השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב), מיום 9.12.2010, בת"א 2759-07, ועל פסק דינו החלקי בת"א 33610-01-10. במסגרתם, נדחתה תביעתה של המערערת בע"א 818/11, למתן סעד הצהרתי, לפיו היא הבעלים של נכס מקרקעין לא מוסדרים במושע, הרשום על שמו של עובדיה בלבול. כמו כן, נדחתה תביעה שכנגד, שהגיש אביה של המערערת בע"א 679/11, למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של נכס מקרקעין לא מוסדרים במושע, הרשום על שמה של רחל נדב.
רקע והליכים קודמים
2. שורשי המחלוקת בין הצדדים, בנוגע לבעלות על הבניין שנמצא ברחוב ליש 14 בתל אביב, ובנוי על חלק של גוש 6979 חלקה 5 (להלן: הנכס), טמונים בעסקאות שהתבצעו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. למרבה הצער, מרביתם של המעורבים בעסקאות המדוברות אינם בין החיים, ולפנינו הופיעו חליפיהם. ואולם, נראה כי במהלך השנים, קיבלה המחלוקת בין הצדדים חיים משלה, והיא מתגלגלת במלוא עוזה בין הערכאות השונות, זה למעלה מעשור.
3. ביום 15.10.1952, רכשו האחים יוסף ושלמה נדב (להלן: האחים נדב) קרקע בגוש 6979 חלקה 5, וזכויותיהם נרשמו בפנקסיה של "שמשון חברה לייסוד שכונות בע"מ" (להלן: חברת שמשון אושמשון). חברת שמשון היא חברה משכנת, אשר מנהלת פנקס רישום עבור המקרקעין הנמצאים כיום באזור שכונת התקווה בתל אביב. נציין כבר בשלב זה, כי מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, עסקת רכישה של נכס שנרשם בפנקסיה של חברת שמשון, התבצעה באופן הבא: בעל הזכויות הרשום בפנקסי שמשון היה מודיע לחברה על רצונו למכור את זכויותיו לאחר, ושמשון הייתה חותמת על חוזה רכישה עם הרוכש המיועד. לאחר חתימת החוזה, שמשון הייתה מעדכנת את פנקס הרישום שבניהולה. לפיכך, במסגרתו של חוזה הרכישה עם הרוכש המיועד, הופיעה שמשון כצד המוכר את הנכס, ולא כבעל הזכויות הרשום בפנקסיה. בהתאם לנוהל זה, רכשו האחים נדב משמשון, 400 אמות מחלקה 5 בגוש 6979, בתמורה ל-900 ל"י, והנכס נרשם על-שמם בפנקסי הרישום של שמשון.
4. לאחר רכישת הקרקע, הקימו עליה האחים נדב בניין, אשר חולק לשני אגפים. אחד האגפים היה בן שתי קומות - בקומת הקרקע הייתה חנות ומעליה דירת חדר. לאחר סיום הבניה, החזיק באגף זה שלמה נדב (להלן: שלמה), אביה של המערערת בע"א 679/11, והמשיבה 1 בע"א 818/11 (להלן: המשיבה 1). האגף השני היה בן קומה אחת, ונמצאה בו דירה, בה החזיקו יוסף נדב (להלן: יוסף) ואשתו רחל נדב, היא המערערת בע"א 818/11 והמשיבה בע"א 679/11 (להלן: רחל). בשנים מאוחרות יותר, נוספו לאגף שהיה בחזקתם של יוסף ורחל שתי קומות נוספות.
5. ביום 12.3.1962, נחתם חוזה רכישה בין עובדיה בלבול (להלן: עובדיה) לבין חברת שמשון, לרכישת האגף בו החזיק שלמה. כאמור, בהתאם לנוהל המכירה שהיה נהוג באותה עת, נכרת חוזה המכירה עם חברת שמשון, ולא עם שלמה עצמו. במסגרתו של חוזה הרכישה נאמר, כי עובדיה ואשתו רכשו מחברת שמשון 75 אמות מחלקה 5 בגוש 6979, תמורת 168.75 ל"י, כאשר על גבי חוזה המכירה נכתב: "בהעברה מנדב יוסף ושלמה". יצוין, כי כבר במועד חתימת החוזה בין שמשון לבין עובדיה, החזיק האחרון בחלקו של שלמה בנכס. עוד יצוין, כי המשיבים 5-2 בע"א 818/11 ובע"א 679/11, הם יורשיו של עובדיה (להלן: המשיבים 5-2).
6. בשנת 1992, לאחר שהחזיקו בשני האגפים של הנכס במשך כ-30 שנים, נרשמו יוסף ועובדיה, בלשכת רישום המקרקעין כבעלי חלקים מסוימים בקרקע. בשנת 1994, הלך יוסף לעולמו, וכל זכויותיו נרשמו על שמה של אשתו - רחל.
