השופט א' רובינשטיין:
א. בפנינו שני ערעורים העוסקים בפרשה עצובה אחת. המערער בע"פ 1353/13 (להלן כארם) מלין על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כתילי והשופטים קולה וצרפתי) מיום 26.12.12 בתפ"ח 10942-09-10, בגדרה הורשע בשלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין, עבירות של החזקת ונשיאת נשק לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. ערעורו של כארם מופנה גם כלפי גזר הדין מיום 7.2.13 והעונש שהוטל עליו בגין העבירות שבהן הורשע - עשרים וארבעה חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו (14 חודשים ו-15 ימים), ושמונה חודשי מאסר על תנאי. בע"פ 2224/13 משיג המערער (להלן כרם), אחיו של כארם, על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו הוטלו עליו עשרים שנות מאסר בפועל ושני מאסרים מותנים (לתקופות בנות שמונה ושמונה עשר חודשים) וכן פיצוי בסך 220,000 ש"ח, וזאת בגין הרשעתו בעבירות הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, היזק בזדון, החזקת ונשיאת נשק שלא כדין ושיבוש מהלכי משפט. הורתה של הפרשה בכתב אישום אשר ייחס למערערים, בין היתר, עבירת רצח, וסופה בהרשעתם ובענישתם כמפורט מעלה.
כתב האישום
ב. כתב האישום (תפ"ח 10942-09-10), אשר הוגש כנגד המערערים וכנגד אח נוסף (להלן חמזי), מגולל שני אירועים שהתרחשו ביום 18.8.10, על רקע סכסוך בין משפחתם, חמודה-זועבי, לבין משפחת שתיוי.
ג. לפי הנטען באישום הראשון, ביום 18.8.10 בסמוך לשעה 1100, נסעו עבדאללה שתיוי (להלן עבדאללה) ועלי שתיוי (להלן עלי) במשאית ברחוב בו מצוי איטליז שבבעלותם של המערערים ואביהם בעיר נצרת. נטען, כי בזמן הנסיעה החליפו עלי וחמזי מבטים ותנועות גנאי בידיהם, וכי זמן קצר לאחר מכן התקשר חמזי לטלפון הנייד של עלי, והתפתח ביניהם דין ודברים שכלל קללות ועלבונות על רקע סכסוך המשפחות. נטען, כי במהלך השיחה העביר חמזי את הטלפון לכארם, וזה קילל את עלי ואיים עליו. עוד נטען באישום הראשון, כי כעבור מחצית השעה התקשר כארם לעלי, ואיים עליו פעם נוספת. על רקע אירועים אלה, כך נטען, גמלה אצל המערערים וחמזי ההחלטה לפגוע בבני משפחת שתיוי. לשם כך, כנטען, נסעו המערערים וחמזי לבית עסק השייך לעימאד שתיוי (להלן עימאד), החנו את רכבם, נכנסו לעסק והחלו לתקוף אותו במכות ידיים בכל חלקי גופו. נטען, כי כרם היכה את עימאד באמצעות מפתח שוודי שהיה במקום, וכי כתוצאה מהתקיפה נגרמו לעימאד חבלות בגבו ובפניו, ומשקפיו נפלו ונשברו. עוד נטען, כי במהלך האירוע איימו המערערים וחמזי על עימאד ועל אדם נוסף ממשפחת שתיוי שהגיע למקום. בגין כל אלה יוחסו למערערים ולחמזי בגדר האישום הראשון עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות והיזק בזדון.
