השופט א' א' לוי:
מבוא
1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט ג'ורג' קרא) הרשיע את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר את דינו לשבע שנות מאסר, מהן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
תמצית העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה
2. המערער עובד לפרנסתו כנהג מונית בחולון, ובתחנה בה עבד הכיר את המנוח, הרצל טאוסי (להלן: "המנוח"). בשנת 2000 החל המנוח חושד במערער כמי שמנהל פרשיית אהבים עם אשתו, וחרף הכחשותיו הנמרצות של המערער המשיך המנוח להטרידו, ואף איים לפגוע בו, בבני משפחתו וברכושו.
המנוח נהג להשמיע את איומיו גם בשיחות טלפון אותן יזם ואף ארב למערער, וכך תאר עד התביעה שלום הרמב"ם בהודעתו את אחד המפגשים בין השניים (ההודעה ת/4, עמוד 2):
"... הרצל התקרב למונית וביקש מאבי לצאת ואז אבי יצא ואני אמרתי להרצל בלי שטויות כי פחדתי שירביץ לאבי ויצאתי גם אני מהמונית. הרצל הרגיע אותי ואמר לי שרק רוצה לדבר איתו בארבע עיניים. שניהם נכנסו למונית של הרצל וכשהתקרבתי ראיתי סכין מונחת לידו על הידית הילוכים. זו הייתה סכין קומנדו באורך כ-30 ס"מ. שאלתי את הרצל מה זה והוא אמר לי אל תדאג שלום אני אוהב אותך ואני לא יעשה לאבי כלום לידך".
כן עולה מעדויותיהם של עדי התביעה, כי המנוח נהג לחתוך את צמיגי מוניתו של המערער, ועל הלך רוחו של האחרון באותם ימים, ניתן היה ללמוד מעדויותיהם של חבריו ורעייתו, אותם שיתף המערער בפרטי הסכסוך ובתחושותיו. וכך סיפר עד התביעה יעקב נקש (עת/8):
"אבי קיבל שיחת טלפון בפלאפון שלו ואז הוא פתאום נכנס להיסטריה לפאניקה וזה היה דבר מוזר כי את אבי אי אפשר להוציא מהשלווה שלו. שמעתי אותו אומר 'למה אתה מקלל תן לי להסביר לך', והוא נכנס ללחץ ואמר 'מה אתה רוצה ממני' למה אתה רודף אותי כל הזמן" (ההודעה ת/12, עמוד 1).
רעייתו של המערער, בטי קליינר, מסרה בהודעתה כך:
"אחרי תקופה של חודש שוב התחילו שיחות לפלאפון והתחלתי להרגיש שאבי זה לא אותו אבי. הוא לא ישן בלילות, רצה שאני אהיה איתו ערה, היה מגיע הביתה מוקדם מהרגיל, היה בלחץ ... בתקופה האחרונה הרגשתי שמשהו לא בסדר. אבי אמר לי שהרצל מטריד אותו וגם אני הייתי שואלת את אבי אם הרצל מתקשר אליו והוא אמר לי כן". (ת/34 עמ' 2).
עד התביעה בועז חנניה התרשם כי המערער פחד מהמנוח "פחד מוות" (ההודעה ת/7, עמוד 2), ואין להתפלא שכך הוא חש, הואיל והמנוח לא בחל באמצעים כדי להטיל את חיתתו עליו, ואף נהג להתקשר לאחרים וגם באוזניהם השמיע את איומיו כלפי המערער. אחד מבין אלה אליהם התקשר המנוח היה שלום הרמב"ם, שבהודעה ת/4 מסר כי: "הרצל לא האמין והמשיך ללכלך ולאיים והיה מתקשר אלי לפלאפון וחיפש את אבי ואמר שיתפוס אותו וישפד אותו וידקור אותו".
3. המערער ניסה דרכים שונות כדי לשכנע את המנוח שלחשדו אין שחר. תחילה, פנה לחבריו וכן למנהל תחנת המוניות וביקשם לדבר על ליבו של המנוח להניח לו, וכאשר התברר כי ניסיונות אלה העלו חרס, הציע בועז חנניה למנוח לפנות לאחד המקובלים ולשאול בעצתם. וכך תאר חנניה את אותו אירוע (ההודעה ת/7, עמוד 1):
"אמרתי להרצל שיש לי חבר קבליסט שהוא תושב חולון ואמרתי שניסע אליו והוא יפתח ויגיד את האמת. לפני בערך 4 חודשים הלכנו אני והרצל לבד לקבליסט כשאבי בכלל לא ידע מזה והקבליסט אמר לו שהוא אשם והוא סתם מכפיש את שם אישתו ושישכח מקליינר אבי, כי זה עוול ואין לו שום דבר. הרצל יצא רגוע מהשיחה הזו ואפילו נישק אותי".
אולם רגיעת המנוח נמשכה זמן קצר ביותר, הואיל ולאחר יומיים התקשר לבועז חנניה ואמר לו כי הוא "לא שלם והוא רוצה חיזוק של מכונת אמת". המערער נעתר גם לדרישה זו, ואף מימן בעצמו את עלות הבדיקה שבסופה נמצא כי הוא דובר אמת. בכך סברו הכל כי הפרשה הגיעה לקיצה, אך לאחר כשלושה חודשים התקשר המנוח ודרש מהמערער להיפגש עימו. תחילה דחה המערער את המנוח, אולם בתאריך 12.11.00 הסכים לקיים את המפגש. עוד באותו יום אסף המערער את המנוח בסמוך לרחוב יוספטל בחולון במונית שלו, ולאותה פגישה הוא הגיע כשהוא נושא עמו את אקדחו מסוג 'ברטה' כשהוא טעון, דרוך ונצור. לגרסתו, כשעלה המנוח לרכב, הוא שלף סכין והשמיע באוזניו את האיום דלהלן:
"הוא אמר לי אני יודע עליך ועל המכונת האמת שהיא לא הייתה מחוברת ואני רוצה ממך עשרים אלף דולר אם לא אני משפד אותך אני ארצח אותך אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. אני אפגע בך אני אפגע במשפחה שלך אני אעשה לך נזק מה שעשיתי לך עד עכשיו זה כלום" (ראו תמליל קלטת השחזור ת/15, בעמוד 4 ואילך).
וכך תוארה בכתב האישום שרשרת האירועים אשר התרחשו בהמשך: "תוך כדי צעקות ואיומים שלף המנוח סכין ואיים באמצעותה על הנאשם. הנאשם שלף את האקדח, שיחרר את הנצרה וירה במנוח שתי יריות שפגעו בתקרת המונית ושלוש יריות שפגעו במנוח". אחד הכדורים חדר בצד שמאל של בית החזה של המנוח, אחר חדר מכתף שמאל, וכדור שלישי חדר דרך הצוואר. כתוצאה מירי זה נגרם נזק חמור לאיברים פנימיים של המנוח, והפגיעה היתה כרוכה גם באובדן דם, וכל אלה גרמו למותו.
ההליכים בפני בית המשפט המחוזי
4. המערער, אשר לא חלק על מרביתן של העובדות שיוחסו לו, טען בפני בית המשפט המחוזי, כי מעשיו חוסים בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י' לחוק העונשין ("הגנה עצמית"). על פי גרסתו, הוא שלף את אקדחו וירה לעבר תקרת המונית רק לאחר שהמנוח איים לדקור אותו בסכין יפנית ששלף, ורק משנוכח לדעת כי יריות אזהרה שירה לעבר תקרת המונית אינן מרתיעות את יריבו, הוא ירה לעבר פלג גופו העליון. לטענתו, במהלך הנסיעה הבחין בתחנת משטרה הנמצאת בקרבת מקום ואף ניסה לפנות לעברה, אולם המנוח אחז בהגה ומנע זאת. באשר לאקדחו, טען המערער, כי את רישיון הנשק ביקש וקיבל מספר חודשים לפני פרוץ הסכסוך בינו למנוח, והוא עשה זאת עקב עיסוקו כנהג מונית, המחייב ביצוען של נסיעות בלילה וגם לתחומי השטחים. על קו הגנה זה חלקה המשיבה, אשר טענה כי המערער הכניס את עצמו לסכנה הכרוכה במפגש עם המנוח, תוך שהוא צופה כי פגישה זו עלולה ללבוש אופי אלים. את טענתה בדבר צפייתו של המערער נימקה המשיבה בהיסטורית היחסים הקשה בין הצדדים, וב"אותות האזהרה" הרבים שהיו לנגד עיניו של המערער במהלך היכרותו עם המנוח. בנסיבות אלו סברה התביעה כי הטענה בדבר הגנה עצמית אינה עומדת למערער.