השופטת מ' נאור:
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ס' הנשיא ח' פיזם) מיום 22.10.02, לפיו נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיבים לפיצוי כספי על נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות ניתוח לייזר לתיקון הראייה אשר בוצע בעיניו. המשיב הראשון, ד"ר דוד ברגמן (להלן - "ד"ר ברגמן"), הינו הרופא המנתח ואילו המשיב השני הינו המרכז הרפואי בו בוצע הניתוח (להלן - "המרכז"), אשר חב, לטענת המערער, באחריות שילוחית בגין רשלנות הרופא.
2. אלה העובדות שקבעה הערכאה הראשונה:
המערער הינו יליד 1949 והיה ערב הניתוח עובד בכיר בחברת החשמל. בילדותו הוא סבל ממחלת פוליו וכתוצאה ממנה הוא נכה בגפיו. בגין נכות זו אושרה לו נכות בשיעור של 94% לצמיתות, מתוכם 5% בגין מצב עיניו.
ביום 7.2.94 נפגשו המערער וד"ר ברגמן במטרה לבדוק אם המערער כשיר לעבור ניתוח לייזר לשיפור הראייה. לאחר בדיקה זו הודיע ד"ר ברגמן למערער כי הוא כשיר.
הניתוח הראשון בוצע בעין השמאלית ביום 14.2.94. הניתוח השני בוצע כעבור שבועיים ימים בלבד, ביום 1.3.94, בעינו הימנית של המערער; לאחר זמן מה התברר כי לא חל שיפור בראייה והוחלט לבצע שני ניתוחים נוספים. ביום 2.8.94 בוצע ניתוח בעין הימנית וביום 1.11.94 בעין השמאלית; לאחר שלא חל שיפור בעקבות ניתוחים אלה, הוחלט לבצע בעיניו של המערער הליך המכונה גרידת אפיטל. הליך זה הינו ניתוח לשיפור העכירות, המבוצע לעתים לאחר ניתוחי לייזר. ביום 10.1.95 בוצעה הגרידה בעין שמאל וביום 7.3.95 בעין ימין; לאחר כשלון טיפולים אלה בוצע במערער ניתוח להשתלת קרנית.
כיום מוגבלת ראייתו של המערער באופן משמעותי בשתי עיניו. נקבעה לו נכות בעיניו ברמה של 55%.
3. הן המערער והן המשיבים הגישו לביהמ"ש חוות דעת מומחים מטעמם. המערער הגיש את חוות דעתו של פרופ' א' ניימן. המשיבים הגישו את חוות דעתו של פרופ' ש' מרין. ביהמ"ש החליט שלא בהסכמת הצדדים למנות מומחה מטעמו, ד"ר מ' גלבוע, אשר הגיש חוות דעת נוספת.
בחוות דעתו של פרופ' ניימן (מטעם המערער) נאמר שבעניינו של המערער אירעו שלוש תקלות: תיקון מידת המיופיה (קוצר ראייה) - חלה הידרדרות רבה, עכירות משמעותית במרכז הקרנית (כתוצאה מקרינת הלייזר) ופגיעה רבה בחדות הראייה (עקב שינויים במרכז הרשתית). עוד צוין בחוות הדעת כי כישלון זה היה צפוי בנתון של מיופיה גבוהה, ממנה סבל המערער (על מידת המיופיה נעמוד בהמשך). צויין כי במרבית המאמרים הרפואיים אשר עסקו בנושא נקבע כי עכירות כלשהי מופיעה כמעט בכל המקרים לאחר ניתוח מסוג PRK (אותו עבר המערער), אך במידה משמעותית יותר בעיניים עם מיופיה גבוהה. הנזק אשר נגרם לחדות הראייה נגרם לדעת פרופ' ניימן כתוצאה מהלם אקוסטי מכני המלווה את יריות הלייזר, אשר פוגע בכלי דם שבריריים הקיימים בעיניים שכאלה.
בחוות דעתו של פרופ' מרין (מטעם המשיבים) נאמר כי הליקויים בראיית המערער נובעים מפגיעה ברשתית ולא בקרנית ופגיעה זו לא נבעה מהטיפול בלייזר אלא משינויים ניווניים ברשתית (שהיא קרקעית העין). לדעתו, העכירות בקרנית והגידול במיופיה, תקופת מה לאחר הניתוח, הם סיבוכים נדירים יחסית, אשר בכל מקרה אינם קשורים בפעולת הרופא המטפל.
