1. המערער יליד 1984, רווק, סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה פרנואידית, ובהשפעת מחלתו התפתחו בו מחשבות שווא כי אביו רוצה להרעילו. הוא מאושפז בכפיה בבית החולים לאחר שביום 20.4.10 דקר את אביו באמצעות סכין והרגו. הוועדה הפסיכיאטרית החליטה ביום 16.1.13 לא לאפשר לו לצאת לחופשות כלל, אף שקבעה כי המסוכנות שבו, לעצמו ולאחרים, היא נמוכה. על כך מלין המערער ומבקש כי אתערב בהחלטת הוועדה ואתיר לו לצאת לחופשה חד פעמית, בליווי, מוגבלת בזמן ובמקום.
2. רקעו ועניינו של המערער נסקרו בהרחבה בערעור קודם (ע"ו 4523-09-12). בפסק הדין שם נבחנה החלטתה הקודמת של הוועדה בעניינו של המערער, מיום 5.9.12. הוחלט שם, כמו הפעם, לא לאפשר חופשות כלל. המסוכנות שבמערער לאחרים הוערכה אז כבינונית והוועדה הסבירה בהחלטתה הקודמת, כי מדובר ב"חולה פסיכוטי חריף עם דיסימולציה מוכחת ובאישיות הבסיסית פסיכופט. סף גירוי נמוך והתנהגות ארוגנטית במהלך הבדיקה."
הערעור הקודם נדחה. בפסק הדין (פסקה 7) הוסבר כי "כקביעתה של הוועדה המערער שרוי עדיין במצב פסיכוטי חריף, דיסימולטיבי, סף הגירוי נמוך, ... . הסכנה שבו לאחרים טרם שככה, והיא עדיין ברמה בינונית. ככלל, ניתן לגרוס כי מי שגרם למותו של אדם אחר, במעשה רצח או הריגה, ואושפז בכפייה עקב כך, אין להוציאו לחופשות, אף לא מוגבלות בליווי, זמן ומקום, כל עוד לא ירדה רמת מסוכנותו לדרגה נמוכה."
3. בפני הוועדה הנוכחית עמדה הפניית הרופאים מיום 8.1.13. בהפניה מפורט כי המערער סובל מסכיזופרניה פרנואידית ואושפז בעבר כמה פעמים. הפעם הוא מאושפז מכוחו של צו אשפוז מיום 20.4.10, ובמשך תקופה ארוכה במחלקה "מצבו היה יציב: שקט, רגוע, פסיבי, קואופרטיבי עם מטופלים אחרים, לא מגלה סימנים פסיכוטיים פעילים, ללא ביטויי אלימות, לא היה מעורב באירועים חריגים ... יוצא למועדון פתוח בשטח בית (ה)חולים ללא בעיות. ... מתנהג ... כשורה חוזר בזמן." כיום הוא נמצא ב"הפוגה חלקית" ללא סימנים פסיכוטיים פעילים, השטחה אפקטיבית. מביע חרטה על מעשיו, ... מוסר שמבין שזקוק לטיפול התרופתי באופן קבוע." הרופאים העריכו כי אין במערער מסוכנות עצמית, ואילו מסוכנותו לאחרים היא נמוכה. אמו ואחיו של המערער מוכנים לקחתו לחופשה, ולפיכך, כך סיכמו הרופאים, "כעת (הוא) במצב של רמיסיה טובה ויציבה. מביע חרטה על מעשיו עם תובנה שזה היה קשור למצב חולני ושצריך להמשיך (ה)טיפול התרופתי ע"מ למנוע החרפת (ה)מחלה. להערכתנו מצבו הנפשי הנוכחי מאפשר יציאה לחופשות. אנו מבקשים מתן חופשות בליווי דבר שיאפשר התקדמותו במצב."
רופאו של המערער מן המחלקה בה הוא מאושפז ציין בפני הוועדה כי "היום (יש במערער) כמעט תובנה מלאה, הוא מבין, הוא לא מדקלם את המילים, התייחסות(ו) רציונלית מהלב שלו, לא ציפיתי שיוכל לתת תשובות מנומקות מצידו. הוא יותר משנה בהפוגה".
בהמשך הדיון התייחסה הוועדה לאירוע חריג מלפני כשנה כאשר המערער התקוטט עם חולה אחר שתקף אותו, ולדבריו הוא היכה חזרה והתגונן. בבדיקה נרשם כי המערער "מסודר, משתף פעולה. עונה לשאלות לעניין. לא נצפתה פרודוקציה פסיכוטית פעילה. שחזר את מצבו הנפשי שהיה טרם אשפוזו ואת המעשה החמור שעשה. ... מביע חרטה על המעשה החמור, למרות שלא ראינו תגובה אמוציונאלית. התחום הקוגניטיבי שמור. קיימת תובנה למצבו הנפשי. מסביר את השיפור במצבו בטיפול תרופתי שמקבל וטוען שמשוכנע עכשיו שהוא זקוק להמשך טיפול גם מחוץ לכותלי ביה"ח. מבקש חופשות."
