השופטת א' חיות:
בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 16.12.2010, שקיבל באופן חלקי את תביעתו של המערער בע"א 767/11, ג'הנשה להיגי (להלן: להיגי), להירשם כבעלים של נכס מקרקעין בכפר שמריהו (להלן: הנכס).
הרקע העובדתי
1. ביום 27.10.1975 נרשם להיגי בלשכת רישום המקרקעין כבעל הנכס ולטענתו עזב את ישראל בסמוך לאחר מכן. ביום 31.8.1999 נרשם גבי אלבז (להלן: אלבז) כבעלים של הנכס, וזאת מתוקף עסקת מכר שביצע, כביכול, עם להיגי בחודש ספטמבר 1998 (להלן: "עסקת" להיגי-אלבז). כפי שיובהר להלן, מצא בית המשפט המחוזי כי בפועל עסקה כזו לא נקשרה מעולם וקבע כי רישום זכויות הבעלות על שמו של אלבז בנכס נגוע בתרמית. ביום 10.3.1999, כחצי שנה לפני רישום זכויות הבעלות על שמו של אלבז במרשם המקרקעין, התקשר אלבז עם זאב מואטי (להלן: מואטי) בהסכם לפיו רכש מואטי מידיו את הזכויות בנכס (להלן: עסקת אלבז-מואטי). כפי שיפורט להלן, חלק מאותן זכויות נרכשו על-ידי מואטי בנאמנות עבור אחרים וחלק אחר נמכר על-ידי מואטי במהלך השנים לאנשים שונים. מואטי נרשם אף הוא בשלב כלשהו כבעל זכויות בעלות בנכס ובהתאם להסכמי הנאמנות והמכר שבהם התקשר, הועברו זכויות אלה במרשם על שמם של הנהנים והרוכשים. בתמצית ייאמר כי ביום 21.7.2005 - כפי המשתקף מנסח הרישום מאותו היום (מוצג 2 למוצגי להיגי) - היו זכויות הבעלות בנכס רשומות על שמם של חמישה עשר אנשים שונים, וכן נרשמו משכנתאות לטובת בנק דיסקונט (על חלקיהם של בני הזוג פדר ועל חלקו של שלמה בכור) ולטובת בנק איגוד (על חלקיהם של שלמה ויצחק עזורי). לטענת להיגי, בשנת 2005 נודע לו לראשונה כי הנכס רשום על שם אנשים אחרים, אף שהוא מעולם לא מכר את הנכס לאיש ועל כן, הגיש תביעה נגד בעלי הזכויות הרשומות בנכס בדרישה לסעד הצהרתי כי כל הזכויות בנכס שייכות לו.
פסק דינו של בית המשפט קמא
2. בפסק דינו מיום 16.12.2010 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) את גרסתו של להיגי לפיה לא מכר את הנכס לאלבז ולא ידע על השינויים שחלו ברישום הזכויות טרם הגשת התביעה על ידו. בית המשפט הוסיף ודחה טענות שהעלו חלק מהקונים בדבר חוסר זהות כביכול בין להיגי התובע ללהיגי שנרשם כבעל הזכויות בנכס בקובעו כי מדובר באותו אדם וכי יש להחיל במקרה זה את הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לפיה הרישום על שמו של להיגי-התובע מהווה ראיה חותכת לזכויותיו בנכס בעת הירשמן ובלשון בית המשפט:
ס' 125 לחוק המקרקעין קובע כי רישום הבעלות על שמו של אדם בלשכת רישום המקרקעין מהווה "ראיה חותכת לתוכנו". די ברישום הבעלות על שם התובע, אם כן, בלא קשר לשאלה איך ומדוע נרשם התובע כבעלים - כל עוד אין טענה כי הרישום הוא שגוי או מזויף. כוחו של הרישום כ"ראיה חותכת" - נובע בדיוק מהעובדה שלצורך הוכחת הבעלות בנכס, לא נדרש דבר מלבד הרישום עצמו.
כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי העובדה שלהיגי לא הסביר מדוע לא פעל קודם לכן לשמירה על זכויותיו בנכס מעידה על כך שלא היה בעליו, בקובעו כי בעל זכות רשומה אינו נדרש להוכיח כי פעל להגן על זכויותיו. עוד קבע בית המשפט כאמור כי להיגי הוכיח במידה הנדרשת במשפט האזרחי שלא מכר את הנכס לאלבז. כהוכחה מרכזית לכך ציין בית המשפט המחוזי כי על-פי רישומי משרד הפנים להיגי כלל לא היה בארץ במועד חתימתו לכאורה על ייפוי הכוח שבו השתמש אלבז כדי להעביר את הנכס על שמו. כמו כן קבע בית המשפט כי אילו, כטענת הרוכשים, היה להיגי מתכחש לעסקה אמיתית שביצע סביר יותר להניח כי לא היה ממתין שבע שנים ובכך נוטל סיכון שהנכס יעבור לידי אדם שיהא זכאי לקבלו מכוח תקנת השוק במקרקעין. משמצא בית המשפט כי הנכס לא הועבר כדין לאלבז, הוא נפנה לבחון את זכויותיהם של כל שורת הקונים שבאו אחריו על-פי תנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 10 לחוק המקרקעין.
3. בנוגע למואטי קבע בית המשפט כי הסכם המכר בינו ובין אלבז נכרת בעת שלהיגי עדיין היה רשום כבעל הנכס ולטובתו של אלבז הייתה רשומה באותו השלב הערת אזהרה בלבד. על כן, כך נקבע, היה על מואטי לבדוק בדקדקנות את "עסקת" להיגי-אלבז ובין השאר לפנות ללהיגי ולוודא שאכן קיים חוזה מכר בינו ובין אלבז. משלא עשה כן, סבר בית המשפט המחוזי כי מואטי אינו זכאי ליהנות מהסתמכות על המרשם לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין ולכן אין הוא זכאי להגנתה של תקנת השוק הקבועה באותו הסעיף. משקבע כי זכותו של מואטי נדחית מפני זכותו של להיגי, הוסיף בית המשפט וקבע כי זכויותיהם של ארבעת הנהנים אשר מואטי החזיק עבורם בנאמנות זכויות בנכס (חברת א. אוהד בע"מ, ציון שגיא, שלמה בכור (להלן: בכור) ועודד קצב), נדחות אף הן מפני זכויותיו של להיגי. אשר למשכנתא שנרשמה על זכויותיו של בכור קבע בית המשפט כי לא הוכח עבור איזו הלוואה נרשמה משכנתא זו, ולכן לא עמד הבנק בדרישת התמורה ואינו זכאי להגנת תקנת השוק בקשר עם אותה משכנתא. בני הזוג אורית ושמעון רייניש התקשרו עם מואטי בהסכם מכר לרכישת חלקים בנכס וזאת בעת שלהיגי עדיין היה רשום כבעליו ואילו לטובת אלבז ומואטי היו רשומות אותה עת הערות אזהרה בלבד. לגבי בני הזוג רייניש קבע בית המשפט כי אין לראותם כמי שהסתמכו בתום לב על המרשם מפני שלא בדקו את העסקאות שטרם הסתיימו ברישום אותה עת ("עסקת" להיגי-אלבז ועסקת אלבז-מואטי). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בני הזוג רייניש לא הוכיחו מתן תמורה עבור הנכס ומטעמים אלה סבר כי הם אינם זכאים ליהנות מתקנת השוק. קביעות דומות קבע בית המשפט המחוזי גם באשר לרועי בורשטיין (להלן: בורשטיין), שרכש את הזכויות ממואטי בעת שלהיגי היה רשום כבעל הנכס, וגם לגביו נקבע כי הוא לא הסתמך בתום לב על המרשם ועל כן הוא אינו עומד בתנאי תקנת השוק.
