1. המערער יליד 1969. בחודש יוני 1987, טרם גיוסו לצה"ל סבל המערער מהתקף של דיפלופיה בעין ימין (כפל ראיה) במשך 10 ימים, בגינו אושפז במחלקה הנוירולוגית בבית חולים רוטשילד. בשל התקף זה נדחה גיוסו לצה"ל בשנתיים. מאחר שההתקף לא חזר גוייס המערער לצה"ל בחודש אפריל 89 כמכונאי רכב.
2. בעת שירותו כמכונאי רכב היו למערער שני התקפים נוספים. התקף אחד בשנת 1990 שם סבל שוב מאותה בעיה של דיפלופיה דהיינו, כפל ראיה, ואושפז בבית חולים רמב"ם. ההתקף חלף ללא טיפול תוך כדי האשפוז. המערער סבל מהתקף נוסף בחודש יולי 91, שם בנוסף לתופעה של כפל ראיה הופיעה גם חולשת באצבעות הידיים. המערער שוחרר מצה"ל בחודש אפריל 92 בפרופיל 21.
3. המערער אובחן לאחר שחרורו מצה"ל כחולה בטרשת נפוצה כאשר למעשה ההתקף הראשון של המחלה היה טרם גיוסו, בשנת 1987. קצין התגמולים הכיר בהתקפים של הטרשת הנפוצה שהיו במהלך השירות - כנכות מוכרת.
4. המערער טופל תרופתית ולא סבל מהתקפים חוזרים עד סמוך לשנת 2007. לאחר התקף בראשית שנת 2007 פנה המערער בבקשה לקצין התגמולים להכיר בהחמרה במצבו. ועדה מחוזית מיום 03.06.08 קבעה כי "50% מהפגימה הקיימת היום קשורה באופן ישיר או עקיף להתקפים שהוכרו מאחר ומדובר במוקד שחלקו זהה מבחינת הפרזנטציה הנוירולוגית למה שהוכר בעבר". לפיכך קבעה 20% (מתוך 40%) בשל הפרעות בקואורדינציה ימין בצורה בינונית וכן 15% (מתוך 30%) בשל הפרעות בקואורדינציה שמאל בצורה בינונית. הנכות נקבעה באופן
זמני עד יולי 2009. ערעור שביקש להגיש המערער לעניין גובה הנכות - נמחק על ידו.
5. המערער זומן לוועדה מחוזית חוזרת שהתקיימה ביום 08.09.09. המערער ביקש להכיר בהחמרה במצבו ולקבוע את הנכות כצמיתה. ועדה זו קבעה את הנכות הזמנית כצמיתה והוסיפה 10% (מתוך 20% בגין דיסאטוריה).
6. המערער ביקש להכיר בהחמרה במצבו ולכן זומן לוועדה מחוזית שהתקיימה ביום 29.5.12. מטעם המערער הוגשה חוות דעת ד"ר רפאלי מיום 27.2.12. ב"כ המערער, עו"ד גב' כהן רוזנס, טענה בפני הועדה כי אמנם מחלתו לא החלה במהלך השירות הצבאי אך היא החמירה במהלך השירות הצבאי. ב"כ המערער ביקשה מועדה זו לדון גם בפרפלגיה כנכות מוסבת על פי תקנה 9. ועדה זו קבעה כי אכן קיימת החמרה משמעותית במצבו של המערער, אלא שהמערער לא הוכר כנכה בגין מחלת הטרשת הנפוצה, אלא רק בגין ההתקפים הספציפיים מהם סבל במהלך שירותו. הועדה עיינה בחוות הדעת של ד"ר רפאלי שצרף המערער . הועדה פרטה כי אכן הטרשת הנפוצה היא מחלה פרוגרסיבית כפי שניכר במצבו של המערער, אך החולה איננו מוכר כנכה בגין המחלה עצמה, ועל כן ההתקדמות במחלתו אינה מהווה החמרה של הנכות המוכרת. ההחמרה היא פועל יוצא של מחלת הטרשת הפעילה ולא כתוצאה משני ההתקפים שסבל במהלך השירות. ועדה זו השאירה את דרגת הנכות כפי שהיתה (סה"כ 41.5%).
7. המערער הגיש ערעור לועדה רפואית עליונה ובערעורו חזר וטען כי יש לראות במצבו הרפואי המוחמר הנוכחי כנכות מוסבת, הנובעת מהנכות המוכרת.
8. ועדה רפואית עליונה התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 18.12.12. הועדה שמעה את טיעוני באת כוחו של המערער, וכן את תלונות המערער עצמו באשר למצבו הרפואי. הועדה בדקה את המערער, ורשמה את ממצאי בדיקתה בפירוט בפרוטוקול. הועדה עיינה במסמכים בתיקו הרפואי של המערער ובחוות הדעת של ד"ר גיא רפאלי מום 27.2.12 . הועדה חזרה וציינה כי הנכות המוכרת של המערער מסתכמת בשני התקפים שהיו במהלך שירותו בצבא. עוד צויין כי מחלתו של המערער היתה יציבה במשך כ - 20 שנה והנסיגה המשמעותית היא בחמש השנים האחרונות. וכך נמקה הועדה את החלטתה: "מחלת הטרשת הנפוצה היתה תחילה בעלת מהלך RELAPSING REMITTING השתנתה למהלך SECONDARY PROGRESSIVE, שינוי שמוכר היטב במחלה זו. הועדה מקבלת שחלה החמרה משמעותית במצבו הנוירולוגי של התובע מאז ההתקפים שהוכרו על ידי קצין התגמולים אולם התובע סיים את שירותו הצבאי בערך בשנת 2002 (צריך להיות 1992 ר.ל) וכל מצבי הסטרס הכרוכים בשירות הצבאי, אינם חלים עליו מאז. לכן לא ניתן להכיר בהתקפים הנוספים שארעו מאז ובשינוי מהלך מחלתו מהתקפי לפרוגרסיבי כנובע מהשירות הצבאי, אלא מהמהלך הטבעי של טרשת נפוצה". הועדה הבהירה כי ההחמרה במחלתו איננה מהווה החמרה של הנכות המוכרת ולא החמרה לפי תקנה 9.
