1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' זיסקינד), מיום 25.9.06, ב-ה"פ 610/06, במסגרתה הוטלו על המערערת, עו"ד מיכל סיני, הוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה, בשל אי התייצבותה לדיון שהתקיים ביום 21.6.06.
2. להלן עיקר השתלשלות העניינים הצריכה לעניין: המערערת היא באת כוח בנק דיסקונט לישראל בע"מ, המשיב העיקרי ב-ה"פ 610/06 (להלן -
המשיב), המתבררת בבית משפט השלום בירושלים. עניינה של ה"פ 610/06 בבקשת מר סיימון שרייבר (להלן -
המבקש) להצהיר, כי זכותו במטלטלין מסוימים עדיפה על זכות המשיב. המשיב התנגד לבקשה שבהמרצת הפתיחה, ובכתב התגובה הודיע כי הוא עומד על זכותו לחקור את המבקש על תצהירו.
ביום 18.6.06 החליט בית משפט קמא על קיום דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, וקבע אותו ליום 21.6.06 בשעה 9:30. הודעה על מועד הדיון נשלחה למערערת בפקסימילה באותו יום (בשעה 14:12) ולב"כ המבקש ביום למחרת (בשעה 8:51).
בעקבות החלטת בית המשפט, ערכה המערערת, בימים 19.6.06 ו-20.6.06, שיחות בטלפון עם ב"כ המבקש, בהן נמסר לה, כי ב"כ המבקש, כמו גם המבקש עצמו, לא קיבלו לידיהם את ההודעה על מועד הדיון. עוד נאמר למערערת, כי ממילא המבקש לא יוכל להתייצב לדיון ולהיחקר על תצהירו במועד שנקבע, בשל כך שהוא שוהה בחו"ל. באי כוח הצדדים סיכמו ביניהם, כי ב"כ המבקש ישלח לבית המשפט בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, וכן
"... מתוך חשש כי בית המשפט עלול שלא לקבל את הבקשה לדחיית מועד הדיון מבעוד מועד...", יתייצב ב"כ המבקש בבית המשפט במועד שנקבע, ויבקש את דחיית מועד הדיון בשם שני הצדדים (פסקה 9 להודעת הערעור). על פי הסכמת באי כוח בעלי הדין, כאמור, נשלחה לבית המשפט בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון באמצעות פקסימיליה (ביום 20.6.06 בשעה 16:30).
ביום 21.6.06, בהתאם להסכמה שבין באי כוח הצדדים כאמור לעיל, התייצב ב"כ המבקש לדיון וביקש, בשם שני הצדדים, לדחות את מועד הדיון מן הטעם שהמבקש שוהה בחו"ל ואינו יכול להתייצב לדיון ולהיחקר על תצהירו. ב"כ המבקש ציין, כי קביעת הדיון נעשתה אך ביום 18.6.06, ולא היה סיפק בידי המבקש להתייצב לדיון.
בתום הדיון קבע בית משפט קמא, כי אין הצדקה לאי התייצבות שני ב"כ הצדדים לדיון, לנוכח העובדה שהודעה על מועד הדיון נמסרה להם, ומועד זה לא נדחה. עוד נקבע, כי ב"כ המבקש שלח את הבקשה לדחיית מועד הדיון בנסיבות בהן
"... ברור היה שהבקשה לא תגיע לידיעת בית המשפט", ולכן היה על ב"כ שני הצדדים להתייצב לדיון כדי לנסות לקדם את העניין לגופו. בית משפט קמא הדגיש בהחלטתו, כי התנהגות ב"כ הצדדים גרמה לביטול זמן שיפוט. בית המשפט חייב את המבקש בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ש"ח, בשל כך שב"כ המבקש לא הגיש את בקשת הדחייה מבעוד מועד. עוד הורה בית משפט קמא למערערת לנמק בתוך 7 ימים מדוע לא תחויב "
אף היא" בהוצאות לטובת אוצר המדינה,
"נוכח העובדה שעל אף שלא ניתנה החלטה לדחיית מועד הדיון, היא נמנעה מלהתייצב לדיון בלי לקבל רשות לכך מבית המשפט".
