1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' הש' גדול) מיום 24.1.06 בתיק עת"מ 1/02.
עניינה של העתירה הוא דרישתם של המשיבים 1-2 (להלן - "המשיבים") לחייב את המערערים, עיריית אריאל וראש עיריית אריאל (להלן: "עיריית אריאל"), ליתן להם רישיון לניהול עסק למכירה קמעונאית של מוצרי סולר.
2. ראשיתו של ההליך הוא בעתירה מנהלית שהגישו המשיבים בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"מ 1432/01), אשר העביר את התיק לדיון בבית משפט קמא בהסכמת הצדדים. בבית משפט קמא הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי העתירה תוכרע, ללא חקירה נגדית של מי מהצדדים, על בסיס טיעונים שבכתב וטיעונים משפטיים בלבד, ללא קביעת ממצאים עובדתיים פוזיטיביים במקום שקיימת מחלוקת עובדתית (סעיף 5 לפסק דינו של בית משפט קמא).
הטענה העיקרית של המערערים הינה כי רישיון העסק המבוקש על ידי המשיבים הינו למעשה רישיון להפעלת תחנת דלק, והחלטת בית משפט קמא מתעלמת מן המצב התכנוני והמשפטי, אשר על פיו לא ניתן להקים ולהפעיל במקום תחנת תדלוק. לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטה המתבססת על אישורים והיתרים שניתנו כדין.
3. במסגרת הליך זה, הוגשה בקשה לסילוק הערעור על הסף מחוסר סמכות (בש"א 1204/06) ובקשה להצטרפות להליך (בש"א 1000/06). הדיון בבקשות ובערעור אוחד.
להלן נדון בשאלת הסמכות ובבקשת ההצטרפות. בשלב שני, נפנה לבחינת הערעור גופו.
בש"א 1204/06 - שאלת הסמכות (מרדכי לנציאנו ואח' נ' עיריית אריאל ואח')
4.
לטענת המשיבים (המבקשים בבקשה), בית משפט מחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית משפט לעניינים מקומיים באזור אינו חלק מהחקיקה הישראלית וסמכותו נובעת מכוח תקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), תשמ"א - 1981, שהוצא מכוח הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981 (להלן: "התקנון"). אלא, שהתקנון מתייחס רק להליכים אזרחיים או פליליים ואין בו הוראה לגבי עתירות מנהליות, ובכל מקרה, התקנון חל רק על תביעות נגד מועצות מקומיות ולא על תביעות כנגד המינהל האזרחי. בית המשפט לעניינים מקומיים לא יכול היה לינוק את סמכותו מכוח התקנון, אשר אינו מסמיכו לעניינים מסוג זה, והסמכות הוענקה לו מכוח הסכמת הצדדים ומכוח החלטות בג"צ בעניינים דומים. משכך, אין הוראות התקנון בדבר הליכי הערעור חלות על פסק הדין בהליך זה; ומנגד גם הוראות החוק הישראלי בדבר הליכי ערעור אינן חלות עליו היות ומדובר בפסק דין של בית משפט בשטחים. במצב דברים שכזה, המסקנה היא כי ערכאת הערעור במקרה מיוחד זה הינה בג"צ, בהיותו בעל סמכות הביקורת על בתי המשפט בארץ.
5.
עיריית אריאל, אינה חולקת על העובדה כי בית המשפט לעניינים מקומיים באזור אינו מוסמך לדון בעתירות מנהליות, אלא שלדעתה המקרה שלפנינו אינו בגדר עתירה מנהלית אלא בגדר תביעה רגילה בין אזרח לרשות בעניין רישוי עסקים, הקבוע בתקנון. משמדובר בתביעה בין האזרח לרשות בעניין הקבוע בתקנון, הדרך לערעור היא זו הקבועה בתקנון, דהיינו: לבית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור, הוא בית המשפט המחוזי בירושלים (ראה צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981, הודעה בדבר מקום מושב בתי המשפט העירוניים של ערכאת הערעור).
דיון
6. סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בתקנה 126 לתקנון, הקובע כדלקמן:
"
על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון-
א. לפי הדין ותחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום היישובים.
ב. בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו.
ג. בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר,לרבות עבירה שנקבעה כעבירת קנס שהתקינה המועצה וכן בכל עבירה שנעברה בתחום יישוב על הדין ותחיקת הביטחון המפורטים בתוספת לתקנון".
תקנון המועצות המקומיות אינו מזכיר עתירה מנהלית כהליך שיכול להתברר בביהמ"ש לעניינים מקומיים. התקנון מתייחס להליכים אזרחיים והליכים פליליים בלבד. סעיף 126(א) ו- (ב) לתקנון עוסק בהליכים אזרחיים וסעיף 126(ג) לתקנון עוסק בהליכים פליליים. (עת"מ (מ"א) 19/05,
כהן שמשון ו- 13 אח' נ' המועצה המקומית מודיעין עילית ו- 3 אח' (ניתן ביום 14.7.05) (פורסם באתר נבו). על כך אין מחלוקת. אין גם חולק כי במקרה זה, גם אם העניין אינו נופל לגדרי תקנה 126 הנ"ל, בית המשפט לעניינים מקומיים קנה סמכות מכוח הסכמת הצדדים. הצדדים גם לא חלקו, כי אם נראה בהליך בבית משפט קמא הליך לפי תקנה 126 לתקנון, אזי סמכות הערעור נתונה לבית משפט זה, על פי תקנה 135(א) לתקנון. לעומת זאת, אם ייקבע כי ההליך אינו נופל לגדרי תקנה 126, תידרש הכרעה בשאלה אם יש לראות בתקנון מקור לקביעת ערכאת הערעור, או שמא נאמר כי מרגע שהסמכות נקנתה שלא מכוח התקנון, התקנון איננו חל.
7. במקרה שלפנינו אין צורך להידרש לשאלה זו. משההליך בפני בית משפט קמא נוהל בהסכמת הצדדים, אין ליתן לצד שהסכים, לקום ולומר כי מדובר בהליך ה"חורג" מגדר ההליכים המקובלים בפני בית משפט שבאזור, ומשכך אין תקנה 135 לתקנון חלה. משהסכים צד לסמכותו של בית משפט, יש לראותו כמי שהסכים להכפיף את עניינו למסגרת הסמכות של בית המשפט הנעבר, ובכלל זה הליכי הערעור הקבועים בחוק לגביו. כך, למשל, האם יוכל לטעון צד אשר הסכים כי תביעתו תידון בפני בית דין רבני, כי אין סמכות לבית דין רבני של ערעור לדון בערעור, היות וההליך נוהל רק מכוח הסכמת הצדדים?! למעלה מכך, על פי טענת ב"כ המשיבים במקרה כאמור, אין סמכות לאף ערכאת ערעור, אלא לבג"צ, היות ומדובר בהליך "מיוחד" אשר נדון בפני בית המשפט מכוח הסכמת הצדדים. כמובן, שאין לקבל טענה זו. גישה זו תוביל למצב אבסורדי בו הצדדים בהסכמתם יוכלו למנוע מערכאות ערעור למיניהן לדון בעניינם. ולא היא. מקום בו צד נתן הסכמתו לניהול הליכים בפני ערכאה ראשונה ייראו אותו כמסכים לכל סדרי הדין הנהוגים באותה ערכאה. נכון הדבר, כי אין הסכמת הצדדים יכולה לקבוע לעניין סמכות עניינית, אך יש לומר כי במקום בו מהות ההליך יכולה לקבל שתי פרשנויות, הסכמת הצדדים לניהולו בדרך מסוימת מהווה הסכמה לגבי אופי ההליך, המשליך על הסמכות העניינית הקבועה בחוק.
8. ולמעלה מן הדרוש נוסיף בעניין הסמכות דברים אלה:
מי היא ערכאת הערעור שבה ידון ערעור על אותה ערכאה שמוסמכת לדון בעתירה מנהלית נגד רשות מקומית ביהודה ושומרון: