פסק-דין בתיק ע"א 9694/01

הנשיא א' ברק:

           יורשים מעוניינים בקבלת חלקם במלוא העיזבון של המנוח, שעה שלא ברור אם ישנם יורשים נוספים הזכאים לרשת אותו. מהו הנטל הראייתי שעליהם לעמוד בו כדי שיוכלו לקבל את מבוקשם? זו השאלה הניצבת לפנינו בערעור זה.   

רקע עובדתי

1.        זאב בן-צבי ברגמן ז"ל (להלן -המנוח) נולד בעיר גורליצה שבפולין (בשנת 1900). הוא עלה לישראל בשנת 1919, והלך כאן לעולמו (ביום 8.6.67) ללא שהותיר אחריו צוואה. אין חולק כי למנוח לא היו ילדים. אחיו וצאצאי אחיו נפטרו כולם לפני פטירתו. גם הוריו נפטרו באירופה עוד לפני שנת 1920. לאור זאת רכושו צפוי היה להתחלק בין צאצאי הורי הוריו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' שילה) הוציא צו ירושה (ביום 6.3.69) בו חילק 12/24 מעיזבון המנוח לקרובי משפחתו של המנוח מצד אביו, שזהותם הייתה ידועה באותה עת. 12/24 הנותרים מהעיזבון יועדו ל"יורשים בלתי ידועים של אמו של המנוח". האפוטרופוס הכללי מונה כמנהל חלק זה של העיזבון. צו הירושה תוקן (ביום 29.6.78) לאור התווספות שני יורשים חדשים מצד יורשי אביו של המנוח. על כן 16/32 מהעיזבון חולק בין יורשים מצד אביו של המנוח ו - 16/32 ניתנו ליורשים הבלתי ידועים מצד אימו של המנוח. האפוטרופוס הכללי נותר מנהל העיזבון של חלק זה.

ההליכים בבית-המשפט המחוזי

2.        המשיבים 1-7 פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ביום 6.8.2000) בבקשה לתיקון צו הירושה כך שמחצית העיזבון המוחזק אצל האפוטרופוס הכללי תועבר ליורשי המנוח מצד אביו (בש"א 13748/2000 בתיק עז' 2284/1967). בית המשפט המחוזי (השופטת ס' צ'רניאק) קבע כי יש לנהל הליך למתן סעד הצהרתי בו ייקבע כי לא נותרו יורשים מצד אמו של המנוח. לאחר מכן, ובהמשך לכך, פנו המשיבים (ביום 28.3.2001) בהליך מושא הערעור שלפנינו (בש"א 366/01 בתיק עז 2284/67) וביקשו כי יקבע שלא נותרו יורשים כלשהם כאמור. הם טענו כי בחלוף למעלה משלושים שנה לאחר מתן צו הירושה הראשון לא אותר כל יורש מצד אמו של המנוח. הם הצביעו על המאמצים שנעשו לחפשם. לשם הוכחת מאמציהם הוגשו לבית המשפט שלושה תצהירים.

3.        המשיב 5 (מר זליג ברגמן) הגיש את תצהירו (ביום 27.2.2001). הוא קרוב משפחתו של המנוח מצד אביו, והיה בן בית בילדותו אצל משפחת המנוח. הוא זוכר נוכחות של קרובי משפחה מצד אביו של המנוח אך לא זוכר נוכחות של קרובי משפחה מצד האם. הוא הצהיר כי בפגישותיו עם המנוח בישראל הרבה האחרון להזכיר את משפחתו מצד אביו אך לא מצד אימו. המשיב חיפש יחד עם קרובי משפחה אחרים קרובי משפחה בפולין, בין השאר ברישומים של ניצולי שואה בקרקוב אך ללא הואיל. בשנת 1947 הוא קיבל מכתב מארגון יוצאי גורליצה ובו רשימת שמות של יוצאי המקום המתגוררים בארצות הברית. ברשימה זו לא הופיעו כל קרובי משפחה, גם לא מצד אימו של המנוח. הוא נסע לפולין מידי שנה (למעט בשנת 1999) בין השנים 2000-1989 לחודש בכל פעם. הוא חיפש עדויות אודות קרובי משפחה ניצולים אך לא מצא דבר.

4.        התצהיר השני (מיום 20.10.2000) הוא של עו"ד ר' רבאילן המייצג חלק מהמשיבים. עו"ד רבאילן נפגש במאי 1999 עם מר מטרס, שצבר ניסיון באיתור יהודים ששרדו את השואה  בפולין ובאיתור רכושם של יהודים. מר מטרס השיב ביולי 1999 כי לא הצליח למצוא כל רישום המזכיר את קרובי משפחתה של המנוחה ובהם את צאצאי הוריה. בין השאר הוא חיפש פרטים בארכיב המדינה הנוגע למחוז ז'שוב ובכללו העיר גורליצה. הוא יצר קשר עם המכון היהודי בוורשה אך לא נמצאו כל פרטים נוספים. התצהיר השלישי הוא של עו"ד ב' ארדמן (מיום 9.11.2000), שהיא עורכת דין גרמניה העוסקת בבירור גורלם של יהודים ורכושם של יהודים שעברו את השואה. במהלך עבודתה התחקתה באופן שוטף אחר אילנות יוחסין של משפחות יהודיות. היא נסעה (בחודש אפריל 2000) לפולין כדי לאתר מידע אודות קרובי משפחתה של אמו של המנוח. הובהר לה כי בגורליצה אין מרשם אוכלוסין מסודר לגבי התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. במסמכים הקשורים ליהודי העיר לא היה כלל זכר לאמו של המנוח או לבני משפחתה. גם ביקור בבית העלמין היהודי במקום לא הוליך לדבר. לאחר בדיקות שערכה מסרה עו"ד ארדמן למבקשים כי לא נראה לה שיהיה ניתן לאתר את צאצאי אמו של המנוח.

