייה מנהלי המעבדה, בהיותה צד מעוניין והן את תוצאות הבדיקה.
כן טענו המערערים כי על ביהמ"ש קמא היה לפסול את חוות דעתו של העד המומחה, ד"ר תומא עבוד, המתייחסת לשני אירועים שתועדו על ידו. האחד, מתבסס על תוצאות בדיקת המעבדה הפסולה (מיום 26.3.03) והשני, על בדיקה נוספת (מיום 20.1.05), שתוצאותיה לא הומצאו לביהמ"ש ולא צורפו לחוות הדעת.
על, כן, נתמכת הרשעתם, לטענת המערערים, על אדנים רעועים, שאסור היה להתבסס עליהם.
גם ביחס לחוות דעת ההידרולוג, ד"ר עמיר אידלמן, טענו המערערים כי גם חוות דעת זו איננה יכולה להיחשב כחוות דעת מקצועית, שכן היא מתבססת על נתונים שקיבל המומחה מהמשרד לאיכות הסביבה, המעודכנים עד לשנת 2000, עוד בטרם ביצוע העבירות הנטענות. חוות הדעת אינה נשענת על בסיס מדעי המתייחס לרפת קיבוץ כפר מסריק ונכללו בה טעויות ואי דיוקים.
עוד טענו המערערים כי בעוד שבכתב האישום נטען כי תשטיפים מהרפת זרמו לתוך נחל הנעמן, הרי שבפועל לא הביאה המשיבה כל ראיה לכך, וגם בתמונות הרבות שהוצגו לביהמ"ש קמא, אין כל תמונה של התשטיפים המגיעים אל נחל הנעמן ודי בכך כדי לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה באשר לנטען בכתב האישום. לטענתם, גם העד מטעם המשיבה העיד כי לא ראה תשטיפים המגיעים לנחל הנעמן אלא ראה וצילם רק בריכות הגולשות אל הנחל, אך לא צרף את התמונות.
עוד הוסיפו וטענו המערערים כי ביהמ"ש לא יכול היה להרשיעם עפ"י חוק השמירה על הניקיון משום שזרימת התשטיפים אל מחוץ לרפת אל תעלת הניקוז וממנה אל בריכת החמצון, אינה מהווה השלכת פסולת ל"רשות הרבים", שכן שמדובר בחצר הפנימית של הקיבוץ, שאיננה יכולה להיחשב כ"רשות הרבים".
לפיכך, בקשו המערערים כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בהכרעת הדין ויבטל אותה ולחלופין, אם ימצא כי לגבי חלק מן המועדים לא הוכחה אשמת המערערים, יפחית מן הקנס שנגזר עליהם, באופן יחסי.
4. לטענת המשיבה, העבירות בהן הורשעו המערערים הן עבירות מתמשכות שנפרסו לאורך תקופת זמן כנטען בכתב האישום וכמצוין בסיכומי בצדדים ואינן מצטמצמות למועדים מסוימים;