ד. לפי הנטען באישום השני, בתום האירועים שתוארו באישום הראשון שבו המערערים וחמזי לאיטליז, ונערכו לקראת הגעה צפויה של בני משפחת שתיוי, ובתוך כך נשא כרם על גופו אקדח טעון, אותו החזיק שלא כדין. נטען, כי בסמוך לשעה 1328 עבר ברחוב בו מצוי האיטליז רכב מסוג גולף (להלן הרכב), נהוג על ידי מוסטפא אסעיפאן (להלן המנוח) ולצדו בנו, נידאל (להלן נידאל). נטען, כי כשחלף הרכב על פני האטליז יצא כארם מן האטליז, ניגש אליו והחל לתקוף את נידאל, וכי כרם יצא מעסק המצוי בצדו השני של הרחוב, שלף את האקדח וניגש לרכב. לפי הנטען, יצא המנוח מן הרכב כשפניו לעבר צדו האחורי של הרכב, על מנת לבדוק את המתרחש ולסייע לבנו. אז, כך נטען, כיון כרם את האקדח לעבר המנוח וירה לעברו יריה אחת, ומיד לאחר מכן הקיף כרם את הרכב, נעמד ליד כארם, כיוון שוב את האקדח לעבר המנוח וירה בו פעמיים נוספות, מטווח של מטרים ספורים, במטרה להמיתו. נטען, כי אחת היריות פגעה בירכו הימנית של המנוח, הקליע חדר לגופו והוא נפל על הכביש. לאחר נפילתו של המנוח, כך נטען, תקפו המערערים וחמזי את נידאל, וכרם ירה יריה נוספת לעבר הרכב. בשלב מסוים, כך לפי האישום השני, הצליח נידאל להימלט; כארם ניגש אל המנוח, ובעזרת אדם נוסף הרימו, גרר אותו בגסות והטיל אותו בצד הכביש, ובהמשך הרימו כארם וחמזי את המנוח, בסיוע עוברים ושבים, בעודם מטלטלים אותו, והכניסוהו לרכב פרטי שפינה אותו לבית החולים. נטען, כי הכל נעשה במטרה להחיש את מותו של המנוח ולסלק ראיות מן הזירה. באישום השני נטען, כי כתוצאה מן הפגיעה בירכו של המנוח, נפגעו כלי דם ראשיים, ונגרם מותו, וכי כתוצאה מגרירתו על הכביש נגרמו למנוח חבלות ושפשופים. באישום השני נטען עוד, כי כרם וכארם החליפו את חולצותיהם במטרה להסתיר ראיות, וחמזי עזב את המקום והסתתר מפני המשטרה. לבסוף נטען באישום השני, כי זמן קצר לאחר הרצח, יצא כארם מן האטליז והוא מחזיק בידו סכין ואקדח. נטען, כי השוטר אסי אהרון (להלן אסי) ששהה במקום החל לרדוף אחריו, וכי במהלך בריחתו השליך כארם את הסכין, ולאחר שאיבד קשר עין עם אסי - העלים את האקדח. בגין האישום השני יוחסו למערערים עבירה של רצח, ולחמזי עבירה של סיוע לאחר מעשה פשע, ולשלושתם יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה שגרמה חבלה בנסיבות מחמירות, החזקת ונשיאת נשק ללא רשות כדין, חבלה במזיד לרכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושיבוש מהלכי משפט.
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
ה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (מפי השופט קולה, אליו הצטרפו סגן הנשיא כתילי והשופט צרפתי), המשתרעת על פני 97 עמודים, ניתנה ביום 26.12.12. ראשית עמד בית המשפט המחוזי על עבירת האיומים שבאישום הראשון. באשר לשיחה הראשונה בין עלי לכארם ולחמזי (שלפי כתב האישום נערכה בזמן שעלי שהה במשאית), ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 39), כי "מדובר בגרסה מול גרסה" וכי הוא מבכר את עדותו של עלי על פני עדותו של כארם. באשר לשיחה השניה בין כארם לחמזי ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 40), כי כעולה מעדותו של עלי, ומעדותו של אחר ששמע שיחה זו (פואד שתיוי - להלן פואד), במהלכה איים כארם על עלי. בית המשפט המחוזי ציין, כי לפי פלט שיחות שהוגש, בשעה 1210 נערכה שיחה ממספר טלפון המצוי בבעלות עסקם של המערערים למספר טלפון הרשום בבעלותו של עלי. עוד צוין בהכרעת הדין, כי כארם וחמזי נמנעו מהתייחסות בעדותם לשיחה השניה, כי בחקירתו במשטרה שמר כארם על זכות השתיקה, וכי טענתו של כארם - כי עלי הוא שאיים עליו - היא טענה כבושה, ועלי אף לא נחקר לגביה. בסופו של דבר נקבע (פסקה 50), כי שני משפטים נאמרו על ידי כארם כלפי אחרים - "אני אגרש אותך ואת כל המשפחה ..." ו"אני לא פארו [פלג אחר ממשפחת חמודה - א"ר], אני סם ואני מוציא אתכם מהבתים שלכם", וכי אמירות אלו נועדו להפחיד או להקניט, ויש בהן כדי לאיים, למצער, על חירותם של המאוימים. לפיכך הורשע כארם בעבירות האיומים.
ו. באשר לעבירת התקיפה שבאישום הראשון נקבע, כי העובדה שהמערערים וחמזי הגיעו לעסקו של עימאד והעובדה שלעימאד נגרמו חבלות ושמשקפיו נשברו, בצירוף כבישת עדותם של המערערים וחמזי והימנעותם מעימותם של עדי התביעה עם הטענה כי עימאד הוא שתקף תחילה את המערערים וחמזי באמצעות מפתח שוודי "מובילות לכדי מסקנה עובדתית ברורה, שלגביה לא הצליחו הנאשמים לעורר ספק סביר ולפיה, הנאשמים כולם, או למצער, נאשמים 1 ו-2 [כרם וכארם - א"ר] (ועל כך להלן) תקפו את עימאד" (פסקה 58). בית המשפט המחוזי עמד גם על סתירות לכאוריות בעדויותיהם של עדי התביעה וציין כי אין בהן כדי לגרוע ממסקנותיו באשר לתקיפה עצמה, אולם הוא מוכן להניח מחמת הספק "כי לא הוכח מי מהם הכה את עימאד במפתח השוודי". כן עמד בית המשפט המחוזי על חלקו של חמזי באירוע התקיפה, וקבע (פסקה 62) כי יש להרשיעו כמבצע בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי לאחר האירוע איים כארם על עימאד ועל אביו, אבו ריאד. בסופו של דבר הורשעו המערערים וחמזי בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובעבירה של היזק בזדון, וכארם הורשע בעבירה נוספת של איומים.
