השופטת ד' ביניש:
לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו שניתן על ידי סגן הנשיא מ' טלגם, אשר הורה על אכיפתו של פסק-דין שניתן נגד המערערת בניו-ג'רזי. פסק-הדין ניתן ביום 5.10.97, והנימוקים לו פורסמו ביום 29.6.98.
העובדות:
1. ביום 20.6.99 ניתן בבית המשפט של ניו-ג'רזי (Superior Court of New Jersey) פסק-דין במעמד צד אחד, אשר חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 1,211,856 דולר אמריקאי בצירוף ריבית כחוק. פסק-הדין ניתן בתביעה לפיצוי כספי שהגישה המשיבה נגד המערערת, בגין הפרת הסכם שיווק בלעדי שנערך בין השתיים. על פי אותו הסכם, המערערת, אז יצרנית רהיטי ילדים ונוער, היתה חייבת לשווק את תוצרתה במזרח ארצות-הברית באמצעות המשיבה בלבד, אלא, שלטענת המשיבה, המערערת החלה לשווק את מוצריה גם דרך חברה נוספת. עקב הסכסוך ביקשה המשיבה לקיים בעניין הליך בוררות, בהתאם לחוזה שבין שתי החברות, אך משלא עלה בידיה לקבל את הסכמת המערערת לבוררות, פנתה לבית המשפט בניו-ג'רזי. ביום 5.2.96 ניתן צו על-ידי בית המשפט בניו-ג'רזי, שהורה למערערת להמציא את שטרי הבוררות חתומים. משלא נחתמו השטרות, הוציא בית המשפט ביום 4.3.96 צו נוסף, המורה למערערת לחתום על שטרי הבוררות בתוך 15 יום ממועד קבלת הצו. בית המשפט קבע, כי אם המערערת לא תעשה כן, היא תימצא כלא מקיימת את הצו ושמיעת העדויות תיערך בלעדיה. המערערת הגישה לבית המשפט בניו-ג'רזי כתב הגנה, אך לא התייצבה לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 18.6.96. בישיבה זו שמע בית המשפט את עדות החשב של המשיבה ובחן את המוצגים שהובאו לפניו כראיות. יומיים לאחר מכן, ביום 20.6.96 נתן בית המשפט, במעמד המשיבה, צו המורה למערערת לשלם למשיבה את הסכום שנתבע על ידה - 1,211,856 דולר של ארצות-הברית בצירוף ריבית כחוק, וזאת לאחר שקבע, כי הצו מיום 4.3.96 הומצא למערערת כדין.
בתאריך 9.2.97 עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאכוף את פסק-החוץ. בית המשפט נעתר לבקשה, אך לבקשת המערערת הורה על עיכוב ביצוע האכיפה עד ליום 1.6.98. החלטתו על עיכוב ביצוע האכיפה הוארכה עד ליום 1.1.99 כדי לאפשר למערערת למצות הליכים לביטול פסק-דין. יצויין, כי במקביל לדיונים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו פעלה המערערת לביטולו של פסק-הדין שניתן נגדה בניו-ג'רזי, אך שתי בקשות שהוגשו מטעמה לבית המשפט בניו-ג'רזי בעניין זה נדחו. ערעור שהגישה המערערת על החלטת בית המשפט, שלא להיענות לבקשתה לבטל את פסק-הדין נדחה על ידי בית המשפט לערעורים (superior court of new jersey - appellate division).
לטענת המערערת, שגה בית המשפט משהחליט לאכוף את פסק-הדין. המערערת מעלה שורה של טענות לתמיכה במסקנה זו. טענתה המרכזית של המערערת היא, כי המשיבה לא עמדה בתנאים לאכיפה שנקבעו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח1958- (להלן: החוק), שבהיעדרם לא יצווה בית המשפט על אכיפה. בהתאם לכך טוענת המערערת, כי לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(1) לחוק ולפיו נדרש כי "הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי-המשפט שלה מוסמכים לתיתו". עוד טוענת המערערת, כי בכל מקרה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 6(2) לחוק, שכן לא היתה לה הזדמנות סבירה להתגונן בטרם ניתן פסק-הדין נגדה. המערערת מעלה אף טענות ביחס להוכחת הדין הזר ולמומחיותו של העד המומחה שהובא מטעם המשיבה.