ד"ר גלבוע - המומחה מטעם ביהמ"ש - הגיע למסקנה כי ד"ר ברגמן פעל באופן נכון, בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמנו. לדעתו, אין קשר בין הטיפול בלייזר לבין השינויים התפקודיים אשר הופיעו בעיני המערער. הסיבה לנזק היא קוצר הראייה עצמו, אשר גורם לקרעים עדינים בשכבת הרשתית ולכתם צהוב. ניוון הרשתית בעיניים קצרות ראייה הוא הגורם לעצירות ולפגיעות הרקמה. ד"ר גלבוע הסכים עם הקביעה - כפי שהוא פירש אותה - בחוות דעתו של פרופ' מרין, כי מכשיר הלייזר לא גרם בשום אופן לפגיעה ברשתית המערער. גם סמיכות שני הניתוחים הראשונים - אשר נגדה מתלונן המערער - היתה מתאימה ומקובלת במרכזים רבים בעולם. הטיפול במערער היה סביר ומקובל לפי הידע שהיה בנמצא בעת ביצוע הניתוחים.
4. ביהמ"ש ציין כי משמינה ביהמ"ש מומחה על מנת שחוות דעתו תספק נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדין, סביר שביהמ"ש יאמץ את ממצאיו, אלא אם נראית לו סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן, וכך קבע: "בדרך כלל, לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה, בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע.א. 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא פד' נו(2) 936, 949).
לאחר שבית המשפט בחן את המסמכים ואת חוות הדעת השונות, לרבות החקירות הנגדיות של הרופאים המומחים, הוא קבע כי אין קשר בין הטיפול הרפואי בלייזר במערער לבין הנזק העיקרי שנגרם לו - הפגיעה ברשתית. נזק זה נגרם כתוצאה מתהליך ניווני אשר התרחש כתוצאה מקוצר ראייה גבוה. העובדה כי הנזק ברשתית נתגלה רק כשנה לאחר הטיפול בלייזר - מוכיחה זאת.
ביהמ"ש קבע, כי הוא מאמין לטענת המערער כי לא קיבל הסבר מספיק באשר לטיפול בעיניו והסיכונים הכרוכים בכך, באופן שיכול היה לקבל החלטה שקולה אם להסכים לניתוח או לדחות אותו, או לבקש התייעצות נוספת או טיפול אחר, וזאת בעיקר בהתחשב בנסיבות הרפואיות המסובכות הנוגעות לבריאות עיניו ובהתחשב בטכנולוגיה החדשנית של הלייזר. עם זאת, ציין ביהמ"ש, הנזק למערער לא נגרם ע"י הלייזר אלא הינו תוצאה של הניוון. על כן, גם אם נטל ההוכחה להראות כי הטיפול אשר קיבל המערער היה ראוי וללא רשלנות היה מוטל על המשיבים, הרי משנקבע כי לא הטיפול גרם לנזק - עמדו המשיבים בנטל ויש לדחות את התביעה.
5. לאחר שדחה את התביעה, בחן ביהמ"ש את התוצאה האפשרית למקרה בו התביעה היתה מתקבלת, קרי - אילו היה מקום לייחס אחריות וחבות של המשיבים בגין הפגיעה בראיית התובע. במקרה שכזה קבע ביהמ"ש כי יש מקום לפסוק פיצויים בסך של 900,000 ש"ח למערער, המורכבים, בין השאר, מפיצויים בגין ראש נזק של כאב וסבל (בסך 500,000 ש"ח), הפסד השתכרות (בסך 100,000 ש"ח) ועוד. סכומים אלה נקבעו בהתאם לגילו של המערער בעת שהחל את הטיפול, ובשל השפעת ההידרדרות בראייתו על מעמדו כעובד ועל שכרו.
6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור, וזאת הן על הקביעה כי המשיבים לא נושאים באחריות לנזקו, והן על גובה הפיצויים אשר יינתנו למערער אם אכן אחריות זו תוטל עליהם. המשיבים הגישו ערעור שכנגד על כך שעל אף שזכו במשפט, בית המשפט לא פסק לזכותם הוצאות. בנוסף, מערערים המשיבים (למקרה של קבלת ערעור המערער) על סכום הפיצויים - הגבוה לטענתם - אשר קבע בית המשפט.
הערעור
7. טענתו המרכזית של המערער היא כי לפני שהחל בטיפול הלייזר הוא סבל ממיופיה כה גבוהה, עד כי אסור היה לבצע בו את הניתוח. הוא מציין כי הראיה הטובה לכך שהמשיב הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, היא קביעת שלושת המומחים כי אף לא אחד מהם היה מבצע במערער את הניתוח לאור ליקוי ראייה זה. סיבת הסירוב נובעת לטענתו הן מהסכנה הגדולה הנובעת מניתוח בעיניים בעלי מיופיה גבוהה והן מהיות הניתוח חדש וניסיוני.
המערער מצביע על כך ששלושת המומחים מסכימים לכך שהעכירות בקרנית נגרמה בעקבות הניתוחים. על אף שהמומחים מטעם המשיבים ומטעם ביהמ"ש רואים בנזק שברשתית ככזה הנובע מתהליך ניווני ולא מהניתוח, טוען המערער כי די בקביעה כי הניתוח גרם לנזק בקרנית בכדי להצדיק חיוב בנזיקין.