1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה כב' השופט כרמי מוסק) מיום 17.7.2011. בפסק דין זה התקבלה תביעת המשיבים, בני משפחת ארוחימוביץ נגד המערער. זאת, בגין נזק חבלה שנגרם למשיבים למנעול ביתם - על-ידי המערער. בית המשפט פסק למשיבים על דרך הפשרה, סכום של 20,000 ש"ח, וכן שכ"ט בסך 5,000 ש"ח והוצאות משפט.
רקע רלבנטי וההליך בבית משפט קמא
2. הרקע לסכסוך המתנהל בין הצדדים, מקורו, ככל הנראה ועל פי טענת המשיבים, בסכסוך אחר בו מעורב המערער עם הגב' צ'יפובצקי. לטענת המשיבים הטריד המערער את גב' צ'יפובצקי במשך שנים - הטרדות שבגינן פנתה אותה גברת אל בית המשפט. בהליך בבקשה על פי פקודת ביזיון בית-משפט שהתקיים ביום 29.1.2009, במסגרת אותו סכסוך, נתבקש המשיב 2 על-ידי הגב' צ'יפובצקי להגיש תצהיר עדות מטעמה. לטענת המשיבים, מאותה עת החל המערער להטריד אותם תוך שהוא שובר פעמים מספר את מנעול דלת הכניסה לביתם (מנעול מסוג רב-בריח). המשיבים, על פי הנטען, לא ידעו את זהות המחבל במנעול דלת ביתם, עד אשר הותקנה מצלמה בחדר המדרגות, אשר תיעדה ביום 27.7.2009 את המערער בשעת מעשה. בסרט הצילום נצפה אדם - אשר על פי גירסת המשיבים עונה לתיאורו של המערער - שובר את מנעול דירת המשיבים פעם נוספת - השישית במספר. לטענת המשיבים דרך החבלה במנעול - הכנסת מקלות פלסטיק קטנים עם דבק לתוך פתח המנעול - היתה זהה בכל אותם פעמים בהם התבצעה החבלה. כתוצאה ממעשים אלו תבעו המשיבים את המערער בגין ראשי הנזק הבאים: החלפת מנעול רב בריח מסוג פלדלת 6 פעמים - 4,800 ש"ח; גרימת עוגמת נפש - 20,000 ש"ח; שכירת שירותיה של מטפלת לכל אותם זמנים בהם מנעול הדלת היה פרוץ - 1,350 ש"ח; ופיצוי בגין הפגיעה בפרטיותם ללא הוכחת נזק - 100,000 ש"ח. סך כל סכום התביעה עמד על 126,150 ש"ח.
3. המערער מצידו, הכחיש כל קשר למעשים המיוחסים לו. בכתב ההגנה טען המערער, שאין הוא יודע היכן מתגוררים המשיבים, ולא זו בלבד אלא, שלטענתו, באותה העת בה תועד מעשה החבלה בקלטת הצילום - היה במקום עבודתו (ס' 3 לכתב ההגנה). עוד טען המערער בכתב ההגנה כי כלל לא גרם נזק למשיבים, וכי לעומתם הוא אשר ניזוק עקב מעצרו לתקופה של 5 ימים בגין האירוע הנטען ופיטוריו ממקום עבודתו.
4. בדיון מקדמי שהתקיים ביום 30.12.2010 לפני בית משפט קמא, הסכימו ב"כ הצדדים שבית המשפט יפסוק בתיק על פי האמור בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הסכמת הצדדים היתה שיוגשו תצהירי עדות ראשית, ופסק הדין יינתן על דרך הפשרה, לא לפני שיתקיים דיון קצר בו יטענו הצדדים על פי האמור בתצהירים (עמ' 1 לפרוטוקול). עוד הוסכם ש"אין להכניס עדויות פסולות כגון עדויות שמיעה, מומחיות, סברה. במידה ויהיו כאלו, הצדדים יטענו לכך בישיבה שתיקבע" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 11-12). ביום 5.4.2011 הורה בית משפט קמא, כי מאחר וקלטת הצילום המתעדת את מעשה החבלה במנעול ביתם של המשיבים, היא ראיה חשובה, וכן מאחר שהועלו טענות על-ידי המערער, בנוגע לקבילותה של הקלטת - הרי שעל המשיבים להגיש תוך 30 יום את הקלטת כראיה. צוין, כי על האמור להתבצע "על פי הדרך הקבועה בדיני הראיות לרבות תצהיר של מי שהתקין את המצלמה" (החלטה מיום 5.4.2011). בהמשך לכך הגישו המשיבים את קלטת הצילום יחד עם תצהיר. בהחלטה מיום 13.7.2011 קיבל בית משפט קמא את קלטת הצילום כראיה העיקרית בתיק. נקבע עוד שתצהירי המשיבים יתקבלו גם הם כראיה.
