השופט י' עמית:
העובדות הצריכות לעניין
1. המערער נפגע בשתי תאונות דרכים, התאונה הראשונה ארעה ביום 5.11.1997 כאשר המערער נהג ברכבו הפרטי שהיה מבוטח על ידי המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות). התאונה השנייה ארעה ביום 19.3.1998 כאשר המערער החליק במהלך עבודתו בעיריית חולון ממשאית לפינוי אשפה. תאונה זו הוכרה גם כתאונת עבודה. בגין שתי התאונות הגיש המערער תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
2. בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחום האורטופדי ובתחום השיקומי. ד"ר ברוך עמרמי, המומחה בתחום האורטופדי, קבע כי המערער סובל מנכות רפואית בשיעור של כ-35% בגין הגבלה בתנועות הצוואר (10%), חולשת יד ימין (20%) וחולשה ביד שמאל (10%). בחוות הדעת חילק ד"ר עמרמי את הנכויות של המערער בגין שתי התאונות שווה בשווה. פרופ' עורי, בתחום השיקום, קבע, בין היתר, כי המערער איבד את יכולתו להשתכר, וזקוק לעזרת הזולת משך 5-4 שעות ביום.
3. המערער ומבטחות המשאית בתאונה השניה הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, והודיעו לתיק בית המשפט על הסכמה לדחיית התובענה בגין התאונה השנייה ללא צו להוצאות. ביום 3.1.2012 ניתן פסק דין הנותן תוקף להסדר בין הצדדים, כך שעל שולחנו של בית משפט קמא נותרה אפוא התביעה בגין התאונה הראשונה בלבד.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בפסק דינו דחה בית המשפט את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, בקובעו כי אינו תמים דעים עם ד"ר עמרמי במסקנתו לפיה התאונה הראשונה הותירה נכות כלשהי אצל המערער או שהחמירה את מצבו הרפואי עוד טרם התאונה. נקבע, כי נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט, לרבות המסמכים הרפואיים וחוות הדעת של ד"ר עמרמי עצמו, עולה כי מצבו הרפואי של המערער אינו תוצאה של התאונות מושא התביעה, אלא תוצאות חולי/עבר רפואי עשיר שהחמיר עם השנים. בית משפט קמא עמד על כך שמהמסמכים הרפואיים ניתן ללמוד, כי עוד לפני התאונות מצבו הרפואי של המערער בתחום האורטופדי לא היה שפיר, וכי בחוות הדעת של ד"ר עמרמי מפורטת רשימה ארוכה של ביקורים אצל רופאים, מהם עולה כי המערער סבל משינויים ניווניים לכל אורך עמוד השידרה עוד טרם התאונות. בית משפט קמא ציטט מתוך חוות הדעת של ד"ר עמרמי, והביע תמיהתו הכיצד, למרות מצבו התחלואתי של המערער טרם התאונות, הגיע ד"ר עמרמי למסקנה כי התאונה הראשונה גרמה למצבו של המערער והתאונה השניה החמירה את מצבו.
בית משפט קמא הזכיר את עדותו של המערער לפיה התאונה הראשונה ארעה כאשר הוא עמד ברמזור באור אדום ורכב שבא מימין פגע בדלת ימין של הרכב סמוך למקום ישיבתה של אשתו, וכי היה מדובר היה בתאונה קלה מאוד. עוד ציין בית המשפט, כי אשתו של המערער שישבה סמוך לדלת שהיתה מוקד הפגיעה, לא נפגעה כלל. עוד נקבע, כי מתיאור התאונה הראשונה עולה, כי לא התקיים המנגנון של חבלת "אחור-פנים" וכי אין מדובר בפגיעת whiplash אופיינית. זאת, למרות שבחדר המיון נרשמה אבחנה של whiplash. בית המשפט קבע כי אין להוציא מכלל אפשרות שכך התרשם הרופא הבודק נוכח הרגישות בצוואר עם הגבלה בתנועות, אך אין באבחנה זו כדי לשלול את המסקנה לפיה עקב מנגנון תאונתי כלשהו, סבל המערער מרגישות והגבלה קלה בתנועות הצוואר, אשר חלפו במהרה ולא שיבשו את אורח חייו ועבודתו. מה עוד, שהמערער עצמו מסר לד"ר עמרמי שמבחינתו היה מדובר בתאונה קלה מאוד שלא הותירה כל שריד.
