השופט נ' הנדל:
העובדות וההליכים
1. מונח לפנינו ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 02.09.09, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה לסעד הצהרתי לפיו תצהיר היעדר הזכויות בנכס עליו חתמה המשיבה אינו בר-תוקף משפטי, וכתוצאה מכך המשכנתא הרובצת על הנכס לטובת הבנק - הוא בנק הפועלים (להלן: "הבנק") -אינה חלה על חלקה בנכס.
המשיבה והמנוח נישאו זו לזה בשנת 1969, כאשר היו אלה נישואין שניים עבור שני בני הזוג. המנוח היה אב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים ולמשיבה ילד אחד מנישואיה הראשונים. בני הזוג התגוררו כל חייהם המשותפים בבית בהרצלייה, אשר המנוח רכש בסמוך לנישואיהם (להלן: "הבית"). זכויות הבעלות על הבית רשומות במלואן על שם המנוח.
המנוח היה בעליה הבלעדי של חברה בשם יעקב נויברג בע"מ אשר עסקה בייבוא מוצרי מתכת. לימים העביר המנוח את ניהול ענייני החברה לבנו, רון נויברג. בשנת 2001, כאשר החברה מצויה בקשיים כלכליים, המנוח ביקש לסייע לבנו ולכן פנה לבנק לקבלת הלוואה על סך 820,000 ש"ח כנגד משכון הבית. מאחר שבני הזוג היו נשואים, הבנק על פי מנהגו, דרש לקבל תצהיר היעדר זכויות במקרקעין חתום על-ידי המשיבה לשם מתן ההלוואה. לטענת המשיבה, המנוח הסביר כי חתימתה נדרשת כדי שיוכל ליטול הלוואה כנגד חלקו בבית.
בשל חשיבות העניין יובא המסמך כלשונו:
תצהיר
(ויתור על זכויות במקרקעין)
לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן: הואיל ומשכן - בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "משכן") אישר עקרונית ביצוע ההלוואה לבעלי/אישתי בסך כולל של 820,000 ש"ח בתנאי שישעבד/תשעבד לטובתו את זכות הבעלות ו/או החכירה ו/או זכות אחרת שתהיה לו/ה בנכס, וזאת בכל צורה ואופן שהם, בסכום ובתנאים כפי שיורה "משכן", במשכנתה ראשונה או במשכון ראשון עפ"י חוק המשכון, את המקרקעין הידועים כגוש 6666 חלקה 152 תת חלקה 2
בכתובת רחוב דב הוז 3 הרצליה (להלן: "הנכס").
הנני מצהיר/ה ומאשר/ת באופן בלתי חוזר כי אין לי כל זכות בנכס על פי כל דין או הסכם או בכל דרך אחרת וכי לא אטען נגד משכן בכל זמן שהוא טענות באשר לזכויות בנכס הנ"ל או כל טענות שהן באשר לרישום המשכנתה/משכון האמורים, עריכתם, תוקפם, תנאיהם ומימושם על ידי משכן.
המשיבה הוחתמה על התצהיר בביתה על-ידי עורכת דין שהיא רעייתו של נכד המנוח (להלן: "עורכת הדין"). בסמוך לכך, הוענקה למנוח ולבנו ההלוואה ובמקביל נרשמה משכנתא על הבית.
חודשים ספורים לאחר מותו של המנוח ב-21.08.05 בנו חדל לפרוע את ההלוואה. עקב זאת הבנק פתח בהליכים למימוש שטר המשכנתא על הבית בגין הפרת הסכם המשכנתא. על רקע זה, המשיבה הגישה כנגד הבנק תביעה בבית המשפט המחוזי כדי למנוע את תחולת המשכנתא על זכויותיה בבית. הבנק הגיש הודעות צד ג' כנגד המשיבה ועורכת הדין.
פסק דינו של בית משפט המחוזי
2. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי שני ממצאים משפטיים חשובים. הראשון, שהתצהיר מחייב את המשיבה. אמנם, היא טוענת שלא קראה את התצהיר. אך נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי גם אם הדבר נכון, פועלת נגד המשיבה החזקה לפיה אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. זאת במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי המסדיר זכויות במקרקעין ושהחותם - המשיבה במקרה זה - היא אישה אינטליגנטית המנהלת את ענייניה הכספיים בעצמה. השני, אין ביצירת חבות של המשיבה על ידי חתימה על התצהיר כדי לפטור את הבנק מחובותיו. לדעתו של בית המשפט המחוזי חלה חובת הגילוי של הבנק כלפי לקוחות, ערבים, ממשכנים ונוטלי הלוואות - גם כלפי המשיבה. הבנק הפר חובה זו כלפי המשיבה בתור ממשכנת בכך שלא הזמינה לבנק, שלא דרש התייצבותה בבנק, לא הסביר לה את תוכנו, אלא הסתפק בתצהיר. הודגש שעורכת הדין לא הסבירה למשיבה כראוי את משמעות התצהיר. התוצאה היא שלילת תוקף חתימת המשיבה על התצהיר כלפי הבנק. בכך התייתר הצורך לדון בהודעת צד ג' שהומצאה למשיבה, שטיעוניה היו דומים לטענות ההגנה. כמו כן, בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כנגד עורכת הדין מהטעם שאין להטיל עליה את אחריות הבנק כלפי המשיבה.
להשלמת התמונה, יצויין כי לאחר מתן פסק הדין ניתן ביום 02.02.11 פסק דין על ידי בית משפט לענייני משפחה ביחס לסוגיה העיקרית הנוגעת לתחולת הלכת השיתוף על נכסי המנוח והמשיבה. נקבע כי בני הזוג ניהלו יחסים רכושיים מחושבים אך מורכבים, ויש לראות בבית כנכס משותף, הגם שאינו רשום על שם המשיבה. בין היתר גם נקבע שהלכת השיתוף אינה חלה על חובות החברה בבעלות המנוח, שכן האחרונה הייתה נפרדת ושייכת לו בלבד.
טענות הצדדים
3. הבנק העלה מספר טענות כנגד הכרעת בית המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית המשפט קמא כאשר השווה את מעמד המשיבה למעמד הממשכן זכויותיו במקרקעין להבטחת הלוואה, ומכך הסיק שלבנק חובות יידוע וגילוי כלפיה. טוען הבנק כי משקבע בית המשפט שהמשיבה מוחזקת כמי שמחויבת על פי התצהיר שחתמה כלפי הבנק, היה עליו לקבל את הסתמכות הבנק בתום-לב על הצהרתה, לפיו היא נעדרת כל זכות בבית. ככזו, לא נוצרו יחסים מחייבים בין הבנק למשיבה ואין החוק מטיל על הבנק חיוב כלשהוא כלפיה. לכן תוקפו של התצהיר עומד בעינו. כמו כן, טוען הבנק שפסק הדין של בית המשפט המחוזי חוטא כשמכשיר למעשה את מצג השווא שיצרה המשיבה כלפי הבנק כי אין לה זכויות בבית, ובו בעת מאפשר לה ליהנות מבטלותו. אשר להודעת צד ג' כנגד עורכת הדין, הבנק מוסיף שטעה בית המשפט כשדחה אותה. מאחר שנקבע שעורכת הדין לא הבהירה למשיבה כנדרש את מהות המסמך (עמ' 7 לפסק הדין), ואילו הצהירה ההפך הגמור, המסקנה המתבקשת היא שהטעתה את הבנק במצגיה כלפיו.
מנגד, המשיבה סומכת ידה על פסק-דינו של בית משפט קמא. לדבריה, צדק בית המשפט בקובעו שאי-מילוי חובות הבנק כדין, כשנמנע מלהבהיר למשיבה את משמעות התצהיר, שולל את תוקפו. כמו כן, המשיבה טוענת כי הודאתה, שאילו הייתה קוראת את התצהיר הייתה מבינה את תוכנו, אינה יכולה לפטור את הבנק מחובותיו כמוסד בנקאי. המשיבה מוסיפה שהבנק התרשל בתפקידו כשעצם עיניו בנוגע לאישור חתימתה של המשיבה על התצהיר על ידי עורכת דין בת משפחה ובעלת אינטרס. זאת כל שכן כאשר ידע שהמדובר במשכנתא שנטל המנוח על הבית שבו חיו בני הזוג, לטובת אדם אחר.