ע"א
בית המשפט העליון
|
8757-02 וערעור שכנגד
14/02/2005
|
בפני השופט:
1. אליעזר ריבלין
2. אשר גרוניס
3. עדנה ארבל
|
| - נגד - |
התובע:
1. רמי אוזל
2. סונגול אוזל
עו"ד שלמה רן
עו"ד מרדכי אדהמי
|
הנתבע:
אילן זגגות רכב בע"מ
עו"ד אורית ברטוב
|
| פסק-דין |
1. המערער 1 (להלן: המערער) נפגע בתאונה שארעה במהלך עבודתו אצל המשיבה 1. התאונה ארעה כתוצאה מנפילת לוחות כבדים שהושענו על גופו ואשר משקלם המצטבר הכריע אותו, הפילו ארצה והסב לו נזקי-גוף שהחמירו עם השנים, עד שהביאו לקטיעה של רגלו השמאלית. בית-המשפט המחוזי מצא את המשיבים אחראים לנזקים שנגרמו למערער וחייב אותם בתשלום דמי נזק.
הערעור מופנה כנגד מעוט הפיצויים ואילו הערעור שכנגד משיג על עצם הטלת האחריות המלאה בלא קביעה של אשם תורם מצד המערער, ועל גובה הפיצוי.
2. אין לקבל את הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע לשאלת האחריות. המערער פעל על-פי הוראות מנהל העבודה של המשיבה 1 בעת שנפגע, ובפועל אף לא יכול היה להעריך את מספר הלוחות ואף לא את משקל הלוחות שהושענו על גופו, תוך כדי מעשה.
אשר לגובה הנזק: אכן, נפלו טעויות אחדות בפסק-הדין. לא מצאנו עילה להתערב בקביעה בדבר מידת הגריעה התפקודית או בקביעת בסיס שכר, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות, לרבות בחירת החודשים הרלבנטית לחישוב הממוצע של ההכנסה, למעט עניין אחד: בסיס ההכנסה הממוצעת, שקדמה לתאונה, ישוערך, בהצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן מה-1.4.1992 ועד ליום פסק-הדין. לא היה מקום לשערוך חלקי או כפי שנערך בבית-המשפט קמא. ביתר פרטי הנזק לא מצאנו עילה להתערב בפועל. אין גם מקום להתערב בפסיקת הפיצוי בגין ראש הנזק הלא-ממוני ולו רק בשל שאין הודעת הערעור מפרשת השגה על קביעה זו. עם זאת, מצאנו לראוי לומר זאת: בית-המשפט קבע כי לענין הפיצוי בגין ראש הנשק הלא ממוני "זכאי [המערער] לפיצוי בסכום המהווה פעמיים וחצי מהסכום בגין כאב וסבל על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), הינו על בסיס תקופת אשפוזו בבית-החולים, ונכות רפואית של 80%". דרך זו של חישוב אינה עומדת לו לבית-המשפט בבואו לשום את הנזק אל-ממוני.
נזק שאינו נזק ממון, אשר הוסב כתוצאה מפגיעת גוף, הוא בר פיצוי בישראל הן בדין הנזיקין הכללי, המיישם הסדר של אחריות המבוסס על עקרון האשם, והן בשיטת האחריות המוחלטת או המוגברת ("פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה", ספר שמגר 2003, חלק ג', 51). כלל הוא בדין הנזיקין הכללי אצלנו שהפיצוי הוא אינדיווידואלי והוא מחושב על-פי נזקו של כל ניזוק וניזוק. בדין הפיצוי המיוחד, דוגמת חוק הפיצויים, לעומת זאת, הומרה הגישה האינדיווידואלית בגישה התעריפית, אולם בכך אין כדי להשליך על הפיצוי במסגרת דין הנזיקין הכללי, שעל-פיו נחתך הדין במקרה שבפנינו. בדין הנזיקין הכללי "הדין מבוסס על התמקדות בנזק האינדיווידואלי שהתרחש לניזוק" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762), ו"אין בו תקרה או מפתח נוסחתי להערכת הנזק" (א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט' (תשמ"ד) 253). בשל השוני בין הסדרי הפיצוי - הכללי והמיוחד - אין להשליך מתעריפי הפיצוי הקבועים בחלק הפיצויים על שומת הנזק הלא-ממוני בדין הנזיקין הכללי.
אכן, השלילה העקרונית של הפנייה לשיטה התעריפית הקבועה בחוק הפיצויים המיוחד אינה גורעת מן הצורך להתוות אמות-מידה שתסייענה להשגת תוצאה ראויה ודומה בנסיבות דומות.
השומה האינדיווידואלית מביאה בחשבון הפיצוי לא רק נתונים אישיים מיוחדים כי אם גם מדדים קבועים ובהם גיל הנפגע, שעור הנכות שנותרה בגופו, אופי הפגיעה, עוצמת הסבל והכאב ומידת הגריעה מהנאות החיים. ככל שחומרת המאפיינים האלה גבוהה יותר, יהא הפיצוי, מטבע הדברים, גבוה יותר.
הצורך להביא את הפיצוי בגדר גבולות צפויים אינו מלמד על הצורך בהענקת פיצוי מעט. פיצוי מדוד אינו בהכרח פיצוי מתון (ספר שמגר, בע' 57), נהפוך הוא: הפיצוי צריך שיהא מלא. פיצוי מלא הוא פיצוי הוגן (פרשת ברדה הנ"ל). זוהי מצוות הצדק המתקן. זהו גם פועל יוצא מן התכלית ההרתעתית שמאחורי דיני הנזיקין.
אלא שכאמור, בענייננו מצאנו עצמנו פטורים מלבחון את שומת הנזק הלא-ממוני - בהעדר התייחסות לכך בהודעת הערעור.
אשר לניכוי גמלאות הבטוח לאומי אין להוסיף ריבית על גמלאות העתיד המהוונות הצריכות ניכוי, ובמובן זה יתוקן פסק-הדין.
לא שוכנענו כי יש מקום להתערב ביתר ההוראות שנקבעו בפסק-הדין. הערעור מתקבל בחלקו, כאמור. הערעור שכנגד נדחה.
המשיבה תשא בהוצאות הערעור וכן בשכר טירחת עורך-הדין של המערער בסכום של 25,000 ש"ח.
ניתן היום, ה' באדר א התשס"ה (14.2.05).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.