המערערת הגישה לבית משפט קמא, בו ביום, את נימוקיה בהתאם להחלטה האמורה. על פי האמור בכתב שהוגש, שכותרתו "
הנמקה מטעם המשיב", הייתה המערערת ערוכה לקיים את הדיון ולחקור את המבקש על תצהירו, חרף ההתראה הקצרה שניתנה על מועד הדיון. ואולם, המערערת סברה, כי לא יהיה טעם בקיום הדיון לנוכח הודעת ב"כ המבקש, כי המבקש שוהה בחו"ל ולא יתייצב במועד שנקבע. המערערת סברה, כי בהיעדר המבקש לא ניתן יהיה לקיים דיון לגופו של עניין, וכן לא ניתן יהיה לבקש סעד נגד המבקש בגין אי התייצבותו (בשל כך שלא הוזמן כדין לדיון). בנסיבות אלה סברה המערערת, בשגגה לדבריה, כי התייצבותה לדיון מתייתרת וכי ב"כ המבקש יוכל להופיע בשם שני הצדדים ולבקש דחייה של הדיון. המערערת הביעה התנצלות על סברתה המוטעית, תוך שציינה שפעלה בתום לב, תוך גילוי יחס חברי, ואף ששגתה לא היה במעשיה משום זלזול בבית המשפט. בסיכום, ביקשה המערערת, כי בית המשפט יימנע מלעשות שימוש בסנקציה החריפה של פסיקת הוצאות אישיות על עורך דין לאוצר המדינה.
ביום 21.9.06 ניתנה החלטת בית משפט קמא מושא הערעור שבפנינו. בהחלטה נקבע, כי מאחר שהבקשה לדחיית המועד לא הוגשה מבעוד מועד ומועד הדיון לא נדחה, היה על המערערת להתייצב לדיון ביום 21.6.06. עוד נקבע, כי
"גם אם לא היה המבקש נחקר על תצהירו, ביהמ"ש סבור כי ניתן היה לקדם את הדיון בתיק, ומכל מקום, איני מוצאת הצדקה להימנעות עו"ד סיני מהתייצבות, ולהעמדת ביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת, תוך בזבוז זמנו" (פסקה 2 להחלטה). על יסוד כל אלה, חייב בית משפט קמא את המערערת בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,500 ש"ח.
3. בערעור שבפנינו טוענת המערערת, כי לא הייתה הצדקה להטיל עליה הוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. המערערת טוענת, כי ההשתלשלות העובדתית שתוארה לעיל, שתחילתה בהודעת ב"כ המבקש על כך שההזמנה לדיון נמסרה לידיו באיחור, וכי המבקש עצמו נמצא בחו"ל ולא יוכל להיחקר על תצהירו, הצדיקה את קבלת בקשת הדחייה המוסכמת שהגיש ב"כ המבקש לבית המשפט. בקשה זו הוגשה על ידי ב"כ המבקש יומיים לאחר שנודע לו על מועד הדיון (מפי המערערת), ויום אחד לאחר שהומצאה לו ההזמנה לדיון. עוד טוענת המערערת, כי ההתראה הקצרה בה ניתנה ההודעה על מועד הדיון היא שיצרה את הקושי לקיימו בנוכחות כל הגורמים הרלוונטיים, כמו גם את הקושי בהגשת בקשת דחייה מבעוד מועד. בנסיבות אלה, טוענת המערערת, כי גם אם טעתה בסברתה כי הדיון יידחה בכל מקרה ולכן אין הכרח בהתייצבותה, הייתה זו טעות בתום לב שאינה מצדיקה עשיית שימוש בסנקציה כה חמורה וחריגה בדמות חיוב בא כוח בעל דין בהוצאות אישיות.