5. בפסק הדין בתובענה, מיום 17.7.2011, נתקבלה כאמור תביעת המשיבים בחלקה. נקבע כי מצפייה בחומר הראיות שהוגש - הן מתצהירי העדות הראשית והן מהחומר המצולם (כשהוא נתמך בתצהירי אימות) - יש לקבל את טענת המשיבים שהמערער הוא אשר חיבל במנעול דלת ביתם של המשיבים. נפסק, שבשל כך זכאים המשיבים לפיצוי בגובה 20,000 ש"ח - פיצוי פיצוי המגלם בתוכו את נזקי החלפת המנעול 6 פעמים, וכן את הפגיעה הנטענת בפרטיותם של המשיבים ועגמת הנפש שנגרמה להם. עוד פסק כאמור בית המשפט הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.
הטענות בערעור
6. בערעור שלפניי נטען, כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית-משפט קמא. לטענת המערער חרג בית המשפט מגבולות הסביר במסקנותיו - חריגה המצדיקה, לטענתו, את התערבותה של ערכאת הערעור, הגם שפסק דינו של בית המשפט ניתן על פי האמור בסעיף 79א לחוק בתי המשפט (ס' 19 לכתב הערער). המערער טוען שניתן לזהות את פניו של מבצע החבלה תוך כדי הצפייה בסרט הצילום שבקלטת. בשל כך סבור הוא, שאין לראות בו כמי שביצע את החבלה (ס' 12 לכתב הערעור), ומעורבותו בעניין נשללת. עוד מוסיף וטוען המערער שכלל לא הכיר את המשיבים עובר להליכים המשפטיים המתנהלים בינו לבינם (ס' 7 לכתב הערעור), ושמעולם לא עקב אחר מי מהמשיבים על מנת לגלות את מקום מגוריהם (ס' 8 לכתב הערעור). המערער שולל את האפשרות שזוהה על-ידי המשטרה כמי שביצע החבלה, ושלכל היותר, הטענה שכך היה, היא טענה אשר לא גובתה באסמכתאות הנדרשות (סעיף 13 לכתב הערעור).
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ובסיכומי הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. כידוע, אמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה הן מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל (ע"א 1639/97
אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999); רע"א
זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (לא פורסם, 15.12.1997)). יש ויתאפשר הערעור במקרים מיוחדים כגון: "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (
אגיאפוליס, לעיל; רע"א 2587/98
מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' ששון (לא פורסם, 23.8.1999)), אך המקרה שלפניי אינו נמנה על אחד מאותם אלה. כאמור, סבור ב"כ המערער כי בית משפט קמא שגה, באופן קיצוני, במסקנותיו ובסכום שפסק, שגיאה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. ביסודה של טענה זו עומדות אותן טענות נוספות שב"כ המערער מעלה בכתב הערעור, כאמור, על כך שאין בידיהם של המשיבים את הראיות וההוכחות הנדרשות על מנת שיקבל בית המשפט את תביעתם. אלא שבית משפט קמא פסק את שפסק לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות שבאו לפניו ומן התקליטור ופסק על דרך הפשרה. משכך, אין נסיבות המקרה מצדיקות התערבות ערכאת הערעור במסקנתו.
8. בכל הקשור לטענת המערער הנוגעת לסכום אותו פסק בית משפט קמא בגין גרימת נזק למנעול פתח ביתם של המשיבים, הרי שבית המשפט העמיד את שווי עלות החלפת המנעולים - שישה במספר - בסכום של 4,800 ש"ח. נכון הדבר, כי המשיבים לא הציגו בכתבי טענותיהם, ראייה המעידה על גובהו של הנזק שנגרם כתוצאה מהחלפת המנעול, אך מסקנתי בעניין הזה היא, שגם בקביעת שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה אין מקום בנסיבות העניין להתערב, בשים לב לכך שמדובר בפסק דין שעל דרך הפשרה וכמו גם להכחשתו הגורפת של המערער, שלא התקבלה על-ידי בית משפט קמא. כך בכלל, מקום בו אמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור הן, כפי שצוין לעיל, וכך בפרט, משעה שבית המשפט הפוסק על דרך הפשרה אינו כבול לסדרי הדין ודיני הראיות הרגילים (ראו
אגיאפוליס לעיל).
9. אשר לטענת המערער הנוגעת להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בהם חויב המערער, גם אותה מצאתי לדחות. סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972 קובע, כי: "הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו שנפסקו לטובת אוצר המדינה". העובדה שהמשיבים מיוצגים על-ידי לשכת הסיוע המשפטי אין בה לכשעצמה בכדי לשלול את אפשרות פסיקת ההוצאות בגין ניהולו של ההליך (רע"א 3429/00
שבי נ' טפיירו (לא פורסם, 12.8.2000)).
10. התוצאה היא אפוא, כי דין הערעור להידחות על כל ראשיו. בנסיבות העניין ונוכח נסיבותיו האישיות של המערער, לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות בערעור וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.
ניתן היום, כ"ח בטבת תשע"ב, 23 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.