4. לעומת זאת, באשר ליצחק ושלמה עזורי (להלן יחד: עזורי) שרכשו זכויות בנכס ביום 4.10.1999, דהיינו - בעת שאלבז כבר היה רשום כבעל הנכס ולטובת מואטי הייתה רשומת הערת אזהרה - קבע בית המשפט המחוזי כי הם עמדו בתנאי תקנת השוק. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי תנאי ההסתמכות על המרשם מתקיים בנסיבות אלה הגם שעזורי התקשרו בהסכם עם מואטי עוד בטרם נרשם כבעלים, שכן הם הסתמכו על כך שהרישום על שם אלבז בעת כריתת ההסכם בינם ובין מואטי הוא נכון. לכן היה עליהם לבחון את תוקף העסקה בין אלבז למואטי, שטרם הושלמה ברישום ועל-פי קביעתו של בית המשפט המחוזי "עסקה זו היתה עסקה אמיתית" שכן הפגם בהעברת הזכויות נפל עוד לפניה והתבטא ברישומו של אלבז כבעלים. בית המשפט הוסיף וקבע כי נסח הרישום שעליו הסתמכו עזורי הוצא אמנם כחודשיים לפני רכישת הזכויות בנכס על-ידם, אך לדבריו השינוי היחיד שחל במרשם מאז הוצאתו הוא עיקולים שהוטלו על זכויותיו של אלבז על-ידי רשויות המס, ואלה לא השפיעו על זכויותיהם של עזורי ועל התחרות בינם ובין להיגי. על כן נקבע כי העובדה שעזורי הסתמכו על נסח שלא היה מעודכן למועד חתימת הסכם המכר, אינה פוגעת בהסתמכותם על המרשם בתום לב. עוד נקבע כי המחיר ששילמו עזורי עבור הזכויות שרכשו היה אמנם נמוך, יחסית, אך אין מדובר במחיר נמוך באופן קיצוני עד כי יש בו כדי לשלול את התקיימותן של דרישות תום הלב והתמורה. תשלום התמורה המוסכמת על ידם הוכח אף הוא לפי קביעת בית המשפט באמצעות קבלות שהציגו מאת עו"ד מיכאל לוין (להלן: עו"ד לוין), אשר ייצג אותם בעסקת המכר עם מואטי (ואת מואטי בעסקת המכר עם אלבז). משכך הגיע בית המשפט המחוזי, כאמור, למסקנה כי עזורי עומדים בתנאי תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין וכי מטעם זה זכויותיהם בחלקים שרכשו מתוך הנכס גוברות על זכויותיו של להיגי. בהתאמה הוסיף בית המשפט וקבע כי המשכנתא שרשם בנק איגוד ביום 28.3.2001 על זכויותיהם של עזורי עומדת אף היא בתוקפה.
5. בני הזוג פדר ובני הזוג רודיטי (המערערים בע"א 1376/11; להלן יחד: פדר ורודיטי) וכן אברהם אלבק וגיא בנדר (להלן יחד: אלבק ובנדר) רכשו אף הם חלקים שונים בנכס מידי מואטי. רוכשים אלה כולם היו מיוצגים בעסקאות הרכישה על-ידי עו"ד יוסף גיא מוסרי (להלן: עו"ד מוסרי). בני הזוג פדר ובני הזוג רודיטי התקשרו ביום 27.7.2000, כל זוג בנפרד, עם מואטי בחוזה לרכישת 250/5914 חלקים מתוך הנכס ורשמו את בעלותם בזכויות אלה ביום 5.12.2000. אלבק רכש 532/5914 חלקים מהנכס ביום 13.4.2000, מחציתם בנאמנות עבור בנדר, בהתאם להסכמה מוקדמת ביניהם. זכויותיהם של אלבק ובנדר באותם חלקים נרשמו במרשם ביום 16.7.2001. לעניין ההסתמכות על המרשם קבע בית המשפט המחוזי כי לתצהיריהם של אלבק ובנדר צורף נסח רישום מיום 13.4.2000 המעיד כי באותה עת כבר היה מואטי רשום כבעל הנכס. עוד קבע בית המשפט כי בהינתן העובדה שעו"ד מוסרי ייצג לא רק את אלבק ובנדר אלא גם את פדר ורודיטי בעסקאות הרכישה וטיפל עבורם בכל הבדיקות הנדרשות לצורך כך, די בנסח שהוצג כאמור על מנת להוכיח את ההסתמכות על המרשם כפי שהוא משתקף באותו הנסח מצד כל לקוחותיו (פדר, רודיטי, אלבק ובנדר). בית המשפט המחוזי ער היה לכך שהנסח הוא מיום חתימת ההסכם בין מואטי לאלבק ובנדר ואילו ההסכם עם פדר ורודיטי נערך שלושה חודשים לאחר מכן, אך לגישתו אין בכך כדי לשלול את הסתמכותם של פדר ורודיטי על המרשם. יחד עם זאת, וככל שהדבר נוגע לדרישת התמורה, סבר בית המשפט המחוזי כי פדר ורודיטי לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי שילמו את מלוא התמורה המוסכמת ומטעם זה הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עומדת לבני הזוג פדר ולבני הזוג רודיטי הגנתה של תקנת השוק. רודיטי, כך נקבע, הציגו תצלום שיק לפקודתו של מואטי על סך של 50,613 ש"ח, פחות מחצי מהתמורה הנטענת, ופדר לא הציגו ראיה כלשהי לעניין תשלום התמורה, למעט תצהיר העדות מטעמם בו טענו כי התשלום בוצע. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי פדר ורודיטי אף לא הציגו הסבר מדוע לא צירפו ראיות טובות יותר לעניין תשלום התמורה ולפיכך קבע כי הם לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת תשלום התמורה בעבור החלקים שרכשו בנכס. לעומת זאת וככל שהדבר נוגע לאלבק ולבנדר סבר בית המשפט כי הראיות שהוצגו על-ידם לעניין תשלום התמורה הינן מספקות ומשכך, הוסיף וקבע כי לגביהם הוכחה התקיימותם של תנאי תקנת השוק במלואם. אלבק ובנדר, כך נקבע, הציגו תצלומי שיקים ששילמו למואטי, וכן מכתב מטעם עו"ד לוין (בא-כוחו של מואטי בעסקה זו), המאשר כי קיבל את מלוא התמורה עבור החלקים שרכשו אלבק ובנדר בנכס. בית המשפט הוסיף ודחה בכל הנוגע לשניים אלה את טענת להיגי לפיה העובדה שבנדר רכש את חלקיו של אלבק בנאמנות עבורו מעידה על חוסר תום לב ועל ניסיון להתחמק מתשלום מיסים, והעדיף בעניין זה את גרסתם של אלבק ובנדר כי פעלו בדרך זו בשל העובדה שאלבק לא יכול היה להגיע למעמד החתימה על ההסכם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הנאמנות של בנדר עבור אלבק צוינה באופן מפורש בהסכם עם מואטי, ולא כך נוהגים אנשים המבקשים לפעול בדרכי רמייה.
על פסק דינו של בית המשפט קמא ערערו לפנינו להיגי, הטוען לזכות בעלות בנכס כולו (להלן: ערעור להיגי), ופדר ורודיטי הטוענים כי דרישת התמורה התקיימה בעניינם ולפיכך הם עומדים בתנאי תקנת השוק (להלן:ערעור פדר ורודיטי).
טענות הצדדים בערעור להיגי
6. בערעורו מלין להיגי על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עמדו עזורי ובנדר ואלבק בתנאי תקנת השוק, ולטענתו היה על בית המשפט לקבוע כי הוא בעל הזכויות גם בחלקים הרשומים על שמם בנכס. ביחס לעזורי קובל להיגי על כך שבית המשפט המחוזי הניח כמובן מאליו שעו"ד לוין אשר ייצג אותם, הסתמך עבורם על המרשם, וזאת לטענתו מבלי שעזורי הציגו כל ראיה לכך שעו"ד לוין בדק עבורם את המרשם ומבלי שהוא עצמו העיד שעשה כן. בהקשר זה טוען להיגי כי לשם הסתמכות אין די בידיעה כללית הנובעת מעסקה קודמת ויש להוכיח הסתמכות אקטיבית על המרשם לצורך העסקה הרלוונטית. יתרה מכך, לטענתו יש להניח שעו"ד לוין אשר ייצג את מואטי בעסקה עם אלבז כלל לא היה תם לב שכן היו לו סיבות לחשוד כי "העסקה" בין להיגי לאלבז הייתה מזויפת ולפיכך, פעולותיהם של עזורי כשולחיו אף הן לא נעשו בתום לב. עוד טוען להיגי כי לא הוכח שהנסח שהציגו עזורי ושעליו