המדינה, המשיבה בערעור שבפנינו, הודיעה לבית המשפט, כי היא אינה מביעה עמדה בערעור ומותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט (הודעה מיום 18.12.06).
דיון
4. לאחר שנתנו דעתנו לטענות שבפנינו, בכתב ובעל-פה, וכן עיינו בתיק בית משפט קמא, הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטתו של בית משפט קמא ולבטל את חיובה של המערערת בהוצאות אישיות. להלן נבאר עמדתנו.
5. ראשית דבר נציין, כי רואים אנו עין בעין עם עמדת בית משפט קמא, כי היה על המערערת להתייצב לדיון ביום 21.6.06, והיא לא הייתה רשאית להחליט על דעת עצמה שלא להתייצב. הטעם המרכזי לכך הוא, כי כל עוד מועד דיון שקבע בית משפט עומד בתוקפו, מוטלת על בעלי הדין ועל באי כוחם החובה לפעול על פי החלטת בית המשפט ולהתייצב לדיון. חובה זו שוללת את האפשרות לקבל החלטה עצמאית, על יסוד סברה אישית בדבר הנכון והראוי לעשות, שלא להתייצב לדיון שנקבע. קביעת מועדי דיונים מצויה בשיקול דעתו של בית המשפט הקובע את סדרי הדיונים בפניו. בקביעת מועדי דיונים, כמו גם בדיון בבקשות לשינוי מועדי דיונים, שוקל בית המשפט, לעתים קרובות, שיקולים מערכתיים ואחרים, החורגים מתמונת המצב הגלויה לבעלי הדין בתיק פלוני ומן האינטרסים המיידיים של אותם בעלי דין.
"דחיות של דיונים מונעות ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, שהנו המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. כמו-כן, יש בדחייתם של דיונים כדי להוסיף נטל מינהלי על מזכירות בית המשפט. הבעיה המרכזית בדחיית דיונים הינה פגיעה ביכולת של בית המשפט לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי... במילים אחרות, דחייתם של דיונים גורמת לאובדן זמן שיפוטי. כתוצאה מכך נפגעים מתדיינים אחרים, שניתן היה לשמוע את תיקיהם במועד מוקדם יותר, אלמלא הדחיות המרובות. כלומר, אחת התוצאות של דחיית מועדי דיון הינה התארכות משך הזמן הממוצע החולף מעת הגשתו של הליך ועד לסיומו על דרך מתן פסק דין. מכך עולה, כי לא ניתן לבחון בקשת דחייה ספציפית אך ורק על רקע האינטרסים של בעלי הדין בתיק המסוים, אלא על בית המשפט לשקול אף את האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, ולמעשה את האינטרס של כלל הציבור..." (רע"א 8327/05
דוד צדיק נ' ציון פנימי ואח', החלטה מיום 14.9.05, מפי כבוד השופט גרוניס; וראה גם: ע"א 653/80
יצירות ברנע בע"מ ואח' נ' דנית חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד לז(1) 802, 804; רע"א 5281/06
צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ נ' שירלי עוז, החלטה מיום 17.10.06, מפי כבוד השופט רובינשטיין).
לא למותר לציין, כי הפסיקה קובעת גם ש
"תכנון יעיל וראוי של יומן בית המשפט מחייב קביעת מועדי דיון תוך מתן הודעה מספקת מראש לכל המעורבים, בעלי הדין והעדים..." (רע"א 8327/05 הנ"ל). לפיכך, רצוי להימנע ככל האפשר מקביעת דיונים בהתראה של ימים אחדים, כפי שאירע בענייננו. ואולם, גם במקרים בהם נקבע מועד דיון בהתראה קצרה, מכל סיבה שהיא, ומועד זה לא נדחה על ידי בית המשפט, שומה על בעל הדין ובא כוחו לפעול על פי החלטת בית המשפט ולהתייצב לדיון. בעל דין איננו יכול להכתיב לבית המשפט את מועד הדיון, או לכפות עליו את דחייתו בדרך של אי התייצבות לדיון (ראה והשווה: ע"פ 1731/92
אלי
בן-ראובן וינר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 265). הדברים יפים מכוח קל וחומר ביחס לעורך דינו של בעל הדין, עליו חלות חובות עצמאיות כלפי בית המשפט.
