השופטת ד' ברק-ארז:
1. מה צריך להיות דינו של אדם השומע דפיקות בדלת דירתו וכן קללות, ובתגובה לכך יוצא אל חדר המדרגות כשבאמתחתו סכין, מתגושש עם אלמוני הנמצא במקום ודוקר אותו? האם עומד לו סייג מאחריות פלילית מן הסוג של הגנה עצמית או הגנת בית מגורים? זו הייתה השאלה העיקרית שהועלתה בפנינו. בהמשך לכך, וככל שהתשובה על כך היא שלילית, התעוררה בפנינו השאלה מה צריך להיות עונשו של הדוקר בנסיבות האמורות.
עיקרי העובדות
2. ביום 12.5.2013 בשעות הצהריים הגיע המשיב 2 (להלן: המתלונן), שהיה באותה עת כבן 72, לביקור אצל טכנאי שיניים בעיר חיפה. המתלונן מתקשה בהליכה ומסתייע בקב לצורך כך. בנוסף, הוא סובל מהפרעות נפשיות ובכללן גם מהזיות. בתום הביקור אצל טכנאי השיניים נכנס המתלונן לבניין שבו נמצאת דירתו של המערער. המתלונן עלה במדרגות ונעצר בסמוך לדלת דירתו של המערער, אשר צפה באותה עת בטלוויזיה. המתלונן דפק על הדלת בעודו משמיע קללות. המערער שאל את המתלונן לזהותו ולסיבת הימצאותו במקום, אך בתגובה לכך המשיך המתלונן לגדף אותו. בחלוף דקות אחדות פתח המערער את דלת ביתו ויצא לחדר המדרגות כשברשותו סכין. בשלב זה, שאל המערער את המתלונן פעם נוספת לפשר מעשיו במקום. משלא נענה, הציג המערער בפני המתלונן את הסכין. המתלונן, בתגובה, השליך את הקב שבו הוא נעזר לכיוונו של המערער. המערער התחמק והקב פגע במעקה הבניין. בהמשך לכך, אחזו המתלונן והמערער זה את זה, והמערער דקר את המתלונן בבטנו באמצעות הסכין שהייתה בידו. כתוצאה ממעשיו של המערער סבל המתלונן מפציעות, לרבות מקרע בסרעפת, אשר בגינן הוא אושפז בבית-חולים ואף נזקק לניתוח.
3. מיד לאחר אירוע הדקירה חזר המערער לביתו, התלבש, נטל עמו סכום של 3,000 שקל במזומן ושב ויצא מן הדירה. בדרכו הבחין במתלונן יושב על המדרגות, כשלצדו טכנאי השיניים שהגיע למקום והזמין אמבולנס. לטענתו של המערער, אשר לא נסתרה, הוא נסע לאזור המרכז ולן בגנים ציבוריים במשך כשלושה שבועות. ביום 3.6.2013 הוא הסגיר את עצמו למשטרה.
מאפייניהם האישיים של המתלונן ושל המערער
4. בטרם נדון לגופן של טענות, מן הראוי לעמוד על נסיבותיהם ומאפייניהם האישיים של המתלונן ושל המערער, אשר זכו למשקל מרכזי בטיעוני הצדדים בפני בית המשפט המחוזי. כאמור, המתלונן הוא אדם מבוגר, שגילו כיום הוא כ-73, הסובל מסכיזופרניה פרנואידית והיה מאושפז בשל כך מספר פעמים. בית המשפט המחוזי התרשם כי המתלונן, שניכר בו כי אינו צעיר, אף אינו נמצא בקו הבריאות. למתלונן עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירות שונות (איומים, תקיפה ועבירות מין), אשר בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל. מפאת מצבו הנפשי הופסק בשנת 2011 הליך שנפתח נגדו בגין אישומים בעבירות איומים. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת המשפט לא התעוררה השאלה בדבר המשמעות שיש לייחס למצבו הנפשי של המתלונן בבחינת יכולתו לשאת באחריות בפלילים, וממילא אף לא נקבע כל ממצא בנושא זה.
5. המערער הוא גבר בן 43 המתגורר עם בת זוגו ושני ילדיה (הבכור בן 16 והקטנה בת 14). בית המשפט המחוזי התרשם כי המערער אינו קטן מידות, כי הוא חזק באופן יחסי וכי משקלו גבוה משמעותית ממשקלו של המתלונן.
6. המערער והמתלונן לא נפגשו עובר לאירועים דנן. על כן, המערער גם לא היה מיודע בדבר מצבו הרפואי של המתלונן. עם זאת, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעת חקירתו במשטרה מסר המערער שכבר במהלך האירוע הוא הבין שהמתלונן אינו בריא בנפשו.
כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
7. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין)). משפטו התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 19388-06-13, השופט י' ליפשיץ). במסגרת המשפט נשמעו עדים מעטים, ובכללם המערער, המתלונן וטכנאי השיניים. בנוסף, בית המשפט המחוזי נדרש במשפט לשחזור של האירועים שנערך בהשתתפות המערער במסגרת חקירתו.
8. עיקרי העובדות לא היו נתונים במחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. ככלל, בשל הקושי לחלץ גרסה קוהרנטית מהמתלונן, התבססה המשיבה 1 (להלן: המדינה) בפני בית המשפט המחוזי על גרסתו של המערער. עם זאת, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשתי מחלוקות עובדתיות שהתעוררו לפניו. המחלוקת הראשונה נגעה למספר הדקירות שדקר המערער את המתלונן. כתב האישום ייחס למערער מסכת של מספר דקירות, אך בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתו של המערער, לפיה הוא דקר את המתלונן פעם אחת בבטנו, ואילו שאר פצעי הדקירה של המתלונן נבעו ממגע בלתי מכוון של להב הסכין בגופו. המחלוקת השנייה נסבה על השאלה באיזה שלב נטל המערער את הסכין שבה דקר את המתלונן. בעניין זה דחה בית המשפט המחוזי את הגרסה שנכללה בכתב האישום, לפיה המערער יצא תחילה מהדירה בידיים ריקות, בא בדברים עם המתלונן, ורק אז נכנס חזרה לדירה על מנת לשוב ולצאת ממנה כשבאמתחתו הסכין. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, גרסה זו אינה מתיישבת עם הודעותיו של המערער ותיאורו את השתלשלות העניינים. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי המערער פתח את דלת דירתו פעם אחת במהלך האירוע, וכשיצא ממנה כבר היה מצויד בסכין.
9. המערער טען בפני בית המשפט המחוזי כי על התנהגותו חל אחד הסייגים לאחריות פלילית - הסייג של הגנה עצמית (הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין) או הסייג של הגנת בית מגורים (הקבוע בסעיף 34י1 לחוק העונשין). במסגרת כך, טען המערער כי מלכתחילה הוא יצא מן הדירה בניסיון להרגיע את המתלונן כיוון שחשש לגורלם של בת זוגו וילדיה, אשר היו אמורים לחזור לדירה באותה עת. המערער טען עוד בהקשר זה כי משלא הצליח להרגיע את המתלונן, הוא נקט תחילה באלימות ברמה פחותה בדמות מכת אגרוף, אשר לא הועילה לנטרולו של המתלונן. כמו כן, טען המערער כי גמר אומר לדקור את המתלונן - לאחר כדקה שבה התקוטט עמו - מאחר שנעל כפכפים וחשש שמא יחליק במדרגות.
10. על השאלה מדוע לא הזעיק את המשטרה השיב המערער שסבר כי ייקח זמן רב יחסית עד שניידת משטרה תגיע למקום. כשנשאל מדוע לא ניגש למרפסת ביתו על מנת להזהיר את בני משפחתו העתידים לבוא מפניו של המתלונן, עוד קודם ליציאתו מן הדירה, הסביר המערער כי הוא קיווה שאם יצא מהבית יצליח לשכנע את המתלונן ללכת מהמקום. כשנשאל מדוע לא "הסתפק" בשליחת מכת אגרוף נוספת לעבר המתלונן, ובחר במקום זאת לדקור את המתלונן בבטנו, הזכיר המערער את החשש שהתעורר בו כי הוא עשוי להחליק ולהתגלגל במדרגות. לבסוף, כשנשאל האם היה חוזר על מעשיו השיב המערער כי כיום הוא היה מזמין משטרה.
11. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המערער אינם חוסים בגדר הסייג של הגנה עצמית או הסייג של הגנת בית מגורים. אשר לסייג של הגנה עצמית, בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגותו של המערער אינה מקיימת את היסודות הנדרשים לביסוסה של הגנה זו, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה (בהפניה לע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80 (2004) (להלן: עניין קליינר)). באופן ספציפי יותר, בית המשפט המחוזי קבע כי הפעולות שנקט המערער לצורך הדיפת המתלונן - ובראשן הדקירה בבטנו - לא היו נחוצות ולא היו סבירות בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו אלה על שחזור האירועים שהתבצע במסגרת חקירתו של המערער במשטרה. מהשחזור למד בית המשפט המחוזי כי בעת ביצוע הדקירה המערער לא היה מצוי בסכנת נפילה מיידית, בשים לב לכך שעמד בסמוך לדלת הדירה ולא על אחת מן המדרגות בבניין. בית המשפט המחוזי אף הצביע על כך שעובר לביצוע הדקירה החזיק המערער את שתי ידיו של המתלונן מעל לראשו של האחרון, ומכאן שהמתלונן היה ממילא "מנוטרל" בשלב זה.
12. בית המשפט המחוזי הצביע על כך ש"חטאו הבסיסי" של המערער טמון בכך שנטל עמו את הסכין כאשר יצא מפתח דירתו. בהקשר זה, דחה בית המשפט המחוזי את טיעוניו של המערער לפיהם נטל את הסכין כיוון שחשש כי המתלונן חמוש בנשק ועל מנת שיוכל להפחיד אותו. בית המשפט המחוזי סבר שהטעם הראשון עליו הצביע המערער לא היה מבוסס, ואילו לגבי הטעם השני קבע כי הוא פסול מעיקרו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי חששו של המערער מחזרתם של בני משפחתו לדירה בשעה שהמתלונן שוהה בחדר המדרגות לא הצדיק נקיטת פעולה קיצונית כדקירת המתלונן. בית המשפט המחוזי סבר שבנסיבות העניין המערער יכול היה להזמין את המשטרה או ליצור קשר עם בני משפחתו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בהתחשב ביחסי הכוחות בין השניים, יכול היה המערער לרדת לרחוב "ולהדוף" את המתלונן בדרכו לשם. בית המשפט המחוזי נדרש גם לכך שהמערער יכול היה להתרשם כי המתלונן הוא אדם מבוגר ומוגבל מבחינה פיזית. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עומד לזכות המערער הסייג של הגנה עצמית.
13. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה כי המערער זכאי לסייג של הגנת בית המגורים. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שתנאי סף לביסוסה של הגנה זו הוא קיומם של התפרצות או של ניסיון להתפרצות לבית, בה בשעה שבמקרה דנן התנהגותו של המתלונן הסתכמה בדפיקות על דלת דירתו של המערער מעברו של חדר המדרגות בבניין. בית המשפט המחוזי סבר עוד כי אפילו היה מתקיים תנאי הסף המוזכר לעיל, הרי שביצוע הדקירה בנסיבות העניין אינו יכול להיחשב כפעולה סבירה, גם במסגרת מבחן הסבירות המרוכך שמתווה חוק העונשין ביחס להגנת בית מגורים.
14. על רקע האמור לעיל, ביום 14.11.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין). כפי שצוין לעיל, בכתב האישום יוחסה למערער העבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין). אולם, בית המשפט המחוזי סבר שלא ניתן לייחס למערער כוונה מיוחדת כפי שנדרש בגדרה של אותה עבירה, ולכן הרשיע אותו בעבירה שונה לאחר שקבע שניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן מפני עבירה זו (מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).
15. ביום 19.2.2014 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער. לצורך קביעת העונש נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר מטעם שירות המבחן. מהתסקיר עלה כי למערער עבר פלילי הכולל הרשעה במספר עבירות אלימות (וביניהן אף עבירות של תקיפת קטין ותקיפת עובד ציבור) וכן בעבירה של ניסיון להברחת סמים לישראל, אשר בגינה הוא נדון לשש שנות מאסר. שירות המבחן ציין עוד כי המערער אינו חש חרטה או אשמה בגין מעשיו וכי הוא נוטה להזדהות עם ערכים עברייניים. בהתאם לכך, שירות המבחן סבר כי מהמערער נשקפת מסוכנות ברמה גבוהה לביצוע עבירות דומות. שירות המבחן הצביע עוד על כך שהמערער לא הביע רצון להשתלב בהליך טיפולי, ולפיכך המליץ על השתת ענישה קונקרטית ומרתיעה על המערער.