השופט י' טירקל:
רקע
1. לאה רקוב ז"ל, היתה לוחמת בחטיבת "הראל" בפלמ"ח ונפלה במלחמת השחרור, ביום כ"א אדר תש"ח 2.3.1948 (להלן - "לאה"). לשם הנצחתה החליטו הוריה זאב ויפה רקוב ז"ל (להלן - "המנוחים") להעביר מגרש - גוש 10541, חלקה 38 (להלן - "המגרש") - בעתלית, שבבעלותם, לידי מועצת פועלי עתלית (להלן - "המועצה"). ביום 6.3.61, שלחה המועצה מכתב אל המנוחים, שבו הובא ציטוט מפרוטוקול ישיבת המועצה, שנערכה ביום 26.2.61 (להלן - "המכתב"). לפי המכתב יעבירו המנוחים את המגרש למועצה "לשם הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה", כדי "להנציח את זכר בתם לאה ז"ל". מנגד, התחייבה המועצה ש"שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית - - - או שנקרא על שמה את חדר הספריה או שננציח את שמה באיזו צורה הולמת אחרת". יצוין כי המכתב הוא המסמך היחיד שיש בו כדי ללמד על טיבה של ההעברה. לשם העברת המגרש חתמו, ביום 5.3.62, זאב רקוב ז"ל ו"ניר" חברה שיתופית להתישבות עובדים עברים בע"מ - היא משיבה מס' 4 - על שטר מכר שלפיו הועבר המגרש "ללא תמורה" למשיבה מס' 4 (להלן - "שטר המכר") ונרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. אחרי שנרשם המגרש, כאמור, רכשו ההסתדרות הכללית של העובדים - היא המשיבה מס' 1, נכסי ההסתדרות (נדל"ן) בע"מ - היא המשיבה מס' 2, מועצת פועלי חיפה - היא המשיבה מס' 3 ומשיבה מס' 4, מגרש נוסף הגובל למגרש, ועל שני המגרשים הקימו את בית ההסתדרות (להלן - "בית ההסתדרות"). מיום הקמתו הוזכר שמה של לאה על שלט הכניסה לספריה שהוקמה בבית ההסתדרות, בו נכתב כי: "הספריה הוקמה בעזרת יפה וזאב רקוב לזכר בתם לאה רקוב ז"ל שנפלה במלחמת הקוממיות ביום כ"א אדר א תש"ח 2.3.1948" (ראו נספח מש/3 לנספחים שהגישו המשיבות). אחרי כן, בשנת 1990, שופץ בית ההסתדרות. הספריה נסגרה, ובאחד החדרים בבית ההסתדרות, ששופץ לשמש כאולם תרבות, הותקן שלט עליו נכתב: "אולם תרבות על שם יפה וזאב רקוב ז"ל ולזכר ביתם לאה ז"ל שנפלה במלחמת השחרור". תמונתה של לאה נתלתה ליד השלט (ראו סעיף 10 לכתב התביעה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה, נספח מש/4 לנספחים שהגישו המשיבות). אין מחלוקת בין בעלי הדין שעד למועד פטירתם של המנוחים לא הועלו מצידם השגות כלשהן על אופן הנצחת שמה של לאה. יצוין כי האב, זאב רקוב ז"ל תרם ספרים לספריה הציבורית בבית ההסתדרות, עד פטירתו, מידי חודש בחודשו.
טענות בעלי הדין בבית המשפט המחוזי
2. בחודש אוגוסט 1996, הגישה בתם של המנוחים - היא המערערת - תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שבה ביקשה, בין היתר, צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבות למכור את בית ההסתדרות ואשר יחייב אותן להמשיך ולהפעיל את בית ההסתדרות למטרות ציבוריות כפי שהתחייבו כלפי המנוחים. המערערת ביקשה מבית המשפט המחוזי שאם אין בידי המשיבות לקיים את התחייבותן ינתן פסק דין הצהרתי כי התנאי שנלווה לעסקת העברת המגרש מהמנוחים למשיבות, הופר, דין העסקה להתבטל, ויש להחזיר את המגרש לידי המערערת. לטענת המערערת, העברת המגרש מהמנוחים למשיבות יצרה הקדש ציבורי - הן כמשמעותו בפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, תרפ"ה - 1924, חא"י, כרך א' עמ' 107 (להלן - "פקודת ההקדשות לצרכי צדקה") והן כמשמעותו בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 (להלן - "חוק הנאמנות") - ועל בית המשפט להורות על רישומו אצל רשם ההקדשות. לחילופין, טענה המערערת כי המגרש ניתן למשיבות כמתנה על תנאי, לפי סעיף 4 לחוק המתנה, התשכ"ח - 1968 (להלן - "חוק המתנה"). התנאי, אליבא דשיטתה, הוא שאם תחזור בה ההסתדרות מהתחייבותה להנציח את שמה של לאה ותבקש למכור את המגרש, יוחזר המגרש לידי המנוחים. עוד טענה, כי המשיבות הפרו את חובות הנאמנות שחלות עליהן בקשר למגרש, משום שבמשך השנים הצטמצמה מאוד הפעילות בבית ההסתדרות, כך ששמה של לאה לא הונצח כראוי. לטענתה, כוונתן של המשיבות למכור את המגרש לצדדים שלישיים היא הפרה של חובות הנאמנות החלות עליהן. את טענותיה ביססה המערערת, בין היתר, על לשונו של המכתב.
כנגדה טענו המשיבות, בתמצית, כי מאחר שהעברת המגרש נעשתה בשנת 1962, לא חל חוק המתנה, אלא חלות הוראות המג'לה שאינם מצמיחים למערערת זכות כלשהי. לטענתן, הזכות היחידה לה יכולה המערערת לטעון היא מכוח ההתחייבות להנציח את שמה של לאה, שאינה שנויה במחלוקת ואין בדעתן להתנער ממנה.
בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' פינקלמן), בפסק דינו מיום 24.10.99, דחה את התובענה.
המערערת מערערת על פסק הדין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. כפי שעולה מן האמור לעיל התמקדה המחלוקת בין בעלי הדין בפרשנותו של המכתב. בית המשפט המחוזי דחה את פרשנותה של המערערת וקבע שהמכתב אינו מעיד על הכוונה להקים הקדש או נאמנות. כמו כן דן בשאלה אם המנוחים העבירו את המגרש למשיבות כמתנה על תנאי, כטענת המערערת, או כמתנה ששני חיובים בצידה, כטענת המשיבות. בענין זה קבע שלא מדובר במתנה על תנאי אלא במתנה ששני חיובים בצידה, ששניהם קשורים זה בזה ובלתי נפרדים זה מזה: האחד - הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה על המגרש והשניה - הנצחת שמה של לאה. אשר לחיוב הראשון, קבע, כי חיוב זה הושלם ולפיכך אין למנוע מן המשיבות, למכור את המגרש אם רצונן בכך. אשר לחיוב השני, קבע, כי שוכנע כי בכוונת המשיבות לקיים את החיוב שקבלו עליהן ולהנציח בדרך הולמת את שמה של לאה. לפיכך דחה את תביעתה של המערערת.
ההשגות והתשובות
4. בערעורה חוזרת המערערת על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי. לטענתה, המכתב הקים הקדש על המגרש הן לפי הוראות פקודת ההקדשות לצרכי צדקה והן לפי הוראות חוק הנאמנות ולכן חלות על המשיבות חובות נאמנות החלות על הקדש. על הקמתו של ההקדש ניתן ללמוד, לטענתה, מלשונו של המכתב והמתואר בו וכן מהתנהגות הצדדים לפני עריכת שטר המכר ואחרי עריכתו. כך ביקשה ללמוד מהשימוש שנעשה במכתב במונח "הקדשת מגרשכם [ההדגשה שלי - י"ט]". כמו כן ביקשה ללמוד על כך מלשון התחייבותו של ראש מועצת פועלי עתלית, מר ליפא יעקבי, המתוארת במכתב, לפיה יראו המנוחים "תמיד את ההנצחה הולמת לבתם ז"ל [ההדגשה שלי - י"ט]". לטענתה השימוש במילה "תמיד" מלמדת על הקמתו של הקדש. עוד טענה המערערת כי יש להקיש לענייננו מדיני הפקעת מקרקעין. לטענתה, הפקיעו המנוחים מרצונם מקרקעין שהיו בבעלותם, למטרה ציבורית מוגדרת בדומה להפקעת מקרקעין על ידי רשויות. מכאן מבקשת היא להסיק, כי כמו ששינוי המטרה של הפקעת המקרקעין הוא עילה לביטול ההפקעה, כך גם שינוי המטרה בעניננו מצדיק את ביטול ההקדש.
כנגדה סומכות המשיבות את ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן, פקודת ההקדשות לצרכי צדקה חלה על יצירת הקדש בשנת 1962 שבה העבירו המנוחים את המגרש למשיבות; ואילו עובדות הפרשה אינן מקיימות את התנאים שבסעיף 2(1) לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה שעל פיהם ניתן היה לראות את המגרש כהקדש. אשר לטענת המערערת כי יש להחיל על העניין את הוראת סעיף 4 לחוק המתנה שענינה מתנה על תנאי, טוענות המשיבות, שהוראות חוק המתנה אינן חלות עליו משום שהמנוחים העבירו את המגרש למשיבות בשנת 1962, לפני שנחקק חוק המתנה בשנת 1968. לפיכך, חלות כאן הוראות המג'לה שאינן מכירות במתנה על תנאי. יצוין כי בא כוח המשיבות הצהיר לפני בית המשפט המחוזי ש"אינני רוצה להימלט מחובת ההנצחה וגם לא מרצוננו להנציח. למען הסר ספק, לא באותו בנין ויתכן אף לא בעתלית. ככל שניתן נעשה זאת באותו בנין ואם לא, במקום אחר" (ראו עמוד 15 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 25.2.98). בדיון לפנינו, ביום 17.2.03, הוסיף שההסתדרות מתכוונת להנציח את שמה של לאה על דרך של הקמת ספריה בבית ספר ממלכתי בעתלית שתכלול ציוד של מחשבים, וידאו, טלוויזיה, מדפסת ומערכת מיזוג אויר, וכן על ידי הענקת מלגה שנתית על שמה של לאה במסגרת קרן מלגות של ההסתדרות.
דיון
המכתב
5. אין חולקים כי מטרת העברתו של המגרש למשיבות היתה להנציח את שמה של לאה בבית ההסתדרות. במכתב, שפסקות מתוכו צוטטו בראש פסק הדין, נאמר:
"בזה אנו שולחים לכם קטע מפרטיכל של ישיבת מזכירות מ.פ. עתלית שנערכה ביום 26.2.61 על הקדשת מגרשכם להסתדרות לשם הנצחת שם בתכם לאה ז"ל. נוכח כאן הח' זאב רקוב המודיע לנו בשמו ובשם רעיתו יפה על החלטתם למסור את מגרשם הנמצא בעתלית - - - לשם הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה. בזה הם רוצים להנציח את זכר בתם לאה ז"ל - - - שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית בו יהיה חרוט שהמגרש עליו עומד בית ההסתדרות נמסר ע"י החברים יפה וזאב רקוב להנצחת שם בתם לאה ז"ל - - -".
המשיבות מצידן התחייבו להנציח את שמה של לאה באחת מן הדרכים הבאות:
"מזכירות המועצה מקבלת בברכה את הודעת החברים - - - ומודיעה שבכונת המועצה לבנות על המגרש בית המועצה, אולם תרבות, ספריה וכ'. שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית - - - או שנקרא על שמה את חדר הספריה או שננציח את שמה באיזו צורה הולמת אחרת [ההדגשות שלי - י"ט]".