הסתמכו לטענתם הוא אכן נסח אותנטי שהוצא מלשכת רישום המקרקעין וללא הוכחה כזו לא ניתן כלל לראות בו ראיה קבילה. בנוסף טוען להיגי כי חלפו כחודשיים מן המועד שבו הוצא הנסח עליו הסתמכו עזורי, לטענתם, ועד למועד בו כרתו את ההסכם לרכישת זכויותיהם בנכס, ובמהלך תקופה זו הוטלו על הנכס עיקולים לטובת רשויות המס בגין חובותיו של אלבז. משכך, על-פי טענת להיגי, לא ניתן לומר שעזורי הסתמכו על המרשם בתום לב שכן הנסח שעליו הסתמכו לא העיד על מצבו האמיתי של הנכס בעת כריתת החוזה, ומכל מקום תום לב מחייב לשיטתו הסתמכות על נסח עדכני. להיגי מוסיף וטוען בהקשר זה כי הסתמכות בתום לב על המרשם מחייבת אמונה שהמוכר הוא בעל הזכויות במקרקעין הנרכשים, ואילו עזורי רכשו את הנכס ממואטי שעה שאלבז הוא זה שהיה רשום כבעלים. נוסף על כך טוען להיגי כי עזורי לא הוכיחו את תשלום התמורה וכי הקבלות שהציגו מעידות על תשלום סכום הנמוך מן התמורה החוזית המוסכמת בלא שעלה בידיהם להסביר את הפער בין הסכומים. עוד לעניין התמורה ששילמו עזורי טוען להיגי כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בתמורה ראויה נסמכה על חוות דעת שהגישו פדר ורודיטי, אך זו התייחסה למועד שבו רכשו הם את חלקם בנכס (כשנה לאחר עזורי) ואילו השוואת התמורה ששילמו עזורי לעסקאות אחרות שנערכו בנכס וכן לחוות דעת שמאית מטעם בנק איגוד, מעלה כי התמורה המוסכמת בעסקה עם עזורי הייתה נמוכה. להיגי מוסיף וטוען לעניין זה כי אי התערבותן של רשויות המס בתמורה המוסכמת אין בה כדי להעיד על נאותות התמורה וכי זו יכולה לנבוע מסיבות אחרות. בהמשך לטענותיו כלפי עזורי וככל שהדבר נוגע לתביעתו נגד בנק איגוד, שרשם משכנתא על זכויות עזורי בנכס, טוען להיגי כי אם יתקבל הערעור בעניינם של עזורי יהיה מקום לקבוע שזכויותיו שלו עדיפות גם על אלו של הבנק, וכי לא עלה בידי הבנק להוכיח באופן עצמאי את דרישות תקנת השוק ביחס לעסקת המשכנתא שבינו לבין עזורי.
6. ביחס לאלבק ובנדר טוען להיגי כי בית המשפט המחוזי הפך את נטל ההוכחה בקובעו כי "לא הועלתה על-ידי התובע וגם לא הובאה בפני כל הוכחה לכך שאלבק ובנדר לא הסתמכו בתום לב על הרישום", ובדומה לטענותיו ביחס לעזורי הוא טוען שבית המשפט המחוזי הניח לטובתם כי הנסח שהציגו היה אותנטי וכי בא-כוחם הסתמך עליו, אף שאיש לא העיד על מקור הנסח או על האופן שבו הסתמך עליו. להיגי מוסיף וטוען כי העובדה שאלבק ובנדר רכשו את חלקם בנכס ממואטי בעת שרבץ עליו עיקול, שוללת את הטענה שהסתמכו על המרשם בתום לב. אשר ליסוד התמורה טוען להיגי כי בית המשפט נתן משקל יתר למכתב שהציגו אלבק ובנדר מעו"ד לוין המאשר את קבלת התשלום מהם, ולטענתו כלל לא מדובר במסמך קביל ואף אם היה קביל הוא אינו מאשר את קבלת מלוא התמורה. על-פי להיגי, אלבק ובנדר אף לא הבהירו מדוע לא הציגו אסמכתאות ברורות לתשלום מלוא התמורה ומכאן שהיה על בית המשפט לקבוע כי לא הוכיחו את תשלום התמורה, כפי שקבע ביחס לפדר ורודיטי. לבסוף טוען להיגי כי אלבק ובנדר הציגו מצג כוזב לרשויות המס כאשר דיווחו כי כל אחד מהם שילם למואטי עבור חלקו מבלי שהוכח כי אלבק שילם את חלקו בתשלום הראשון על הנכס, ומכאן שלא רכשו את חלקם בנכס בתום לב והם אינם זכאים ליהנות מתקנת השוק.
7. בתשובתם לערעור להיגי טוענים עזורי כי עשו את כל הבדיקות הנדרשות לפני שחתמו על ההסכם לרכישת חלקיהם בנכס ממואטי, הן באופן אישי והן באמצעות בא-כוחם בעסקה, עו"ד לוין, שהיה מעורב גם בהעברת הנכס מאלבז למואטי והכיר היטב את מצבו המשפטי. לטענת עזורי, הם אמנם כרתו את הסכם הרכישה כאשר הייתה רשומה לטובת מואטי הערת אזהרה בלבד, אך בדקו ומצאו שאלבז הוא הבעלים הרשום, עיינו בהסכם שכרת עם מואטי, ווידאו כי על-פי הסכם זה רכש מואטי מאלבז את זכויות הבעלות בנכס. עזורי טוענים כי בדרך זו היה נוהג כל קונה סביר ולא הייתה להם דרך אחרת לוודא את כשרות העסקה. עוד הם מציינים כי הבדיקה שערכו לזכויות הרשומות התבססה על מסמכים אותנטיים והוכחה כנכונה שכן לא הועלתה כל טענה שנפל פגם כלשהו בעסקת אלבז-מואטי והפגם שנמצא בדיעבד נוגע להעברת הבעלות על שם אלבז. לטענתם, בעת שכרתו את חוזה המכר עם מואטי היה אלבז רשום כבעל הנכס, והם היו רשאים להסתמך על רישום זה ולבדוק רק את העסקאות המאוחרות לרישומו של אלבז כבעלים. כל קביעה אחרת משמעה לטענת עזורי כי רוכש מקרקעין ייאלץ לבדוק את כל שרשרת העסקאות שנערכו במקרקעין מאז ומעולם, והדבר סותר את הרציונל של תקנת השוק. אשר לטענה בדבר הסתמכות על נסח לא עדכני טוענים עזורי כי אפילו מדובר ברשלנות, אין מדובר בפעולה בחוסר תום לב, וכי מכל מקום בפרק הזמן שחלף בין הוצאת הנסח שעליו הסתמכו למועד רכישת זכותם בנכס לא הועברה הבעלות בנכס אלא נרשם בו עיקול בלבד, שאינו משליך על זכויותיהם בנכס ועל התחרות בינם ובין להיגי. אשר לתמורה ששילמו עבור זכויותיהם בנכס, סומכים עזורי את ידיהם על קביעת בית המשפט המחוזי כי אי-התערבות רשויות המס בתמורה שנקבעה מחזקת את המסקנה כי מדובר בתמורה ראויה, וכי המחיר ששילמו היה סביר.
8. בנק איגוד הודיע לבית המשפט כי ההלוואה שהובטחה במשכנתא נפרעה בינתיים ולכן הוא אינו מתנגד למחיקת המשכנתא מן הנכס ובהתאם ביקש בנק איגוד למחוק את הערעור נגדו בהיותו תיאורטי. להיגי התנגד לבקשת הבנק למחיקת הערעור נגדו וטען כי אינה מגובה בתצהיר וכי הבנק לא הבהיר מדוע שתק עד כה וגרם לו להגיש סיכומים גם בנוגע למחלוקת עמו. עוד טען להיגי כי אם יימצא ששגה בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה נגד בנק איגוד, יהיה מקום לבטל גם את חיובו בהוצאות הבנק בערכאה קמא בסך 20,000 ש"ח. נוכח עמדת להיגי, קבע הרשם כי הערעור נגד הבנק לא יימחק והוא הגיש סיכומים כמשיב. בסיכומיו חזר הבנק על עיקר טענותיהם של עזורי בציינו כי ככל שעומדת להם תקנת השוק זכויותיו שלו בנכס כשרות ומכל מקום, טען כי עמד בעצמו בתנאי תקנת השוק ככל שהדבר נוגע להסכם המשכנתא. בדיון שנערך בערעור קיבל להיגי את עמדת בית המשפט לפיה בנסיבות שנוצרו לא היה מקום להגשת הערעור נגד בנק איגוד, אך ביקש לשוב ולבחון את שאלת ההוצאות.