ז. באשר לאישום השני קבע בית המשפט המחוזי (פסקאות 83-82), כי לא הוכח קיומה של התארגנות מוקדמת, או שהמערערים היו נחושים לפגוע בכל בן משפחת שתיוי שיתקרב. בית המשפט המחוזי קבע, כי המנוח נפגע מקליע אחד בלבד (פסקה 69), כי המערערים וחמזי נצפו בסרטון בו תועד הירי במנוח (ת/59), וכי בסרטון זה נצפה כרם שולף אקדח ומתקרב לעבר הרכב, ולאחר מכן - מקיף את הרכב ויורה עוד שתיים או שלוש יריות, שלא פגעו במנוח, וכארם נצפה יוצא מן האטליז, מתקדם לעבר הרכב ונאבק עם נידאל (פסקאות 72-71). בית המשפט המחוזי ציין, כי השאלה המרכזית היא האם כרם הוא שירה את היריה הראשונה, הקטלנית, במנוח. על כך השיב בית המשפט המחוזי (פסקה 165), כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהמנוח נפגע מהיריה הראשונה הקטלנית, שנורתה מן האקדח שהוחזק על ידי כרם, וכי גרסת ההגנה לפיה המנוח נפגע מכדור שנפלט מאקדח שהוחזק על ידי נידאל "הוכחה כגרסת בדים שאין לה על מה שתסמוך". באשר ליסוד הנפשי נאמר (פסקה 189), כי "בנידון שבפנינו קשה לצייר תמונה ברורה, ומשכך נותר בליבי ספק של ממש, האם אכן רצה הנאשם 1 במותו של המנוח", ולפיכך יש לזכות את כרם, מחמת הספק, מעבירת הרצח, ומקל וחומר שיש לזכות את כארם מעבירה זו. עם זאת, הורשע כרם בעבירת הריגה, שכן "אין ספק, כי מי היורה בטבורה של עיר, 4-3 יריות, וזאת שעה שבאזור הירי אנשים רבים, התקיימה בלבו הכוונה הנדרשת" (פסקה 192). באשר לכארם נאמר (פסקה 194), כי משנדחתה הטענה בדבר היערכות מוקדמת או מארב, אין ניתן להסיק שאדם מן היישוב היה צופה שסופו של האירוע יוביל למעשה הריגה, וכי לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים שכארם ידע או היה עליו לדעת שכרם נושא אקדח. על כן זוכה כארם מעבירת ההריגה.
עוד קבע בית המשפט המחוזי (פסקה 195), כי "הנאשמים כולם השתתפו בתקיפתו של נידאל", וכי הדבר עולה באופן ברור מהסרטון ת/59, ועל כן הורשעו המערערים וחמזי בעבירה זו. המערערים הורשעו גם בעבירות החזקת ונשיאת נשק שלא כדין. הרשעתו של כארם בעבירה זו הושתתה על עדותו של השוטר אסי; צוין (פסקה 196), כי הגם שבעדותו של האחרון "נתגלו קשיים", הנה היא נמצאה "אמינה ומהימנה". המערערים זוכו מעבירה של קשירת קשר, שכן זה לא הוכח ברמה הדרושה במשפט הפלילי (פסקה 197). בית המשפט המחוזי קבע (פסקאות 199-198), כי לא הוכח שהמערערים או חמזי ביצעו כלפי המנוח עבירה של תקיפה הגורמת לחבלות חמורות, ועל כן זוכו מעבירה זו, מחמת הספק. עוד נקבע בהכרעת הדין (פסקה 200), כי יש לזכות את חמזי מעבירה של סיוע לאחר פשע. באשר לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה נקבע (פסקה 201), כי לא עולה שכארם וחמזי "עשו מעשה, לבד מהתקיפה של נידאל, שעניינו בעבירה החמורה", ולעומת זאת את כרם "אשר ירה באקדחו אל עבר נתיב התחבורה, יש להרשיע בעבירה זו".