7. ביום 12.11.2002, הגיש עובדיה לבית משפט השלום בראשון-לציון, תביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים כנגד רחל (ת"א 6239/02). עובדיה טען, כי רחל פלשה לגג האגף הנמצא בבעלותו, והיא ובני ביתה משתמשים שלא כדין בגג לצרכיהם. במקביל להגשת התביעה לסילוק יד, הגיש עובדיה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 4903/02). לענייננו חשוב לציין, כי ביום 19.11.2002, התייצבה רחל לדיון בבקשה למתן צו מניעה, ובמסגרת תשובותיה לשאלות בית משפט השלום (כב' השופטת ד' גנות - סג"נ) ענתה: "הוא[עובדיה] קנה בלי גג, הגג שלי".
בתגובה להליכים שננקטו נגדה, הגישה רחל, ביום 15.12.2002, תובענה שכנגד, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא הבעלים של האגף הרשום על שמו של עובדיה, וכן עתרה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין התקופה בה התגורר עובדיה בנכס. בתחילה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 24.12.2002, לפיו הדיון בתובענה של עובדיה יופסק, בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), עד לבירור תובענה למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכות הבעלות בנכס, שתוגש על-ידי רחל לבית המשפט המחוזי. ואולם, כעבור שלושה חודשים, נסוגה רחל מההסדר הדיוני, ועמדה על כך שבית משפט השלום ידון בטענותיה בדבר בעלותה על הנכס. רחל, שהייתה מיוצגת על-ידי עורך דין בהליך זה, טענה כי בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענה שכנגד לסעד הצהרתי, מכוחו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד הוסיפה רחל וטענה, כי הגיעו לידיה מסמכים חדשים המלמדים על כך שהנכס הרשום על שמו של עובדיה, נמצא בבעלותה שלה. בית משפט השלום אישר את הנסיגה מההסדר הדיוני, והורה לפתוח בדיוני ההוכחות בתיק.
8. לצורך ביסוס טענותיה, הגישה רחל תצהיר אליו צורפו שני מסמכים, אשר נמצאו בארכיון של חברת שמשון (להלן: המסמכים). לטענתה של רחל, המסמכים מלמדים על כך שבשנת 1958 מכר שלמה את מלוא זכויותיו בנכס לאחיו - יוסף, ולפיכך בעת המכירה לעובדיה, בשנת 1962, לא היו לשלמה זכויות כלשהן בנכס.
מפאת חשיבותם של המסמכים לענייננו, נעמוד בקצרה על תוכנם. המסמך הראשון, נספח 2/ב לתצהירה של רחל, שכותרתו היא "הצהרה והוראה בלתי-חוזרת" (להלן: הוראה בלתי חוזרת), הממוענת לחברת שמשון, בעניין: "הנדון: חוזה מכר ביני/נו, וביניכם מיום 15 לחודש אוקטובר שנת 1952 על 200 אמות, בחלקה 5 גוש 6979". במסגרתה של ההוראה הבלתי חוזרת, הורה שלמה לחברת שמשון להעביר את כל זכויותיו וחובותיו הנובעים מ"החוזה הנדון" ליוסף. עוד הצהיר שלמה, כי חתימתו על המסמך מבטלת את החוזה שנערך בינו לבין חברת שמשון, ביום 15.10.1952. בתחתיתו של המסמך מופיעים חתימה הנחזית להיות חתימתו של שלמה ותאריך. המסמך השני שצורף לתצהירה של רחל, נספח 2/ג לתצהיר, נערך על גבי חוזה המכירה בין האחים נדב לבין חברת שמשון משנת 1952 (להלן: מכתב ההעברה). המסמך עצמו כתוב בכתב יד, וממוען אף הוא לחברת שמשון. במסגרתו של מכתב ההעברה נאמר: "הנני מעביר את כל זכויותיי בחוזה זה לאחי יוסף נדב". לאחר מכן מופיעה חתימה, הנחזית להיות חתימתו של שלמה, ומופיע התאריך "12/4/58". למסמכים אלה צורף תצהיר מטעמו של מר ציון ברזילי (להלן: ברזילי), המשמש כמנהל של חברת שמשון, שבמסגרתו נמסר, כי המסמכים האמורים נמצאו בתיקיה של חברת שמשון. עוד הצהיר ברזילי, כי בתיקי החברה לא נמצאו חוזי מכר בין שלמה לבין עובדיה. וכן נמסר, כי "חברת שמשון לא מכרה כל מבנה לבלבול עובדיה". בנוסף לכך, על כל אחד משני המסמכים, מופיעה חותמת של חברת שמשון, ונכתב על גבי החותמת כי המסמכים הם העתקים נאמנים למקור שנמצא במשרדי שמשון.