בית משפט קמא עמד על כך, שהמערער אמנם קיבל אישורי מחלה עד ליום 30.11.1997, אך לא ניצל את ימי המחלה וחזר לעבודתו כנהג משאית אשפה ללא היעדרות. כך עולה מרשימת ימי המחלה ומתלושי המשכורת בחודשים נובמבר-דצמבר 1997, וכן מעדותו של המערער שאישר כי חזר לעבודה אחרי התאונה הראשונה והמשיך בה עד לתאונה השניה.
עוד נקבע, כי מאז התאונה הראשונה ועד לתאונה השניה אין כל תיעוד רפואי או תלונות של המערער, וכי נושא עמוד השידרה הצווארי עלה רק ביום 10.9.1998 כאשר בוצע CT עמוד שידרה צווארי, לגביו נכתב על ידי המומחה כי לא הודגם נזק פוסט-טראומטי, אלא ממצא תחלואתי לחלוטין. מכאן תמיהת בית משפט קמא הכיצד ד"ר עמרמי עצמו כותב כי לא הודגם כל נזק פוסט-טראומטי, ולמרות זאת, קושר בין התאונות למצבו הרפואי הנוכחי של המערער.
בית המשפט הפנה לתשובתו של ד"ר עמרמי לשאלות ההבהרה, בה התייחס לסוגיית הקשר הסיבתי, בקובעו כי הבהרה זו לא שכנעה אותו, מאחר שאם התאונה הראשונה היתה גורמת ל"לחץ קשה על הקורד", כפי שכתב המומחה, היו לכך תוצאות מיידיות והמערער היה מתלונן על כאבים.
5. על רקע כל אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי אם יש קשר כלשהו בין החמרת המצב הרפואי לאירוע טראומטי תאונתי, הרי לכל היותר ייתכן שההחמרה נגרמה בעקבות התאונה השניה, בה נפגע המערער בחלקי גוף שונים. בשורה התחתונה נקבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין מצבו הרפואי של המערער, וממילא אין צורך לדון בחוות דעתו של פרופ' עורי בנושא השיקום. משכך, פסק בית משפט קמא למערער סך של 7,500 ש"ח בגין נזק לא ממוני.
על כך נסב הערעור שבפנינו.
תמצית טענות הצדדים
6. המערער הלין על המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. לטענתו, טרם הגיע בית משפט קמא למסקנה הדוחה את חוות דעת המומחים הרפואיים שמינה, ראוי היה לזמנם לחקירה ולשמוע את תגובתם. המערער הצביע על כך שהיו אלה דווקא המשיבות שביקשו לזמן את מומחי בית המשפט לחקירה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא, ומכאן הפתעתו נוכח תוצאת פסק הדין. המערער הוסיף והצביע על טעויות עובדתיות שנפלו לשיטתו בפסק הדין, ואלו יוזכרו בהמשך.
7. המשיבות טענו כי רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע, וכי מסקנתו מעוגנת למעשה בחוות הדעת של ד"ר עמרמי, ומעוגנת גם בעובדות כפי שפורטו על ידי בית משפט קמא, קרי: התאונה הראשונה היתה קלה ביותר; המערער סבל קודם התאונה משינויים ניווניים ותחלואה מפושטת; העדר תיעוד מאז סוף נובמבר 1997 ועד לתאונה השניה במרץ 1998; והיעדר עדות לכאבים ותלונות גם עשרה חודשים לאחר ארוע התאונה הראשונה.
דיון והכרעה
8. עודנו באים לבחון את הערעור שבפנינו, נשים בצקלוננו מספר הלכות בנושא מומחים.
(-) להבדיל ממומחה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), אין צורך בקבלת אישור בית המשפט לצורך משלוח שאלות הבהרה למומחה שהתמנה על פי חוק הפיצויים - סעיף 6א(ב)(2) לחוק הפיצויים ותקנה 15(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז- 1986 (להלן: תקנות הפיצויים).