ח. בסופו של יום הורשע כרם בעבירת הריגה ובעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כארם הורשע בשלוש עבירות איומים, ושניהם הורשעו בעבירות החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין ובשיבוש מהלכי משפט (כרם - בגין החלפת חולצתו טרם מעצרו, וכארם - בגין העלמת אקדח). המערערים וחמזי הורשעו בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובעבירה של היזק בזדון.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
ט. ביום 7.2.13 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט סקר את עיקרי הכרעת הדין, ועמד על תצהירי נפגעי העבירה - בנו של המנוח ואלמנתו. לאחר שעמד על השיקולים הצריכים לקביעת העונש ההולם, פנה בית המשפט המחוזי לדון במתחם העונש ההולם לעבירת ההריגה. נאמר (פסקה 28), כי "גדיעת חיי אדם והערך של חיי אדם, צריך להיות הערך המוגן ביותר בכל חברה מתוקנת". באשר למדיניות הענישה הנוהגת נאמר, כי "קשה, קשה עד מאד, לקבוע מהי מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת ההריגה" (פסקה 30) באשר "קשת הענישה בעבירת ההריגה הינה נרחבת ביותר" (פסקה 31). לאחר שמנה שורה של פסקי דין, מהם חמורים בנסיבותיהם מהמקרה דנא ומהם קלים ממנו, ולאחר שעמד על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המחמירות עם כרם - התכנון שקדם לביצוע העבירה, חלקו היחסי של כרם באירוע, הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירה והנזק שנגרם בפועל - נקבע כי הרף העליון בתוך המתחם ההולם של עבירת ההריגה הוא שש עשרה שנות מאסר (פסקה 37), וכי "המתחם ההולם בנסיבות שבפנינו הינו בין 20-14 שנה, באשר לכלל העבירות" (הדגשה הוספה - א"ר) בהן הורשע כרם באישום השני (פסקה 41). באשר להרשעתו של כרם בעבירת התקיפה נשוא האישום הראשון נאמר, כי זו טפלה לאישום השני והחמור, וכי מתחם הענישה בה נע בין שישה לארבעה עשר חודשי מאסר.
באשר למתחם הענישה בעבירות בהן הורשע כארם בגדר האישום הראשון נקבע (פסקה 46), כי זה נע בין שמונה לשישה עשר חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם הענישה בעבירות בהן הורשע באישום השני נע בין שמונה לארבעה עשר חודשי מאסר. באשר לחמזי נאמר, כי נוכח חלקו המינורי בכל אחד משני האישומים, מתחם הענישה בכל אחת מעבירות התקיפה בהן הורשע הוא בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל.
י. בשלב זה פנה בית המשפט המחוזי לדון בעונשו הקונקרטי של כל אחד מן הנאשמים. באשר לכרם נאמר, כי לא נמצאה נסיבה בסעיף 40יא לחוק העונשין - שעניינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה - שיש בהן כדי להקל עימו, לבד מהעדר עבר פלילי ולבד מן העובדה שהביע צער על מעשיו. עוד נאמר, כי אין בקו ההגנה אותו נקטו המעורבים משום נסיבה לחומרה, אולם "בגין הצורך הגובר והלך בהרתעת הרבים, יש להחמיר קמעא, ובמסגרת המתחם ההולם" בעונשו של כרם (פסקה 52). בסופו של דבר נגזרו על כרם תשע עשרה שנות מאסר בגין האישום השני, ושנת מאסר בגין האישום הראשון. נקבע (פסקה 54), כי הואיל ומדובר באירועים שונים יש לצבור את העונשים זה לזה (בניכוי ימי מעצרו). כן נגזרו על כרם שני מאסרים מותנים (בני שמונה ושמונה עשר חודשים) ופיצוי בסך 220,000 ש"ח.
בעניינו של כארם עמד בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי ה"מכביד יחסית", הכולל עבירות שונות של אלימות ובין היתר תקיפות שונות, וכן על העובדה שכארם הוא זה שהחל במסכת האיומים (כלפי עלי) ובתקיפתו של נידאל. מנגד צוינו עינוי הדין שנגרם לכארם - העובדה כי מתחילה הואשם ברצח ושהה תקופה ארוכה במעצר בגין זאת, העובדה ששהה תקופה ארוכה במעצר בית, ושביקש להתנצל על חומרת מעשיו. על כארם נגזרו שנים עשר חודשי מאסר בגין כל אחד מן האישומים, וגם לגביו נקבע כי העונשים ירוצו במצטבר, בניכוי ימי מעצרו - ארבעה עשר חודשים וחמישה עשר יום. כן הוטל עליו מאסר מותנה בן שמונה חודשים.
על חמזי (שביקש לצרף תיק נוסף אשר עניינו שמונה הפרות של הוראה חוקית) הוטל מאסר בפועל בן שנה וחמישה עשר יום, אותו ריצה מכבר במעצרו, ומאסר מותנה בן שישה חודשים.
הערעורים