עוד נבקש להבהיר, כי המערערת לא יצאה ידי חובתה להתייצב לדיון בכך שהסכימה עם ב"כ המבקש על הגשתה של בקשה לדחיית מועד הדיון על ידו. הגשת בקשה באמצעות הפקסימיליה, ערב דיון, בשעה 16:30, מבלי לוודא כי הבקשה הגיעה לשולחנו של השופט וניתנה בה החלטה, או טופלה בדרך דחופה אחרת, כמוה, בנסיבות העניין, כהגשת בקשה באיחור. כך אירע בענייננו, שבקשת הדחייה שהגיש ב"כ המבקש לא הגיעה לשולחנו של בית המשפט עד למועד הדיון (אשר היה קבוע, כאמור, לשעת בוקר). אך מובן, כי הגשת הבקשה בעת שהוגשה לא הותירה בידי בית המשפט זמן מספיק כדי ליתן החלטה בה ולהודיע תוכן ההחלטה לצדדים. יש לציין, כי חרף ההתראה הקצרה יחסית שניתנה לצדדים על מועד הדיון, היה סיפק בידי ב"כ הצדדים להגיש לבית המשפט בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, בימים 19.6.06, או, לכל המאוחר, בשעות הבוקר או הצהריים של יום 20.6.06. נזכיר, כי אף המערערת הייתה מודעת לאפשרות שבית המשפט לא יספיק להידרש לבקשת הדחייה מחמת מועד הגשתה, ולכן סיכמה עם ב"כ המבקש כי הלה יתייצב לדיון בגפו ויבקש את דחיית הדיון גם בשמה. במילים אחרות, המערערת בחרה שלא להתייצב לדיון, למרות מודעותה לאפשרות הסבירה כי הדיון יתקיים על אף שהוגשה בקשה לדחייתו. נוסיף, כי ההסכמה אליה הגיעו המערערת וב"כ המבקש, כי האחרון יתייצב בשם שני הצדדים לא היה בה כדי להועיל, שכן אי התייצבות המערערת העמידה את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, מנעה ממנו לנסות ולקדם את הדיון בתיק, כפי שראה לנכון, ואילצה אותו לדחות את הדיון למועד אחר.
סיכומה של נקודה זו. על המערערת היה להתייצב לדיון שנקבע ליום 21.6.06.
6. נפנה עתה לבחינת השאלה, שהיא השאלה המרכזית שלפנינו, האם צדקה הערכאה הראשונה אשר הטילה על המערערת חיוב בהוצאות אישיות לאוצר המדינה בגין הפרת חובתה להתייצב לדיון.
7. הלכה היא, כי לבית המשפט סמכות טבועה לחייב עורך דין בתשלום הוצאות אישיות.
"סמכות זו נגזרת מן הצורך הטבוע בבית המשפט להניע באורח תקין ויעיל את גלגלי השפיטה ולפעול בדרך ראויה ונכונה בנסיבותיו של כל עניין ועניין" (ע"א 6185/00
עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 378). עוד נאמר בהקשר זה, כי
"... הכוח להשית על עורך-דין חיוב אישי בהוצאות מהווה חלק מן הכוחות הנתונים לבית המשפט, אשר, למרות שלא נקבעו במפורש בחוק החרות, הריהם כוחות הדרושים לו באופן טבעי והגיוני לשם מילוי תפקידו" (ע"א 4845/95, 4846
ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 645; וראה גם: י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 538 והאסמכתאות המובאות שם בהערת שוליים 75).