מנגד, הגישו התובעים תצהירים של עובדיה בלבול ושלמה נדב, והשניים אף העידו בפני בית משפט השלום.
9. ביום 31.5.2005, קיבל בית משפט השלום בראשון לציון את תביעתו של עובדיה, לסילוק ידה של רחל מגג האגף בו הוא גר, ודחה את התובענה שכנגד שהגישה רחל. בית משפט השלום הזכיר בפסק דינו את עדותו של ברזילי, ממנה עולה כי נכסים הרשומים בפנקסיה של חברת שמשון, היו נמכרים כך "שבעל הזכויות היה מודיע לחברת שמשון כי הוא מוכר זכויות מסוימות ואז היה נחתם הסכם בין חברת שמשון לבין הקונה". עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום, כי ברזילי העיד שהעברת הזכויות בין האחים נדב לבין עובדיה, משנת 1962, הינה העברת הזכויות היחידה המתועדת בתיק החברה בקשר לנכס, וכי "חברת שמשון פעלה רק על סמך הוראה של בעל הזכויות הרשום". כמו כן, הפנה בית משפט השלום לעדותו של שלמה, לפיה הוא ויוסף חילקו ביניהם את הבניין שבנו - כך שיוסף קיבל את האגף בו מתגוררת רחל עד היום, ואילו הוא קיבל את החלק שנמכר בהמשך לעובדיה.
מנגד, ציין בית משפט השלום, כי רחל טוענת שבשנת 1962 לא היו לשלמה זכויות בנכס, וזאת תוך שהיא מתבססת על המסמכים הנזכרים לעיל, אשר נמצאו בתיקים של חברת שמשון. בית משפט השלום קבע, בהקשר זה, כי מסמך ההוראה הבלתי חוזרת הוא מטושטש, כך שלא ניתן להבין ממנו מהו התאריך בו הוא נחתם, וכי שלמה הכחיש שהחתימה המופיעה על המסמך היא חתימתו. עוד קבע בית משפט השלום, כי העובדה שהמסמכים מתייחסים להעברה של 200 אמות, מחזקת את גרסתו של שלמה, לפיה האחים נדב חילקו ביניהם את הזכויות שקנו בשנת 1952, שכן שטחו הכולל של המגרש שנקנה היה כ-400 אמות. על יסוד הדברים האלו, קבע בית משפט השלום, כי רחל לא הצליחה להוכיח שהיא הבעלים החוקיים של הנכס, ומצא כי עובדיה רכש בשנת 1962 את הנכס כדין. בשלב זה, פנה בית משפט השלום לדון בתובענה לסילוק יד שהגיש עובדיה, וקבע כי על רחל לפנות את גג הנכס, אך החליט שלא לחייבה בתשלום דמי שימוש עבור התקופה בה החזיקה בגג.
10. רחל מיאנה להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, וערערה עליו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 3657-08-07). ביום 10.9.2007, קיבל הסדר פשרה, אליו הגיעו הצדדים, תוקף של פסק דין. במסגרתו של הסדר הפשרה, הוסכם כי ערעורה של רחל יימחק, ופסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו. יחד עם זאת, הוסכם כי לרחל תשמר הזכות, "להגיש תביעה לבית משפט מוסמך להוכחת בעלותה", בכפוף להוראות החוק.
11. חרף ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ולאחר שהגישה תובענה למתן סעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, פנתה רחל לבית משפט זה, בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 3121/08). במסגרתה של בקשת רשות הערעור נטען, בין היתר, כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן בחוסר סמכות עניינית, עניין אליו הוסבה תשומת ליבה של רחל רק על-ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, טענה רחל, כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום.
ביום 25.8.2008, דחה, חברי השופט י' דנציגר, את בקשת רשות הערעור, לאחר שקבע כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עוד צוין בהחלטה, כי טענה בדבר חוסר סמכותה העניינית של הערכאה הדיונית יש להעלות בשלב מוקדם ככל האפשר. והודגש בעניין זה, כי לא אחת נפסק שהעלאת טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, לראשונה במסגרת הערעור, הינה פעולה הנגועה בחוסר תום לב. עוד נקבע בהחלטה, כי חוסר תום ליבה של רחל, עולה אף מכך שטענותיה במסגרת הערעור, בקשר לחוסר סמכותו של בית משפט השלום, סותרות את טענותיה בעניין זה בפני אותה ערכאה, שכן, בהליך בבית משפט השלום טענה רחל, כי בית המשפט מוסמך לדון בתביעתה לסעד הצהרתי, ו-"רק לאחר שניתן פסק דין לחובתה, העלתה המבקשת [רחל] את טענת חוסר הסמכות כנגד פסק דין השלום".
ההליכים בפני בית משפט קמא