9. אלבק ובנדר טוענים בתשובתם לערעור להיגי כי הם אינם בקיאים בשוק הנדל"ן ולכן נעזרו בעו"ד מוסרי שביצע עבורם את כל הבדיקות הנדרשות ביחס לנכס, לרבות הוצאת נסח הרישום הנוגע לנכס, כי הם הסתמכו על המרשם בעזרת עו"ד מוסרי וכי יש להחיל בהקשר זה את הכלל הקובע כי "שלוחו של אדם כמותו". עוד טוענים אלבק ובנדר כי להיגי לא התנגד לצירוף נסח הרישום לתצהירם, ולכן אינו יכול לטעון כעת כי לא הוכח שמדובר בנסח אותנטי או כי בית המשפט המחוזי הטיל עליו את נטל ההוכחה להראות שהם לא הסתמכו על המרשם. אשר לעצם ההסתמכות מוסיפים אלבק ובנדר וטוענים כי בעת שרכשו את חלקיהם בנכס היה מואטי הבעלים הרשום שלו וכי לא היה ביכולתם לדעת על התרמית בשלב שקדם לכך ("עסקת" להיגי-אלבז). אלבק ובנדר מוסיפים וטוענים כי היו מודעים לכך שבעת שרכשו את הזכויות בנכס רבץ עליו עיקול, והדבר אף צוין מפורשות בחוזה שערכו עם מואטי. לכן יש לדחות את הטענה כאילו פעלו בחוסר תום לב בהקשר זה. אשר להתחשבנות הפנימית ביניהם במסגרת יחסי הנאמנות, טוענים אלבק ובנדר כי סוגיה זו אינה רלוונטית שכן תום הלב הנוגע לתקנת השוק צריך להיבחן ביחס לעסקה שערכו עם מואטי בלבד, אך מכל מקום הם טוענים כי מדובר בנאמנות כשרה שדווחה כדין. אלבק ובנדר מוסיפים וטוענים כי טענותיו של להיגי בדבר אי עמידתם בדרישת התמורה הועלו לראשונה בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי ומכל מקום, תשלום התמורה על-ידם במלואה אושר על-ידי עו"ד לוין והטענות שהועלו נגדם בהקשר זה אין להן בסיס.
10. למען שלמות התמונה יצוין כי רועי בורשטיין ושלמה בכור (להלן: בורשטיין ובכור) ערערו אף הם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 1024/11), אך ערעורם נמחק ביום 28.3.2011 בשל אי-תשלום האגרה ואי-הפקדת עירבון. בסיכומיהם כמשיבים בערעור להיגי, ואף שהוגדרו בו כמשיבים פורמאליים, הם ביקשו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וזכויותיהם בנכס יושבו להם. להיגי מצדו הגיש בקשה למחיקת סיכומיהם בשל איחור בהגשתם ונוכח טענתו כי בעל-דין המבקש סעד אופרטיבי נדרש להגיש ערעור עצמאי ואינו רשאי להגיש "ערעור מוסווה". בהחלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח מיום 1.5.2012 נקבע כי אמנם מדובר בהתנהלות דיונית "בעייתית" אך ערכאת הערעור מוסמכת ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, לרבות החלטה לטובת מי שלא הגיש ערעור והוא משיב בערעור שהוגש. על כן, נקבע כי הגם שעומדת בפני בורשטיין ובכור משוכה גבוהה ביותר לקבלת הסעד לו הם עותרים, אין מקום למחוק את סיכומיהם על הסף. בדיון לפנינו הושגה הסכמה לפיה יחזרו בהם בורשטיין ובכור מטענותיהם ולא יחויבו בהוצאות.