השופטת ד' ביניש:
בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים רוטלוי, טל וסלומון-צ'רניאק) אשר גזר על המערער 24 שנות מאסר בפועל, בגין הרשעתו על-פי הודאתו בביצוע עבירות מין בקטינות.
עיקרי העובדות והטענות בערעור
1. המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן שהוגש נגדו. שני האישומים הראשונים בכתב-האישום התייחסו לשני מעשי אונס אותם ביצע המערער בשתי ילדות, האחת כבת 9 והשנייה כבת 11. בביצוע מעשים אלה נקט המערער בדפוס פעולה זהה - הוא עקב אחר הילדות בדרכן מבית-הספר. כאשר ראה כי הילדות נכנסות לביתן באמצעות מפתח, הסיק מכך כי הן לבדן ואז נכנס לביתן ותקף אותן בחדרן. המערער ביצע בשתי הילדות מעשי אונס ומעשים מגונים וכן מעשה סדום במקרה אחד וניסיון למעשה סדום במקרה שני, תוך שימוש באלימות שגרמה לקטינות חבלות גופניות. לאחר שסיים את מעשיו, הפחיד המערער את הילדות באיומים לבל תספרנה על מעשיו.
מלבד שני האישומים האמורים, כלל כתב-האישום המתוקן שני אישומים נוספים, קודמים בזמן, שייחסו למערער ביצוע מעשים מגונים בילדות אחרות רכות בשנים. על-פי האישום השלישי, במהלך חודש יוני 2002, או בסמוך לכך, התנדב המערער לשמש כמדריך מחשבים בעמותה המסייעת לילדים ולהורים במצוקה. במהלך עבודתו במקום, ביצע המערער מעשים מגונים בארבע קטינות בגילאים 4 עד 6. על-פי האישום הרביעי, החל מחודש אפריל 2002, או בסמוך לכך, שימש המערער כמאבטח בגן ילדים בתל-אביב. במהלך חודשים מאי-יוני 2002 ביצע המערער מעשה מגונה באחת מילדות הגן, ילידת 1996.
2. בעקבות שני מעשי האינוס נשוא האישומים הראשון והשני ביצעה המשטרה פעולות חקירה באזור תל-אביב, ועצרה חשודים שונים שענו על התיאור המעורפל שהיה בידה. בפעילות אקראית זו נעצר המערער, נלקחה ממנו בדיקת DNA והוא שוחרר לביתו. בסמוך לאחר מכן, התוודה המערער באוזני אימו על מעשיו, ואף ניסה להתאבד. מספר ימים לאחר מכן, בעצת בני-משפחתו, הגיע המערער לתחנת המשטרה והודה בביצוע מעשי האינוס האמורים. עוד התוודה המערער מיוזמתו על ביצוע המעשים המגונים הנכללים באישומים השלישי והרביעי.
ביום 27.4.03 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפסיכיאטר המחוזי להכין חוות-דעת בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין ובשאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע מעשי העבירה שיוחסו לו. בחוות-הדעת הפסיכיאטרית נמצא כי המערער כשיר לעמוד לדין וכי בעת ביצוע המעשים לא היה פסיכוטי והיה אחראי למעשיו. כאמור, בבית-המשפט המחוזי הודה המערער בביצוע המעשים שיוחסו לו בארבעת האישומים שנכללו בכתב-האישום המתוקן, והוא הורשע על-פי הודאתו באינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) ו- (3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); מעשה סדום, עבירה לפיה סעיפים 347(ב) ו- 345(ב)(1) ו- 25 לחוק; ניסיון לאינוס, עבירה לפי סעיפים 345(ב) ו- 25 לחוק; מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.
3. בגזר-הדין עמד בית-המשפט המחוזי מפיה של השופטת רוטלוי על חומרת מעשיו של המערער. כעולה מתסקירי הקורבן שהוגשו לבית-המשפט בעניינן של שתי הקטינות בהן בוצעו מעשי האונס, גרם המערער סבל בל-יתואר לילדות הצעירות ולבני-משפחתן. בהתחשב בחומרתן של העבירות, בכמותן ובמסוכנותו של המערער, סבר בית-המשפט קמא כי נקודת המוצא צריכה להיות העונש המירבי הקבוע בחוק, ממנו ניתן להקל אם קיימות נסיבות לקולה המצדיקות זאת. בית-המשפט עמד על הנסיבות לקולה בעניינו של המערער ובהן הודאתו המלאה בכל העבירות שיוחסו לו, כאשר באישומים השלישי והרביעי הודאת המערער היא זו שהביאה לחשיפת ביצוע המעשים; הבעת החרטה מצד המערער ונכונותו לקבלת טיפול; וכן היותו של המערער עצמו קורבן לניצול מיני בעברו. עם זאת, ציין בית-המשפט כי בנסיבות העניין, חומרתם של מעשי המערער והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו אינם מאפשרים מתן משקל רב לנסיבות לקולה. בהקשר זה, הדגיש בית-משפט כי:
"...חוות-הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של הנאשם (המערער) מלמדת על כך שהוא ידע לבחור את קורבנותיו, כלומר ידע להשתלט על יצריו ודחפיו מקום שנשקפה לו-עצמו סכנה, ואף, לדבריו, נמנע מלגעת בילדים בהם בני משפחתו. יתרה מזו, לפי דבריו, הוא נקם באותן ילדות על הסבל והעוול החברתי שנגרם לו. נקמה מכוונת איננה פרי יצר בלתי-נשלט, ולפיכך איננה ראויה ליחס מבין וסלחני. הוא אף נקט בעורמה מתוכננת כאשר חיפש ומצא מקומות עבודה שבהם ילדות תהיינה זמינות עבורו, כמו מדריך מחשבים בבית שאליו הגיעו ילדים ממשפחות מצוקה, או מאבטח בגן-ילדים".
