1. המערער רווק, כבן 30, מתגורר בצפון הארץ. הוא עלה לישראל מקווקז יחד עם אביו בשנת 1990. אימו עלתה ארצה מאוחר יותר אך התאבדה זמן קצר לאחר בואה לישראל. בעברו ריצה המערער מאסר לתקופה של 10 חודשים בגלל שימוש בסמים אותם הוא נוטל מאז היותו כבן 17.
2. לפני כחודשיים חלה החמרה במצבו הנפשי של המערער. הוא נעשה מתוח, הסתגר בחדרו, שבר מראה במקלחת, סיפר לאביו כי הוא שומע את קולותיה של אימו וביום 31.10.11 נסע עם אביו למרכז הארץ, יצא מהבית ונעלם לאחר שהחליט לעבור את הגבול למצרים ולטייל במדבר. הוא הגיע למעבר הגבול בלא תעודת זהות ובלי דרכון, ניסה לברוח משוטרים, התנהג בצורה מוזרה, קפץ מגובה וזרק אבנים ואחר כך הובא לבית החולים "יוספטל" על ידי המשטרה. התברר כי הוא שרוי במצב פסיכוטי חריף ועל כן הוצאה בעבורו הוראת אשפוז, מכוחה הוא מאושפז כיום בבית החולים "מזרע".
3. על הוצאת הוראת האשפוז ערר המערער בפני הוועדה הפסיכיאטרית, שדנה בכך ביום 9.11.11 והחליטה לדחותו. הוועדה העריכה באותו דיון כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה ונימקה את החלטתה בכך שהוא היה אז שרוי עדיין במצב פסיכוטי הזייתי, חסר תובנה לחלוטין, סף הגירוי היה נמוך והוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי.
בתום הדיון בערר האריכה הוועדה את הוראת האשפוז עד ליום 16.11.11.
4. ביום 16.11.11 דנה הוועדה הפסיכיאטרית בהארכת תקופת האשפוז מעבר ל- 14 הימים הראשונים, כפי סמכותה שבסעיף 10(ג)(2) של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).
המנהל ביקש ממנה להאריך את האשפוז למשך חודש נוסף לאחר שסבר כי המערער "עדיין שרוי במצב פסיכוטי עם סיכון פיזי לעצמו ולסביבתו (מחשבות שווא של גדלות ורדיפה עם תוכן דתי, הזיות שמיעה, הפרעות באפקט) עם השפעה ניכרת על התנהגותו ועם פגיעה חמורה בשיפוט."
בבדיקה בפני הוועדה היה המערער "עירני, הופעתו מרושלת משתף פעולה באופן פורמאלי וחלקי חשדן ... רפיון אסוציאטיבי לא מגלה מחשבות שווא מגובשות, אך נוצר רושם ברור מדיסימולציה. ... מוסר ששמע קול של אמה עם אפקט לא תואם עם גוון אווילי מחייך ללא סביה חסר תובנה למצבו הנפשי ... נגטיביסטי, נוטה להתפרצויות זעם וכעס."
הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה; האריכה את האשפוז למשך חודש ימים, עד ליום 16.12.11 ונימקה: "מדובר בגבר בן 30 ללא עבר פסיכיאטרי עם התמכרות לסמים אשר אושפז עקב מצב פסיכוטי חריף ומסוכנות ברמה גבוהה התחיל טיפול תרופתי אך אין עדיין הפוגה ממשית, חסר תובנה למצבו הנפשי וגם לצורך בטיפול תרופתי ומהווה סכנה גם לעצמו וגם לסביבתו."
5. המערער מלין על החלטת הוועדה מיום 16.11.11. הוא מבקש לשחררו בהקדם האפשרי מהאשפוז הכפוי, ומסביר בערעור אותו כתב בעצמו, בכתב ידו: "האשפוז הורס לי את הבריאות ופוגע בתפקודי". כמו כן הסביר המערער בדיון כי הוא חפץ לחזור לבית אביו ולשפץ את הבית. דודתו הסבירה כי היא מוכנה לקחתו אליה אם המערער יחפוץ בכך.
הטיפול במערער במהלך האשפוז נעשה בתרופות אותן הוא נוטל: "טב' דקינט 2 מ"ג פעמיים ביום, זריקת בדודקה MCG1000 פעם ביום, טב' בונדורמין 0.25 מ"ג SOS טב' מוקסיפן 500 מ"ג 3 פעמים ביום (7 ימים), טב' קלופיקסול 4 מ"ג פעמיים ביום."
6. כאשר דן בית המשפט בערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של חולה במסגרת דיונה על פי הסמכות המסורה לה בסעיף 10(ג) של החוק, הוא בוחן את החלטת הוועדה בשני מישורים. המישור האחד עניינו ההליך המנהלי ובמסגרתו בודק בית המשפט אם נשמרו בקשר להליך זה הכללים הנוגעים לתקינותו, כגון: כללי הצדק הטבעי, חריגה מסמכות, שיקולים זרים וכדומה. המישור השני עניינו מצבו של החולה, תוך בדיקה אם התקיימו תנאי החוק לצורך המשך אשפוזו, המסוכנות שבו, וכן שמירת המידתיות באשר לסעד הננקט, והיקפו.
7. באשר למישור הראשון -
החוק מסדיר את הליך האשפוז הכפוי במסלול האזרחי כך שהפונקציונר האחראי הבודק את עניינו של החולה ומחליט לגביו את ההחלטות הנדרשות הוא הפסיכיאטר המחוזי או סגנו. הם מוסמכים להוציא הוראת בדיקה כפויה (דחופה או שאינה דחופה) - ר' סעיף 6 ו-7 של החוק; אחר כך יכולים הם להוציא הוראת אשפוז כפוי - ר' סעיף 9 של החוק, ובהמשך מוסמכים הם, אם הוגשה להם על כך בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, להאריך את תקופת האשפוז הכפוי למשך 7 ימים נוספים - ר' סעיף 10(ב) של החוק.
אם לא באה בפני הפסיכיאטר המחוזי או סגנו בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל בה התבקשה הארכת תקופת האשפוז למשך 7 ימים נוספים אין להביא את עניינו של החולה בפני הוועדה לצורך המשך האשפוז. יש לשחרר את החולה כמצוות סעיף 10(ה) של החוק הקובע: "נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה."
8. בעוד שהפסיכיאטר המחוזי או סגנו, הם המוסמכים להחליט על אשפוזו הכפוי של החולה במשך 14 הימים הראשונים של האשפוז הכפוי, באשר לתקופה שלאחר מכן, אחראית על כך הוועדה הפסיכיאטרית. תחילה היא מוסמכת להאריך את תקופת האשפוז "לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חדשים." (סעיף 10(ג)(1) של החוק). בהמשך, יכולה היא להאריך את האשפוז הכפוי לתקופות נוספות "שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חדשים." (סעיף 10(ג)(2) של החוק).
9. החוק מסדיר, אפוא, מדרג של סמכויות באשר לאשפוז והארכתו. מדרג זה צמוד ללוח הזמנים של האשפוז. שבוע ראשון של אשפוז כפוי - הסמכות היא בידי הפסיכיאטר המחוזי או סגנו; שבוע שני של אשפוז כפוי - הסמכות בידי הפסיכיאטר המחוזי או סגנו, בתנאי שעמדה בפניהם בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל שהנתונים שבה מצדיקים זאת; לאחר שבועיים של אשפוז - הסמכות להאריך את האשפוז היא בידי הוועדה הפסיכיאטרית, גם כן בתנאי שעמדה בפני הוועדה בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל.
10. מנגנון הביצוע של החוק, תוך שילוב של הוראותיו, בצירוף כללי המנהל החלים על עבודתם של הפסיכיאטר המחוזי והוועדה הפסיכיאטרית, מחייבים כי החלטותיהם תינתנה במועד הדרוש. כל שלב נוסף של האשפוז הכפוי מצריך בחינה אם השלב הקודם שלו השיג את מטרתו או הביא לשינוי (שיפור) במצבו של החולה, על מנת לדעת אל נכון אם לאחר התקופה שחלפה עדיין מצדיק מצבו את המשך האשפוז הכפוי. את הבחינה הזאת באשר לשבוע השני של האשפוז צריך לעשות הפסיכיאטר המחוזי. בדיקה זאת לתקופה שלאחר מכן היא בסמכות הוועדה.
עולה מן האמור כי הפסיכיאטר המחוזי או סגנו צריכים להחליט על הארכת תקופת האשפוז מעבר לשבעת הימים הראשונים בסמוך לסיום תקופה זו. הוועדה הפסיכיאטרית צריכה להחליט על הארכה נוספת של האשפוז בסמוך לפני תום 14 הימים הראשונים של האשפוז.
11. כלל נוסף אשר צריך להישמר בדיוני הוועדה עניינו בכך שהדיון המתקיים בפניה יהיה תחום במסגרת הנדרשת מן ההליך. הוועדה מוסמכת לדון בהארכת האשפוז (סעיף 10(ג) של החוק). כמו כן מוסמכת הוועדה לדון בערר על החלטת הפסיכיאטר המחוזי או סגנו לתת הוראת אשפוז כפוי וכן על סירוב להוציאה (סעיף 12(א) של החוק). משהוגש ערר "הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לאשר את ההחלטה נשוא הערר, לבטלה או לשנותה כפי שתמצא לנכון." (סעיף 12(ג) של החוק). דיון בהארכת האשפוז לחוד ודיון בערר לחוד, כל דבר על פי עניינו.