סמכותו של בית המשפט בארצות-הברית
2. את טענת היעדר הסמכות משתיתה המערערת על שני אדנים. לפי הטענה הראשונה, לא קנה בית המשפט בניו-ג'רזי סמכות, משום שצווי בית המשפט המורים למערערת לחתום על שטרי הבוררות לא הומצאו לה כדין, וכיוון שרק היעדר חתימה על שטרי הבוררות הניע את גלגלי הדיון בפני בית המשפט הרי לא קמה כלל סמכותו. הטענה האחרת היא, כי נוכח סעיף הבוררות בחוזה עם המשיבה, לא היה בית המשפט בניו-ג'רזי מוסמך לדון בתביעה.
דין הטענה, על שני היבטיה, להידחות.
הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט על-פי סעיף 3(1) מתייחסת לסמכות במובנה הבינלאומי, היינו, סמכותו של בית משפט בארצות-הברית לדון בתביעה.
מניתוח לשון סעיף 3(1) עולה בברור, שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות - ודי לו אם יראה - שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק דין כזה בנסיבות העניין.
(ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ"
עיוני משפט ד' (תשל"ה) 509, בעמ' 523)
(ראו גם ע"א 4721/95
אברהם רימון נ'
A.E.L. LEASING CO. , פ"ד נ(5) 99).
לעניין סמכותו של בית המשפט בניו-ג'רזי לא הביאה המערערת כל ראייה לסתור את תצהיר המשיבה, לפיו היה בית המשפט מוסמך לדון בתביעה שבפניו. בחוות-הדעת שהגישה המערערת לבית המשפט, טען המומחה מטעמה כי מלכתחילה היה בית המשפט בניו-ג'רזי מוסמך לדון בתביעה, אלא, שסמכותו פקעה עקב היעדר ההמצאה של צווי בית המשפט אשר הורו למערערת לחתום על שטרי הבוררות. בית המשפט קמא קבע, כי טענת המערערת באשר לצווים אינה רלוונטית לשאלת סמכותו של בית המשפט הזר נוכח העובדה שהמערערת קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט של בית המשפט בניו-ג'רזי. כאמור, המערערת הגישה לבית המשפט בארצות-הברית כתב הגנה, והיא אף היתה מיוצגת על ידי עורך-דין בשלבים מסויימים במשפט. בקביעתו כי בית המשפט הזר קנה סמכות מכח הסכמה, החיל, למעשה, השופט קמא את הכלל של המשפט הישראלי, ולפיו נתבע שלא כפר בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט בהזדמנות הראשונה, לא יישמע בטענה זו מאוחר יותר (תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. כן ראו י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 249-250). אמנם, הצדדים לא הרחיבו באשר לדין בניו-ג'רזי בנקודה זו, אלא, שכאמור, אף המערערת לא העלתה את הטענה כי בית המשפט בניו-ג'רזי לא היה מוסמך מלכתחילה לדון בתביעה. בהיעדר התייחסות ברורה למשמעות הסכמתה של המערערת לסמכותו של בית המשפט הזר לפי דיני ניו-ג'רזי, רשאי היה השופט קמא לקבוע את שקבע, וזאת על-פי חזקת שוויון הדינים.
לגופה של הטענה בדבר אי-קבלת הצווים, השופט קמא קבע כי הצווים הומצאו למערערת, וכי המצאתם נעשתה כדין. כעולה מנימוקי פסק-הדין וממצאיו, ההמצאה נערכה בהתאם לאמנה הקובעת את דרכי ההמצאה של כתבי בית דין של מדינות חוץ - האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבי דין בעניינים אזרחיים או מסחריים (כ"א 23, בעמ' 31, להלן: אמנת האג), אשר אומצה אצלנו והיתה לחלק מתקנות שהותקנו לצורך הסדרת המצאת מסמכים על פי האמנה - תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו1975-; את קביעתו בדבר המצאת מסמכי בית המשפט בניו ג'רזי ביסס בית המשפט קמא על הוראת סעיף 10 לאמנת האג הנכללת בתוספת לתקנות הנ"ל.
ואלו ההוראות הרלוונטיות להמצאת מסמכים על פי האמנה:
סעיף 2 לאמנה קובע:
כל מדינה בעלת האמנה תציין רשות מרכזית אשר תיטול עליה, בהתאם לסעיפים 3 עד 6, את התפקיד לקבל בקשות להמצאה, שמקורן מדינה אחרת בעלת האמנה, ולמלא אחריהן.
סעיף 10 קובע כי: