השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן), ב-ע"א 592/04, שבגדרו נדחתה תביעת המערער לפצותו עבור נזק נפשי שנגרם לו, לטענתו, בעת שהיה נתון במאסר בבית-הסוהר צלמון, בעקבות תקיפתו על-ידי אסירים אחרים, וזאת בשני אירועים סמוכים.
להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול.
רקע
2. המערער, יליד שנת 1975, היה כלוא החל מתאריך 10.8.1999 - בתחילה בכלא "ניצן", ולאחר מכן בבית הסוהר "צלמון" - וזאת בעקבות הרשעתו (לאחר הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת עסקת טיעון) בעבירות של: מעשה מגונה שלא בהסכמה, תקיפת בת זוג (מספר מקרים) ואיומים (מספר מקרים), שביצע כלפי אשתו דאז. במהלך שהותו של המערער בכלא "צלמון" - באגף "נקי מסמים", בו כלואים אסירים המוגדרים כ"לא-בעייתיים" ותנאי הכליאה בו מקילים (התאים פתוחים במרבית שעות היום, למעט בשעות שבין ספירת הלילה לספירת הבוקר, ובשעות הפנאי האסירים מורשים לצאת מהתאים לפעילות ברחבי בית הסוהר) - לא נרשמו כנגד המערער עבירות משמעת כלשהן. במהלך מאסרו השתתף המערער בקורס מינהל טכני וסיים אותו בהצלחה. בנוסף, המערער לימד אסירים אחרים קרוא וכתוב וזכה להוקרה מצד צוות החינוך בכלא על פעילותו זו.
3. במהלך שהותו בכלא הגיש המערער בקשות שונות בגדרן עתר לאפשר לו לצאת לחופשות על-מנת להיפגש עם בנו וכן להתיר לו להשתחרר שחרור מוקדם מן הכלא טרם שיסיים לרצות את מלוא תקופת מאסרו (להלן: הבקשות לחופשות ולשחרור מוקדם). במסגרת זו, נבדק המערער, בתאריכים 27-26.12.2000, במרפאת הכלא, על-ידי הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קריינין (להלן: ד"ר קריינין). בחוות-דעתו מחודש ינואר 2001, קבע ד"ר קריינין כי ערכי המסורת, הדת, האמון והצדק - מופנמים בצורה מוצקה באישיותו של המערער. ד"ר קריינין הוסיף ותיאר בחוות-דעתו כיצד במהלך שתי בדיקות ארוכות ומתישות, שכללו טכניקות שנועדו לגרות את יצר התוקפנות - לא התגלתה בהתנהגותו של המערער אלימות גלויה, או סמויה (להלן: חוות הדעת מחודש ינואר 2001). בסיכומו של דבר קבע ד"ר קריינין כי המערער איננו מסוכן לסובבים אותו, והוסיף כי:
"מסוכנותו היחידה של בני היא לעצמו מכיוון שאנשים עם מבנה אישיות כמו שלו, עם קונסטלציה של תמימות, רדיפת צדק, אמונה בצדק [ו]ערכים מוצקים - הם בדרך כללקורבנות פוטנציאליים לניצול, מרמה אלימות וכד'". [ההדגשות שלי - ח"מ].
4. חרף פניות לגורמי שירות בתי הסוהר וכן לבית-המשפט המחוזי בעתירת אסיר - לא הותר למערער לצאת לחופשות, כפי שביקש, למעט שתי חופשות קצרות, בנות 12 שעות בלבד.
פרטיהם של שני האירועים שקרו לאחר מכן שנויים במחלוקת ולכן אביא את תיאורם להלן על פי מסכת הנתונים שעלתה בתובענה שהגיש המערער.
התביעה, מושא הערעור, וטענות הצדדים בגדרה
5. בשנת 2004 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה הנכבד תביעה, שבגדרה פרס מסכת עובדתית של שני מקרי תקיפה, שאירעו לו, לטענתו, בעת שהיה כלוא בבית הסוהר "צלמון" וגרמו לו, לשיטתו, לנכות נפשית. לטענת המערער, המשיבה התרשלה כלפיו ולכן היא נושאת באחריות לנזקיו.
6. גירסתו של המערער לאירועים שבגינם נגרמו לו נזקיו הנטענים, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית בפני בית-המשפט קמא הנכבד, היא כזו:
בתאריך 14.6.2001, הוזמן המערער לשיחה עם מנהל האגף שבו שהה, והלה הודיע לו כי עליו לחתום על מסמכים שונים, שהגיעו מכונס נכסים, שמונה לשם מימוש משכנתא שהיתה רשומה על דירה שבבעלות המערער. המערער השיב כי עליו להתייעץ באחרים טרם שיחתום על המסמכים. בתגובה אמר מנהל האגף למערער, לטענתו, כי "יהיו לכך השלכות". לפי גירסת המערער, לאחר מכן ניסה גם סגן מנהל האגף לשכנעו לחתום על המסמכים הללו, אך הוא התמיד בסירובו. לטענת המערער, בעקבות סירובו זה ובהמשך היום הוא הותקף לפתע על-ידי אסיר אחר, שהכה אותו באגרוף לחזהו, הפילו על הרצפה ואיים עליו ש"זו רק ההתחלה", וזאת מבלי שקדמה לכך כל התגרות מצידו (להלן: אירוע התקיפה הראשון). המערער הוסיף וטען כי תקיפה זו בוצעה לעיני אסירים וסוהרים אחרים, אך הוא בחר שלא להתלונן עליה בזמן אמת כי בתרבות הנוהגת בכלא "אסור להלשין" על אסירים אחרים. עוד גרס המערער כי כל אותו הלילה לא הצליח להירדם בשל פחדיו.
לדברי המערער, למחרת אותו יום (בבוקר יום שישי, בתאריך 15.6.2001), הוא בכה והשתולל בתאו, לנוכח האיומים שהושמעו כלפיו. לטענתו, בתגובה - הוא נלקח "לענישה" באגף אחר המשמש לקליטתם של אסירים חדשים (להלן: אגף הקליטה), שתנאי הכליאה בו קשים יותר מתנאי הכליאה באגף שבו שהה, וזאת מבלי שהוסברה לו סיבת העברתו לשם. במעמד זה, לטענתו, הקצין התורן ביקש להכניסו לתא שהיו בו עוד שלושה אסירים - שניים מהם ממוצא ערבי והשלישי יהודי, אך הוא סירב. בתגובה הקצין התורן דחף את המערער והכניסו לתא זה בכוח, תוך שהוא מקלל אותו. לטענת המערער, לאחר מכן, הקצין התורן הוציא את האסיר היהודי מהתא, פנה לאסירים הערבים שנותרו בו והחליף איתם מילים בערבית. לאחר שנסגרה דלת התא, שני האסירים הנ"ל התנפלו עליו, החלו להכותו בבעיטות ובאגרופים והמשיכו לבעוט בראשו ובגופו גם לאחר שנפל ארצה (להלן: אירוע התקיפה השני). לגרסת המערער, הוא הוצא מהתא רק לאחר שחלפו כחמש דקות שבהן צעק והשתולל מחשש לחייו, ואז אמר לו הקצין התורן: "אני רוצה לראות אותך מגיש תלונה". על פי הנטען, אותו קצין צילם את המערער ולאחר מכן כבל אותו בידיו וברגליו והכניסו לתא אחר שבו לא היה מזרון. לטענת המערער, הוא לא קיבל אוכל ומים עד למחרת האירוע, וכן נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו.
בשבת (בתאריך 16.6.2001) הגיע אחיו של המערער לבקרו בכלא, ולטענת המערער הוא סיפר לו על שהתרחש. האח פנה לעובדת הסוציאלית ולקצין התורן, ובעקבות זאת הועבר המערער לבית החולים "פוריה" ונבדק בחדר המיון של המחלקה הפסיכיאטרית, שם נקבע כי הוא שרוי במצב פסיכוטי סוער. כעבור זמן הוחזר המערער לאגף הקליטה בבית הסוהר. בהמשך אובחן המערער כחולה במחלה סכיזופרנית.
7. לנוכח האירועים הנ"ל המערער טען כי מצבו הנפשי נגרם כתוצאה מההתעללות שעבר בכלא, וכי האחראים למצבו הנפשי הם שלטונות בתי הסוהר, אשר יזמו את התקיפות, או עודדו אותן, ולמצער התרשלו בטיפול בו, ביוצרם את התנאים שהובילו, או איפשרו את תקיפתו, ובכך שלא נקטו באמצעים סבירים על מנת למנוע את הכאתו, או להביא להפסקתה המיידית טרם שיגרם לו נזק בלתי הפיך.
8. המשיבה הכחישה את הטענות לפיהן שלטונות הכלא יזמו את תקיפתו של המערער, או עודדו אותה, והצביעה על כך שטענות המערער בעניין זה הן בגדר "שינוי חזית", שכן אלה נטענו על-ידו, לראשונה, רק בתצהיר עדותו הראשית (ולא בתביעתו המקורית). מעבר לכך, טען בא-כוח המשיבה כי לא הוכחה כל "התעללות" במערער וכי עדותו של המערער היא עדות יחידה שלא ניתן לסמוך עליה.
זאת ועוד - לגישת המשיבה, אירוע התקיפה הראשון הנטען (מתאריך 14.6.2001), אשר אין חולק כי המערער לא דיווח עליו לאיש, כלל לא התרחש. המקום שבו המערער טוען כי הותקף מצוי, לדברי המשיבה, בצמידות לעמדת זקיף המאוישת 24 שעות ביממה, ואין זה סביר כי אסיר יותקף במקום על-ידי אסיר אחר, מבלי שהסוהרים יבחינו בדבר ומבלי שיתייחסו לאירוע מסוג זה.
באשר לאירוע התקיפה השני הנטען (מתאריך 15.6.2001) ולנסיבותיו - גירסת המשיבה מבוססת בעיקרה על הרישומים המופיעים ביומני הכלא ועל עדויות הסוהרים שערכו את הרישומים האמורים, או נטלו חלק בטיפול באירועים מושא התביעה, והיא כזו: בשעה 8:12 הבחין אחד הסוהרים במערער כשהוא צועק, בוכה וזורק עצמו על הרצפה, והזעיק את הקצין התורן. לאחר כחמש דקות, נכנס לאגף הקצין התורן בליווי חובש סעד, על-מנת לבדוק מה מצבו של המערער, ולקח אותו למרפאה להמשך טיפול.