(עמ' 16 לגזר-הדין).
השאלה בה מיקד בית-המשפט קמא את דיונו היתה האם ראוי להטיל על המערער עונשי מאסר מצטברים, העולים על העונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה ביותר בה הורשע (עבירת אינוס בנסיבות מחמירות שעונשה המירבי הוא עשרים שנה). לגישת בית-המשפט קמא, מתבקשת מדיניות ענישתית מחמירה בגין עבירות מין, במיוחד אלה שביצוען מלווה באכזריות או אלה המבוצעות בקטינים. זאת, "לנוכח הגידול בעבירות המין, אם במשפחה ואם מחוץ לה, ובמיוחד לנוכח השינוי במעמדו של הקורבן" (עמ 21 לגזר-הדין). בית-המשפט הוסיף כי מדיניות כאמור מתבקשת גם בהתחשב בהעדר ההכרה המקצועית בטיפול היכול להביא לשיקומו המלא של עבריין המין.
נוכח חומרתם הרבה של המעשים בגינם הורשע המערער; בהתחשב במסוכנות הרבה הנשקפת ממנו כעולה מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו; ונוכח ההשפעה ההרסנית שהיתה למעשיו של המערער על הקטינות ובני משפחותיהן; סבר בית-משפט המחוזי כי ראוי להטיל עליו עונש מאסר מצטבר העולה על העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה החמורה ביותר בה הורשע. בית-המשפט הדגיש כי מסקנתו משקללת את הנסיבות לקולה בעניינו של המערער, עליהן עמד בראשית דבריו. בהתחשב בכך, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער עשרים וארבע שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.
4. הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש שהושת על המערער. הסנגור, עו"ד רובינשטיין, לא חלק בפנינו על כך שמעשיו של מרשו הינם חמורים ביותר ולפיכך ראוי הוא לעונש כבד. עם זאת, טענתו היתה כי בית-המשפט קמא טעה כאשר הטיל על המערער עונש מאסר מצטבר כולל, העולה על עונש המאסר המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת האינוס. לטענתו, הטלת עונש לתקופה כה ארוכה שוללת מהמערער תקווה לחיים עתידיים מחוץ לשערי הכלא, ומונעת ממנו סיכוי לשיקום שהוא ממטרות הענישה הפלילית. הסנגור הוסיף וטען כי העונש שהוטל על מרשו חורג במידה רבה מעונשים שהוטלו במקרים אחרים בגין ביצוע עבירות מין חמורות. עוד טען הסנגור כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבות לקולה בעניינו של המערער - ההתעללויות והניצול המיני שחווה בצעירותו, וכן העובדה כי הסגיר עצמו למשטרה ומסר פרטים מיוזמתו על העבירות שבביצוען הודה. הסנגור הוסיף וטען כי היה על בית-המשפט קמא להתחשב בכך שהמערער ביצע את העבירות מתוך מופרעות נפשית קשה שיש להתייחס אליה כאל מחלה.
דיון
5. אין ספק שהעונש שנגזר על המערער הינו עונש כבד. אף על-פי-כן, לא היינו רואים להתערב בו כלל, שכן עונש זה ראוי הוא בהתחשב בחומרתם של המעשים. אם בכל זאת מצאנו כי יש מקום להפחית מהעונש במידה מועטה בלבד, עשינו כן מהטעמים המיוחדים שיפורטו בהמשך.
כאמור, טענתו העיקרית של הסנגור בפנינו היתה כי שגה בית-המשפט קמא כאשר גזר על המערער עונש מאסר מצטבר בגין עבירות-המין שבביצוען הורשע, מעבר לעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת האינוס. נקודת המוצא לבחינת הטענה האמורה מצויה בסעיף 45(א) לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:
|
"
המאסר חופף
|
45. (א) מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר".
|