השופטת א' חיות:
תמצית העובדות הצריכות לעניין
1. הגב' חיה אופלגר ז"ל (להלן: המנוחה) נפטרה בחיפה ביום 25.12.1995, והיא בת שמונים ושתים שנים. המנוחה לא הותירה אחריה צוואה, ובהיותה ערירית היו יורשיה על פי דין חמישה עשר בני דודים מן הארץ ומחוצה לה. ביום 7.1.1996, כשבועיים לאחר פטירת המנוחה, הגישה אחת היורשות, הגב' הילדה לנדסקרונר, בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו ירושה וכן בקשה למינוי עורך הדין פנחס נרקיס (להלן: נרקיס) כמנהל עיזבונה של המנוחה. ביום 8.1.1996 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה על מינויו של נרקיס כמנהל זמני של עיזבון המנוחה, וביום 29.3.1996 הורה על מינויו כמנהל קבוע של העיזבון. במהלך חודש ינואר 1996, מיד עם מינויו כמנהל זמני של העיזבון, פעל נרקיס לכינוס נכסי העיזבון ולצורך כך פתח חשבון שמספרו 595160 בבנק פועלי אגודת ישראל בע"מ סניף חיפה (להלן: בנק פאג"י). החשבון נפתח על שם "עו"ד פנחס נרקיס- בנאמנות עבור עיזבון המנוחה אופלגר חיה ז"ל", ואליו העביר נרקיס כספים במט"ח ובשקלים מחשבונות שניהלה המנוחה בבנק הפועלים בע"מ ובבנק לאומי לישראל בע"מ בחיפה (חשבון זה ייקרא להלן: חשבון העיזבון). עם ביצוע העברות אלה, נאספו אל חשבון העיזבון 727,000 מארקים גרמניים, 145,000 דולרים ארה"ב ו- 96,000 ש"ח, בקירוב. כמו כן כלל העיזבון את דירת מגוריה של המנוחה ברח' לוחמי הגטאות 36 בחיפה, והחזר פיקדון בסך של כ- 41,000 ש"ח שהגיע לה מאת בית האבות "מעון הרופא". פירוט נכסי העיזבון אותם כינס נרקיס, כאמור, נכלל בדו"ח פרטת עיזבון שהוגש על ידו לבית המשפט המחוזי בחיפה כמנהל עיזבון זמני.
2. חודשים ספורים לאחר מכן, עם מינויו כמנהל קבוע של עיזבון המנוחה, מעל נרקיס בתפקידו ושלשל לכיסו הפרטי כספים מתוך חשבון העיזבון וכן כספים שנתקבלו תמורת דירת מגוריה של המנוחה וכהחזר הפיקדון מאת "מעון הרופא". גניבת כספי העיזבון בוצעה על ידי נרקיס במהלך חודש אפריל 1996, באמצעות פעולות בנקאיות שונות אותן ביצע בחשבון העיזבון בבנק פאג"י, וכן באמצעות פעולות נוספות אותן ביצע בחשבונות שניהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף תלפיות (להלן: בנק דיסקונט).
ואלה, בתמצית, פעולות המעילה והגניבה שביצע נרקיס, כפי העולה מממצאי העובדה של בית משפט קמא אשר אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים:
א. ביום 3.4.1996 הורה נרקיס לבנק פאג"י להעביר 40,000 ש"ח מתוך חשבון העיזבון לחשבון אישי שהתנהל על שמו באותו בנק בציינו כי מדובר בתשלום על חשבון שכר טרחתו כמנהל עיזבון. סכום זה מעולם לא נפסק לנרקיס על ידי בית המשפט, כנדרש בסעיף 91 לחוק הירושה התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק הירושה).