9. המערער טוען בערעור כי הועדה ערכה הפרדה מלאכותית בין ההתקפים במהלך השירות לבין המחלה עצמה. נטען כי שיוך ההחמרה למחלה עצמה ולא להתקפים שהיו במהלך השירות הינה קביעה שרירותית ולא מבוססת. נטען כי הועדה לא התייחסה למחקרים אליהם הפנה ד"ר רפאלי. עוד צויין כי תביעת החמרה קודמת הוכרה על ידי ועדה מחוזית כשייכת כדי 50% לשירות, ויש לכן להכיר לפחות במחצית ההחמרה כנכות על חשבון השירות.
10. ראשית , יש להבהיר , כי הנכות המוכרת של המערער היא שני התקפים של כפל ראיה שהיו במהלך שירותו הצבאי. קצין התגמולים לא הכיר במחלת הטרשת הנפוצה עצמה כמחלה שנגרמה עקב השירות הצבאי ובמהלכו. חיזוק לכך ניתן למצוא בהתקף ראשון שהיה למערער שנתיים קודם גיוסו. ועל כך אומר ד"ר גיא רפאלי , מומחה נוירולוג מטעם המערער עצמו, כי מחלתו לא החלה במהלך השירות הצבאי , אלא שנתיים קודם גיוסו והיא אך החמירה במהלך תקופת השירות הצבאי. עוד הוא מציין, כי מאז מחלתו היתה שקטה קלינית במשך שנים רבות תחת טיפול בקופקסון. (עמ' 3 בחוות הדעת).
אם טענת המערער כי יש להכיר במחלת הטרשת הנפוצה עצמה כנכות מוכרת - הרי שפנייתו אמורה להיות מופנית לקצין התגמולים עצמו אשר דן בקביעת נכות מוכרת בקשר של גרימה, ולא לבית משפט זה שדן בערעור על החלטות ועדה רפואית לעניין דרגת הנכות.
11. לפיכך נותרת השאלה לדיון - האם יש לראות בהחמרה במצבו של המערער משום החמרה של שני ההתקפים שהיו במהלך השירות, או נכות מוסבת לפי תקנה 9.
על שאלות אלו נותן לנו תשובה מפורשת ד"ר רפאלי, המומחה מטעם המערער. בחוות דעתו מיום 27.2.12 בעמ' 8. "החמרת המצב הנוירולוגי של רזי שתוארה לעיל ואשר החמירה את הנכות התפקודית, אינה תולדה של ההתקפים שהתרחשו במהלך שירותו הצבאי לפני שנים רבות , אלא מדובר בהחמרה במחלה היסודית כחלק מהמהלך הטבעי הצפוי של המחלה". ד"ר רפאלי מתאר את המחלה כבעלת אופי קליני ידוע של התלקחויות או התקפים והפוגות בשלביה הראשוניים אצל כמחצית מחולי הטרשת הנפוצה, ובקרב אחוז גבוה מתת קבוצה זו עוברת המחלה למהלך מתקדם איטי כעבור עשרות שנים שהוא ה- SECONDARY PROGRESSIVE , מהלך שנצפה אצל המערער בשנים האחרונות. חוות דעתו של ד"ר רפאלי מתאימה להגדרה של "שלב בלתי מוסב" כפי שמופיעה בתקנה 8 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות ) התש"ל 1969 - "שלב בהתפתחות הפגימה שאינו נובע מהחמרת המחלה שארעה לנכה בזמן שירותו עקב שירותו, אלא ממהלכה הטבעי של המחלה ואשר היה בה גם לולא ההחמרה האמורה". לדעת המומחה מטעם המערער אין קשר של סיבה ומסובב בין ההתקפים בשירות הצבאי לבין ההחמרה במחלה היסודית, שכן הוא מציין במפורש שההחמרה איננה תולדה של ההתקפים.
12 הועדה הרפואית העליונה החליטה כי לא מדובר בנכות מוסבת לפי תקנה 9.
לעניין זה אוסיף כי ההחלטה אם מדובר בנכות מוסבת אם לאו, הינה החלטה רפואית מקצועית המבוססת על ידע בתחום ולכן ההלכה המפורשת היא כי עניין זה איננו נושא לערעור בפני בית המשפט המחוזי. ראו לענין זה ע"א 459/89
קצין התגמולים נ' צבי חריטן -
"קיומו של הקשר הבלתי אמצעי בין שתי הפגימות הוא שאלה רפואית מובהקת...על הקשר בין הפגימה המסוימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הוועדה הרפואית".
ואכן, על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי דרוש ידע ברפואה, ידע שבית משפט זה חסר אותו. לכן מלכתחילה קבע חוק הנכים (תגמולים ושיקום ) התשי"ט 1959 כי ניתן לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד (ס' 12א (א) לחוק) .
וראו בעניין זה בע"א 472/81
קצין התגמולים נ. גבריאל אברג'יל פד לז (2) עמ' 78 בעמ' 796 -
"...נשאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינסו לעשות זאת בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם. אין לנו אלא להשאיר שאלה זו למומחים, וכשאלה חלוקים בדעתם, וכל עוד היה לוועדת הערעורים על מה שתסמוך, אל לנו להתערב".