בעקבות הבדיקה העריכה הוועדה, כאמור, כי המסוכנות שבמערער נמוכה, ואת החלטתה שלא לאפשר יציאה לחופשות כלל נימקה: "בבדיקה הנוכחית לא נתגלו סימנים פסיכוטיים פעילים, לכן מדובר על רמיסיה טיפולית. יש להדגיש שלמרות חרטה על המעשה, לא ראינו תגובה אמוציונאלית הולמת בנגיעה בנושא זה. החלטת הוועדה קשורה גם לעובדה שבבדיקה בחודש ספטמבר צוין שהמטופל במצב פסיכוטי עם מחשבות שווא, רגזנות ותובנה לא מספקת."
4. בערעורו כותב המערער, בין היתר, כי הוועדה נתנה משקל רב יתר על המידה למצב בו הוא היה נתון בשעתו, בעת שניתנה ההחלטה הקודמת מספטמבר 2012. כיום הוא "מבקש מבית המשפט שיתייחס למצב הנתון שלי שאני נמצא ברמיסיה טובה מעל ל - 3 שנים." עוד הסביר המערער: "אני כבר שוהה שם (בביה"ח) 3 שנים. זה פוצע את הנפש להיות במקום כזה סגור ... בלי מגע עם סביבה רגילה ... אני יודע שעשיתי את העבירה שמצדיקה את המאסר שלי, אבל אני מרגיש טוב ואין לי אירועים חריגים, לא מהווה סיכון לסביבה. אני חושב שמגיע לי לצאת למספר שעות כדי לאוורר את הנפש, שתהיה לי הרגשה טובה, אני נושא עלי תיק מאוד כבד על הכתפיים, המקרה של אבי, וזה מצער אותי. אני מבקש שיתנו לי מספר שעות של חופשה. אפשר לבטוח בי שלא יהיו בעיות או תקלות. הרופא סומך עלי. כבר בשנת 2012 רצה להוציא אותי אפילו לבית לא רק למספר שעות."
כמו כן הסביר המערער בדיון כי אמו ואחיו מוכנים לקחת אותו לחופשות אפילו למספר שעות ובא כוחו הדגיש כי חל שיפור במצבו. כל שמבוקש הוא לאפשר חופשה קצרה למספר שעות לאחר שהמערער מצוי זה יותר משנה בהפוגה.
5. ב"כ המשיבה מתנגדת לעתירת המערער. החלטת הוועדה, לדעת המשיבה, סבירה; אל לו לבית המשפט להתערב בה; ההתייחסות אל המערער צריך שתהא מחמירה, בהתחשב בחומרת מעשה ההריגה שביצע, ואין להטיל אל פתחו של הציבור את הסיכון בהימצאותו של המערער מחוץ לבית החולים.
6. הכללים החלים על ענייננו ברורים, אך יישומם בכל מקרה ומקרה (שכל אחד מהם שונה מהאחרים ומתייחד על פי רקעו, מצבו ונתוניו של החולה הספציפי) מצריך איזון ושקלול של כללים אלו, והם נסבים לא רק על מצבו של החולה והסיכון שבו, אלא גם על עבודת הוועדה ומידת ההתערבות בהחלטותיה.
7. חולה המאושפז מכוחו של צו אינו זכאי לחופשות, אלא במידה ובתנאים שמתירה הוועדה. אין לחולה זכות מוקנית לצאת לחופשה. היציאה לחופשה מתאפשרת, רק שעה שאין עימה סיכון לשלום הציבור, אם כי מידה מסוימת של סיכון, לאור העבר, תמיד קיימת ולא ניתן לשלול אותה לחלוטין לגבי העתיד. ההחלטה היא פרי של איזון בין השניים, ואיזון כזה, מטבעו, כשניתנת חופשה, בהכרח נושא עימו מידה מסוימת של סיכון. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 25218-09-12
מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 10.10.12, והמצוטט שם מרע"א 704/12
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, מיום 18.6.12, מפי כב' השופט דנציגר).