ב. במהלך חודש אפריל 1996 העביר נרקיס כספים בהיקף של כשני מיליון ש"ח מחשבון העיזבון לחשבון מספר 155810 בבנק דיסקונט על שם 'נרקיס פנחס (פיקדון)' (להלן: חשבון הפיקדונות). העברות אלה בוצעו באמצעות המחאות בנקאיות של בנק פאג"י, באמצעות המחאות אותן משך נרקיס מחשבון העיזבון, וכן באמצעות העברות בנקאיות. בסמוך לאחר העברת הכספים אל חשבון הפיקדונות, לעיתים בו ביום ולעיתים ביום שלמחרת, הועברו רובם אל שני חשבונות אישיים אותם ניהל נרקיס בבנק דיסקונט, האחד (ח-ן מספר 155802) על שם "עו"ד נרקיס פנחס" והאחר (ח-ן מספר 325600) על שם "עו"ד נרקיס פנחס ו/או עדה". זאת למעט סכום של 27,000 ש"ח שנמשך מחשבון הפיקדונות בהמחאה על שם דורית זלף מיום 12.4.1996, סכום של 6684 ש"ח שנמשך מחשבון הפיקדונות על ידי נרקיס עצמו ביום 16.4.1996, וסכום של 46,800 ש"ח שהועבר ליעד לא ידוע.
ג. חלק מן ההעברות מחשבון העיזבון אל חשבון הפיקדונות המתוארות בס"ק ב' בוצעו מתוך כספי פיקדונות המט"ח שמועד פירעונם הגיע. במקרה אחד אף הורה נרקיס על פירעון מוקדם של חלק מפיקדונות המט"ח על מנת לאפשר את ההעברה. כמו כן נטל נרקיס הלוואות קצרות מועד בחשבון העיזבון, אותן חידש מעת לעת וכנגדן שיעבד את יתרת פיקדונות המט"ח. לצורך ההלוואות שאותן נטל, כאמור, התקשר נרקיס עם בנק פאג"י ב-"הסכם דביטורי כללי" המיועד להסדיר את יחסי הבנק עם לקוח המבקש לקבל אשראי בחשבונו. מסמך נוסף שעליו חתם נרקיס לצורך קבלת אותן הלוואות הוא "כתב עיכבון וקיזוז", הקובע, בין היתר, כי הבנק יוכל לקזז את הפיקדונות שבחשבון העיזבון כנגד יתרות החובה שיצטברו בחשבון. כמו כן, נחתם בין הבנק ובין נרקיס "הסכם מישכון ושעבוד" לפיו מישכן נרקיס לטובת הבנק את יתרת פיקדונות המט"ח בסך 300,000 מארקים גרמניים ו-94,800 דולרים ארה"ב, להבטחת פירעון ההלוואות שהעמיד הבנק בחשבון העיזבון.
ד. בעת ביצוע הפעולות המתוארות לעיל, ובכללן העברת הכספים, נטילת האשראי ושעבוד פיקדונות המט"ח, ציין נרקיס בפני בנק פאג"י כי ההעברות דרושות לצורך חלוקת כספי העיזבון בין היורשים באמצעות חשבון הפיקדונות בבנק דיסקונט ועוד ציין כי ההלוואות שנטל דרושות כהלוואות גישור משום שאחד היורשים שהינו מומחה לפיננסים סבור כי צפוי פיחות בשקל, ועל כן אין הוא מעוניין עדיין לפדות את פיקדונות המט"ח שערכם צפוי לעלות. בפועל לא ניתן היה באותה עת לחלק את כספי העיזבון בין היורשים משום שטרם ניתן צו ירושה, וכפי שכבר צוין מצאו הכספים את דרכם מחשבון הפיקדונות בבנק דיסקונט לחשבונותיו הפרטיים של נרקיס באותו בנק.