5.        המצהירים לא נחקרו על תצהיריהם. האפוטרופוס הכללי לא חלק על תוכנם של התצהירים. הוא התנגד למתן ההצהרה כי לא נותרו יורשים מצד אמו של המנוח גם בהינתן תוכנם של התצהירים. הוא טען כי יש להוכיח פוזיטיבית שאין קרובי משפחה שכאלה, ואין די בטענה כי לא ידוע דבר קיומם או מה עלה בגורלם.  

6.        בית המשפט המחוזי (השופטת י' שיצר) עמד על הקשיים המרובים הקיימים להוכיח כיום את גורלם של קרובי משפחה, ובמיוחד לגבי אלה שנפגעו בזמן השואה. יחד עם זאת בית-המשפט קבע כי אין להסתפק בהשערות כי לא קיימים יורשים נוספים, אלא יש להראות כי נעשו ניסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על מנת לאתר קרובים אלה. נפסק כי בנסיבות המקרה ביצעו המשיבים חיפושים מגוונים וממשיים לאורך שלושים שנה ללא הואיל, וכי יש במעשיהם כדי לשלול בהסתברות גבוהה את האפשרות כי יתגלו יורשים נוספים בעתיד. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש להגמיש את נטל ההוכחה המוטל על היורשים לאור שינוי העתים, וחלוף הזמן מאז אירועי השואה ומלחמת השחרור שגם בה נעלמו אנשים רבים. גישה קפדנית הייתה במקומה בזמן קרוב לאירועים אלה, אז הייתה סבירות גבוהה כי קרובי משפחה אבודים ישובו ויתגלו, אך מצב הדברים שונה כיום. עוד העיר בית המשפט כי אין להתעלם מהעובדה שהמבקשים שנותרו בחיים הולכים ומזדקנים, ואין למנוע מהם ליהנות מייתרת העיזבון - ובלשונו: "יש להעדיף את החי והוודאי על ספק ספיקא" (עמ' 10 לפסק-הדין). על רקע זה קבע בית המשפט כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי לא קיימים יורשים כלשהם מצד אמו של המנוח. עוד נקבע כי על המבקשים לצרף התחייבות כי במידה ויתגלו יורשים נוספים, הם יעבירו להם את חלקם בעיזבון כדין, ובכפוף לכך יתוקן צו הירושה. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. 

טענות הצדדים

7.        האפוטרופוס הכללי (להלן - המערער) טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו שגוי. הוא חוזר על עמדתו לפיה יש להוכיח פוזיטיבית את דבר זהותם וגורלם של היורשים מצד הורי אמו של המנוח, ולא די בטענה כי לא ידוע מי הם היורשים ומה עלה בגורלם. לטענתו, אין בחומר הראיות שהביאו המשיבים כדי להראות שלא נותרו בחיים קרובי משפחה מצד אם המנוח. המערער טוען כי מחומר הראיות שהציגו המשיבים עולה כי הם לא הכירו קרובי משפחה כאמור, ואין גם כל סיבה לחשוב שהם נספו בהכרח בשואה. לטענתו, חלק משמעותי מחומר הראיות שסיפקו המשיבים נוגע לחיפוש בני משפחותיהם שלהם ולא לבני המשפחה מצד אם המנוח. בנוסף, אין למשיבים מענה לשאלה האם היו לאם המנוח אחים או אחיות ולגבי השאלה היכן התגוררה משפחתה. חלוף הזמן לא שינה את האינפורמציה שהייתה לפני בית המשפט בנוגע לכך. לבסוף, טוען המערער כי גם בהתחייבות שנטלו על עצמם המשיבים להעביר את חלקם בירושה אם יופיעו יורשים נוספים אין די. זאת משום שהיורשים הקיימים עלולים לעשות שימוש בכספי העיזבון, והיורשים מצד אמו של המנוחה יתקשו לקבל את חלקם בעיזבון אם יופיעו.

8.        המשיבים 7-1 טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוגן היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, וכי בית-המשפט יישם את הדין הקיים בסוגיה. לטענתם, קבלת עמדת המערער מוליכה לתוצאה אבסורדית לפיה לא ניתן יהיה להוציא את ניהול הנכסים, הלכה למעשה, מידי המדינה. מוסיפים המשיבים וטוענים כי לא הסתפקו בהנחה כי קרובי המשפחה של אמו של המנוחה עברו את השואה. אמנם, הם ריכזו חיפושיהם בפולין  - אך לא רק בה. גם המשיבים 11-8 טוענים כי  פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן כדין. הם מדגישים כי בית המשפט לא קבע שמדובר בקרובי משפחה שנעלמו בזמן השואה, אלא הוא התייחס באופן כללי לשאלת קיומם של קרובי משפחה מצד אמו של המנוח. משיבים אלה הפנו למשפט משווה כדי להראות כי בשיטות משפט אחרות הנטל המוטל על המבקשים להראות את זכאותם הממצה לעיזבון אינו כה גבוה. עוד מצביעים המשיבים על העובדה כי המערער גובה סכומי כסף ניכרים בעבור טיפולו בנכסים, וכי ההמתנה גורמת לכך כי אחוזים משמעותיים מהעיזבון נופלים לידי המדינה כתוצאה מחלוף הזמן.   

המסגרת הנורמטיבית

9.        המנוח הלך לעולמו בלא שהותיר אחריו צוואה. לכן, התעורר הצורך לחלק את עזבונו על פי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה) העוסקות בירושה על-פי דין. סעיף 10 לחוק הירושה קובע:

"10. יורשים מבני המשפחה

יורשים על פי דין הם:

(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;

(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה -קרובי המוריש)";