8. עניינו של המערער מצדיק התייחסות מחמירה. בבסיס הנתונים ניצבת הפרשה המתוארת בכתב האישום. המפורט בו שימש בסיס להוצאת צו האשפוז, ומשלא ביקש הסנגור לברר את האישום עם הפסקת ההליכים לפי ההוראה שבסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אין לאפשר כפירה בעובדות כתב האישום. מחלת הנפש ממנה סובל המערער משתלטת על נפשו של החולה ומכתיבה את התנהגותו. כאשר החולה ברמיסיה "שולטנות" זאת של המחלה מאבדת במידה זו או אחרת מהשפעתה, אך המחלה טבועה בנפשו של החולה ועלולה להתפרץ שוב, כך שמוצדק לראות בחולה שביצע בעבר מעשה רצח, וקיפח חייו של אדם, כמי שמלווה אותו כצל החשש כי יחצה שוב את אותו "קו אדום" שנחצה בעבר. על כן נקבע לגבי חולה כזה (שיוחסה לו עבירה של רצח, ויפה הדבר גם למי שיוחסה לו עבירה של הריגה שאך כחוט השערה בינה לבין רצח), קריטריון מחמיר של יציאה לחופשה. קריטריון זה חל גם על המערער. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 50587-12-12
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 6.1.13, וכן ע"ו (מחוזי חיפה) 52782-09-11
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 2.10.11).
גם עברו הפלילי של המערער פועל לחובתו. הרישומים מראים הרשעה קודמת בעבירת סמים, הרשעה נוספת שעניינה שני מקרים של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, זיוף סימני זיהוי של רכב, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, פריצה לרכב בכוונה לגנוב וגניבה מרכב.
9. גם כללים נוספים פועלים לחובת המערער: אנו מדברים בלב ליבה של עבודת הוועדה בהעריכה את הסיכון שבחולה ובאזנה בין סיכון זה לבין הצורך שלא לפגוע אלא במידה הנדרשת בחירותו של החולה. לפיכך, ההתערבות של בית המשפט בעבודת הוועדה ובאיזון שהיא ערכה לא תיעשה על נקלה, ובית המשפט לא יפעיל בנידון זה את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הוועדה. (ר' ע"ו 50587-12-12 הנ"ל).
ועוד: יכולה הוועדה שלא ללכת על פי המלצת הרופאים; יכול שהערכתה את הדברים תהא שונה מדעתם, לה ראוי לייחס משקל רב, אך בסופו של דבר, אין היא אלא המלצה. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 888-07-12
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 8.7.12, וכן ע"ו (מחוזי חיפה) 45392-03-11
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים מזרע, מיום 3.5.11).
10. אולם, אין לומר שלעולם לא יתערב בית המשפט בהחלטת הוועדה. אם ניתן לשיקול מסוים בהחלטתה משקל רב בהרבה מן המוצדק, יכול בית המשפט לתקן את המעוות ולהורות אחרת מכפי שקבעה הוועדה.
11. הוועדה נתנה במקרה דנן משקל נכבד למצבו של המערער כפי שהוגדר בדיון הקודם של הוועדה. מאז חלפה תקופה של חצי שנה, והוועדה העריכה כי הפעם אכן ירדה רמת המסוכנות שבמערער והיא נמוכה. כיום, לא נתגלו בו, כקביעת הוועדה, סימנים פסיכוטיים, והתנהגותו במחלקה, בשטח בית החולים, ובמועדונית היא תקינה. למרות זאת, הוועדה נקטה משנה זהירות לגבי המערער. זהירות זאת מתחייבת מן הפרשה בה מדובר ומרקעו של המערער. אף אם הייתה בכך החמרה מסוימת אינני רואה בכך סיבה בעלת משקל מספיק להתערבות בהחלטת הוועדה. אפנה לע"ו (מחוזי חיפה) 17513-10-12
פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים מזרע, מיום 24.10.12:
"תפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית הוא תפקיד קשה. היא נושאת באחריות כבדה בהחליטה על אשר ייעשה עם החולה במהלך האשפוז שנכפה עליו. מצד אחד, עליה להקפיד על כך שהפגיעה בחירותו של החולה לא תהא מעבר לנדרש ולהכרחי. מצד שני, עליה לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי ואת הצורך לשמור על ביטחונו של הציבור ועל שלומו של החולה מפני הסכנה הגלומה בו מחמת מחלתו, לעצמו ולאחרים. לוועדה הפסיכיאטרית מוקנות סמכויות של וועדת חקירה. התמודדות חבריה עם המשימה המוטלת עליהם אינה קלה והיא מצריכה כוחות נפש ניכרים. בקרת בית המשפט על עבודתה של הוועדה דומה ביסודה לבקרתו של בית המשפט המנהלי ולא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בקביעותיה הרפואית, בהערכותיה בדבר המסוכנות ובהחלטותיה לגבי המשך האשפוז ותנאיו (ר' רע"א 8000/07
היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12)."