3. דבר הגניבה נחשף בחודש אוקטובר 1996 ובעקבות כך הועבר נרקיס מתפקידו כמנהל עיזבונה של המנוחה ותחתיו מונה עו"ד דניאל שירן, המערער בע"א 8195/01 (להלן: מנהל העיזבון). לאחר מינויו של עו"ד שירן, ביום 28.10.1996, המיר בנק פאג"י לשקלים את יתרת פיקדונות המט"ח אשר שועבדה להבטחת פירעון ההלוואות שנטל נרקיס, וקיזז אותה מיתרת החובה אליה נקלע חשבון העיזבון כתוצאה מפעולותיו של נרקיס. מנהל העיזבון הגיש תביעה כספית נגד נרקיס, נגד אשתו עדה נרקיס, נגד שותפו עו"ד בנימין ויניק ז"ל (להלן: ויניק), וכן נגד בנק פאג"י ובנק דיסקונט. בתביעתו טען מנהל העיזבון, בין היתר, כי הפעולות שביצע נרקיס בחשבון העיזבון כמתואר לעיל בוצעו בחוסר סמכות ועל כן הן בטלות. עוד טען מנהל העיזבון כי שני הבנקים התרשלו כלפי היורשים משאפשרו לנרקיס לבצע את הפעולות שביצע בחשבון העיזבון ובחשבון הפיקדונות, וכן כי קמה לבנקים אחריות כלפי היורשים מכוח סעיף 14 לחוק הנאמנות התשל"ט- 1979 (להלן: חוק הנאמנות), כצד שלישי שידע או היה עליו לדעת על הפרת חובותיו של הנאמן כלפי היורשים כנהנים. לפיכך, עתר מנהל העיזבון לחיוב הבנקים בהשבת כספי העיזבון שנגנבו על ידי נרקיס, וכן עתר לחייבם בפיצוי עונשי ובפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם ליורשים בנסיבות העניין. את עילת התביעה נגד ויניק בגין נזקי המעילה ביסס מנהל העיזבון על דיני השותפות וכן על העובדה שויניק, על פי הוראותיו של נרקיס, הפקיד את הכספים שנתקבלו תמורת דירת המנוחה בחשבונו האישי של נרקיס בבנק דיסקונט. ויניק מצדו שלח הודעת צד שלישי לנרקיס ולאיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון), כמי שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית. ביום 17.11.1999 ניתן נגד נרקיס ואשתו עדה פסק דין בהעדר התייצבות, ואילו פסק הדין מיום 9.8.2001, אשר ניתן בעניינם של יתר הנתבעים, הוא נשוא הערעורים שבפנינו.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בית המשפט המחוזי קבע כי נרקיס בתפקידו כמנהל עיזבון פעל כנאמן של היורשים וכי הבנקים חבים בחובת זהירות כלפי היורשים כנהנים, אף כי לא נמנו עם לקוחותיהם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי פעולותיו של נרקיס בחשבון העיזבון, למעט נטילת ההלוואה הראשונה, היו צריכות להעלות חשדות כבדים בלב אנשי בנק פאג"י והיה עליהם להימנע מלהעמיד אשראי נוסף ומוגדל בחשבון העיזבון רק על סמך הצהרותיו והסבריו התמוהים של נרקיס כי היורשים אינם מעוניינים להמיר את הפיקדונות בשל השפל בשוק המט"ח. לאותה תוצאה ניתן להגיע, כך קבע בית המשפט המחוזי, גם מכוח סעיף 14 לחוק הנאמנות, משום שלאחר העמדת האשראי הראשון היה על בנק פאג"י לדעת כי האשראי הנוסף ניטל תוך הפרת חובת הנאמנות של מנהל העיזבון כלפי היורשים. לעומת זאת קבע בית משפט קמא כי העברת הכספים מחשבון העיזבון בבנק פאג"י אל חשבון הפיקדונות בבנק דיסקונט לא הייתה צריכה לעורר את חשדם של אנשי בנק פאג"י שמא מדובר במעילה, וזאת, לדבריו, משום שההעברה בוצעה לחשבון פיקדונות ולא לחשבון פרטי, ומשום שנרקיס סיפק הסבר הגיוני לכך באומרו כי הנהלת החשבונות של משרדו עובדת באופן שוטף עם חשבון פיקדונות זה. כמו כן קבע בית משפט קמא כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של הבנק בהעמדת האשראי ובין מכלול נזקי המעילה, משום שניתן היה לבצעה גם ללא נטילת האשראי, למשל על ידי העברת כספי פיקדונות המט"ח במועד פירעונם או בדרך של פירעון מוקדם.
5. משסבר בית משפט קמא כי בנק פאג"י התרשל בהעמדת האשראי, כאמור, אך לא בהעברת הכספים אל חשבון הפיקדונות בבנק דיסקונט, ומשסבר עוד כי אין קשר סיבתי בין העמדת האשראי לבין מכלול נזקי המעילה, חייב בית המשפט את בנק פאג"י לשלם לידי מנהל העיזבון אך ורק את אותם נזקים שנגרמו ליורשים כתוצאה מנטילת האשראי הנ"ל קרי: העמלות, הריבית וההוצאות הכספיות הנובעות באופן ישיר מהעמדת האשראי. עוד קבע בית משפט קמא כי בנק פאג"י רשאי היה להניח שהסכום של 40,000 ש"ח אותו נטל נרקיס מחשבון העיזבון והעביר לחשבונו הפרטי בבנק כשכר טרחה ניטל משום שהסכום נראה על פניו סביר בהתחשב בהיקפו של העיזבון וכן בהתחשב בזמן שחלף מאז פתיחת החשבון ועד לביצועה של אותה העברה. לפיכך לא חייב בית משפט קמא את בנק פאג"י בתשלום הנזק שנגרם ליורשים כתוצאה מהעברתו של סכום זה לחשבונו הפרטי של נרקיס. לבסוף קבע בית משפט קמא כי אין לקבל את הטענה שהעלה מנהל העיזבון לפיה פעולות נטילת האשראי ושעבוד הפיקדונות שביצע נרקיס בחשבון העיזבון נעשו בחוסר סמכות ועל כן הן בטלות. בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי אין מקובלת עליו "התיזה
בצורתה הגורפת... כאילו חשבון עזבון לעולם אסור לו שיהיה בחובה ושכאילו לעולם לא ראוי שינטל אשראי בחשבון כזה" (ההדגשה במקור). בית המשפט הוסיף וקבע כי "מבחינה כלכלית מנקודת ראות הבנק הפעולה שנעשתה היא למעשה המרת כספי המט"ח קודם למועד 'בשלות' הפקדון...". אשר לשעבוד כספי פיקדונות המט"ח קבע בית המשפט כי הוראת סעיף 97(4) לחוק הירושה לפיה אין מנהל העיזבון מוסמך ליתן ערובה ללא אישור בית משפט אינה חלה מקום שבו "הערובה ניתנת כדי להקנות (על פני הדברים כפי שהוצגו לבנק), יתרון כלכלי לעזבון עצמו..." אלא רק מקום שבו "מתן ערובה היא פעולה שהיא לכאורה לרעת העיזבון וכולה באה ליהנות מישהו אחר".
6. בכל הנוגע לאחריותו של בנק דיסקונט קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר באחריות "ברורה וחד משמעית" הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח סעיף 14 לחוק הנאמנות, ולדבריו:
כאשר עוברים כספים מחשבון פקדון לחשבון אישי (פרטי או עסקי) של עורך הדין או הנאמן, הרי זו היא על פניה פעולה חריגה ויוצאת דופן, שהרי כל הטעם בהחזקת פקדון בנפרד מחשבונות אישיים ה[ו]א מניעת הסיכון של עירוב כספי הנאמנות וכספים אישיים אלה באלה...
במקרה הנדון, מדובר בסכומים גדולים שהועברו לחשבון בני הזוג (ובמקרים אחדים לחשבון האישי) בסמוך מאד, ברוב המקרים בו ביום שבו הגיעו הכספים לחשבון הפקדונות... וכל זה נעשה כאשר בחלק מן התקופה חשבון הפקדונות היה ביתרת חובה. מצב, שכאשר מדובר בחשבון פקדון, הוא עצמו אומר דרשני ודורש לפחות הבהרה
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בנק דיסקונט לא נהג כבנקאי סביר בכך שנמנע מלהעלות שאלות ולא דרש כל הסברים לפעולות ההעברה שביצע נרקיס כאמור מחשבון הפיקדונות לחשבונות האישיים ובכך שלא נמנע מלבצע את הפעולות או מלדווח עליהן לבית המשפט או לאפוטרופוס הכללי בהעדר הסברים כאלה. עוד קבע בית משפט קמא כי קיים קשר סיבתי ברור בין הרשלנות שאותה ייחס לבנק דיסקונט ובין נטילת הכספים על ידי נרקיס, ועל כן חייב את בנק דיסקונט לשלם לידי מנהל העיזבון את מלוא הסכומים שהועברו על ידי נרקיס מחשבון הפיקדונות לחשבונות האישיים. לעומת זאת, קבע בית משפט קמא כי בנק דיסקונט אינו נושא באחריות למעילה שביצע נרקיס בכספים שנתקבלו תמורת מכירת דירתה של המנוחה, שכן כספים אלה הופקדו על ידי ויניק בהוראתו של נרקיס ישירות לחשבונו האישי של נרקיס בבנק דיסקונט מבלי שעברו כלל בחשבון הפיקדונות. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנק דיסקונט אינו אחראי לכספים שנמשכו על ידי נרקיס מחשבון הפיקדונות שלא לחשבונותיו האישיים, בקובעו כי "אין מוטלת חובה כללית על הבנק לבדוק אם אכן כספים המוצאים מחשבון הנאמנות נועדו למטרות הנאמנות". כמו כן דחה בית משפט קמא את תביעתו של מנהל העיזבון כנגד שני הבנקים כאחד בכל הנוגע לפיצוי העונשי ולפיצוי בגין הנזק הלא ממוני.
7. אשר לויניק קבע בית המשפט המחוזי כי אין לייחס לו אחריות לתוצאות מעשיו של נרקיס מכוח דיני השותפות, בציינו כי "למעשה, ויניק לא היה שותף במובן האמיתי של המילה" ובציינו עוד כי ההסכם שנקשר בינו ובין נרקיס "הגם שנקרא הסכם שותפות לא יצר למעשה שותפות, אלא יצר מצב בו המשיך ויניק להיות שכיר... [ו]לא נטל... כל חלק בסיכונים של השותפות". יחד עם זאת מצא בית המשפט את ויניק אחראי, מכוח עוולת הרשלנות, לנזק שנגרם ליורשים בשל הפקדת כספי מכירת הדירה בחשבון האישי של נרקיס בבנק דיסקונט; זאת משום שבעבר משך נרקיס המחאות לפקודתו של ויניק מתוך חשבון זה. על כן, כך קבע בית המשפט, היה על ויניק לדעת שאין מדובר בחשבון פיקדונות, והיה עליו לברר מה פשר הפקדת כספי מכירת הדירה בחשבונו האישי של נרקיס. לבסוף קבע בית המשפט כי על איילון לשפות את ויניק, כמי שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית, בגין הסכום שבתשלומו חויב. ראוי לציין כי חיובו של ויניק בתשלום הנזק הנוגע לכספי מכירת הדירה הצטמצם לסך של 170,449 ש"ח בלבד, וזאת משום שלאחר גילוי המעילה החזיר נרקיס סך של 150,104 ש"ח ומתוכו זקף מנהל העיזבון סך של 108,663 ש"ח כהחזר חלק מכספי מכירת הדירה. יתרת הסכום שהוחזר, בסך 41,441 ש"ח נזקפה על ידי מנהל העיזבון על חשבון החזר פיקדון "מעון הרופא" וסך זה נוכה בהתאמה מן הסכומים שבהם חויב בנק דיסקונט.
הערעורים השונים והטענות שהועלו במסגרתם